עם צאת השבת קיבל פרופ' ישראל אומן את פרס נובל בטקס מלכותי בשוודיה. עימו היו 35 מבני משפחתו כולל אחיו הגדול, משה אומן.
השבת התאפיינה, לדברי אחיו משה,ב"הליכה למרחקים ארוכים" שכן בשטוקהולם יש קהילה יהודית תוססת ומתעניינת ומשפחת אומן לא רצתה לאכזב אף חלק מהקהילה ולכן השתתפה המשפחה, "ל"ו", כלשונו, בכל תפילה בבית כנסת אחר בעיר, "כולנו הלכנו ביחד".
לאחר התפילה בליל שבת התקיימה קבלת פנים ואת סעודת השבת ערכו ביחד עם בני נוער מקומיים. את ההיערכות לקראת הטקס עצמו החלו עוד במהלך השבת כשעברו ברגל מבית מלון אחד לשני, מהלך של כחצי שעה מהמלון בו שהו. "שם החלפנו בגדים נכנסנו ל'מדים' של הטקס". אומן משחזר את הרגע המרגש ביותר לדידו: ב"הגיע תורו של אחי לקבל את הפרס מידי המלך. הוא קיבל את הפרס ולחץ את ידו של המלך ואמר לו מה שאמר". שאלתי אותו הבוקר, הוא מוסיף,"מה אמרת לו, למלך? אחי השיב ש'אינו זוכר מה שאמר'". בגלל ההתרגשות, אומר משה אומן, שכחו האחים גם לומר את הברכה שנאמרת כשרואים מלך.
אומן מספר על ההיערכות הלוגיסטית המסובכת והקשה לקראת טקס הענקת פרס הנובל. מדובר לדבריו בעמידה בכללים מדויקים ומפורטים מאלף ועד תו ועל כל שלב נערכות חזרות כדי להגיע לרמת דיוק של 'על הדקה'.
אחד מסיפורי ההיערכות לטקס, היה הגילוי של השעטנז ב"מדי הטקס". "היינו צריכים לקבל המדים מהשוודים בהשאלה. הם ביקשו שנשלח את המידות, וכל אחד ערך מדידות מכף רגל ועד ראש, העברנו את המידות לשטוקהולם ולכאורה הכל היה מוכן. שלחנו בודק ממעבדת שעטנז בארץ, הוא מצא שעטנז בבגדים והם נפסלו. הזמנו את הבגדים בתל אביב, מחברה העוסקת בכך. הוזמנו כולנו לבית אחי (פרופ' ישראל אומן ), ונציגי החברה באו לביתו והמדים הוזמנו. אך בכך לא הסתיים הענין, התברר שהג'קט והמכנסיים היו בסדר אך החולצות הלבנות לא עמדו בדרישות השוודיות. בסופו של דבר את החולצות קיבלו כשהגיעו לשטוקהולם".
הדיווחים על הטקס חזרו שוב ושוב על נוכחות מאסיבית של בני משפחת אומן כולל נכדים. משה אומן אומר כי אין להתפלא על כך "אחי לכל אורך חייו שיתף תמיד את המשפחה בכל הפעילויות שלו. הוא לוקח אותם לחופשות סקי לטפס בהרים. לא תמיד אפשר את כולם אבל מי שיכול בא, כלות חתנים נכדים. גם לטקס הלכו כולם: בנערינו ובזקננו נלך, זה אצלו דבר גדול מאד".
השבת התאפיינה, לדברי אחיו משה,ב"הליכה למרחקים ארוכים" שכן בשטוקהולם יש קהילה יהודית תוססת ומתעניינת ומשפחת אומן לא רצתה לאכזב אף חלק מהקהילה ולכן השתתפה המשפחה, "ל"ו", כלשונו, בכל תפילה בבית כנסת אחר בעיר, "כולנו הלכנו ביחד".
לאחר התפילה בליל שבת התקיימה קבלת פנים ואת סעודת השבת ערכו ביחד עם בני נוער מקומיים. את ההיערכות לקראת הטקס עצמו החלו עוד במהלך השבת כשעברו ברגל מבית מלון אחד לשני, מהלך של כחצי שעה מהמלון בו שהו. "שם החלפנו בגדים נכנסנו ל'מדים' של הטקס". אומן משחזר את הרגע המרגש ביותר לדידו: ב"הגיע תורו של אחי לקבל את הפרס מידי המלך. הוא קיבל את הפרס ולחץ את ידו של המלך ואמר לו מה שאמר". שאלתי אותו הבוקר, הוא מוסיף,"מה אמרת לו, למלך? אחי השיב ש'אינו זוכר מה שאמר'". בגלל ההתרגשות, אומר משה אומן, שכחו האחים גם לומר את הברכה שנאמרת כשרואים מלך.
אומן מספר על ההיערכות הלוגיסטית המסובכת והקשה לקראת טקס הענקת פרס הנובל. מדובר לדבריו בעמידה בכללים מדויקים ומפורטים מאלף ועד תו ועל כל שלב נערכות חזרות כדי להגיע לרמת דיוק של 'על הדקה'.
אחד מסיפורי ההיערכות לטקס, היה הגילוי של השעטנז ב"מדי הטקס". "היינו צריכים לקבל המדים מהשוודים בהשאלה. הם ביקשו שנשלח את המידות, וכל אחד ערך מדידות מכף רגל ועד ראש, העברנו את המידות לשטוקהולם ולכאורה הכל היה מוכן. שלחנו בודק ממעבדת שעטנז בארץ, הוא מצא שעטנז בבגדים והם נפסלו. הזמנו את הבגדים בתל אביב, מחברה העוסקת בכך. הוזמנו כולנו לבית אחי (פרופ' ישראל אומן ), ונציגי החברה באו לביתו והמדים הוזמנו. אך בכך לא הסתיים הענין, התברר שהג'קט והמכנסיים היו בסדר אך החולצות הלבנות לא עמדו בדרישות השוודיות. בסופו של דבר את החולצות קיבלו כשהגיעו לשטוקהולם".
הדיווחים על הטקס חזרו שוב ושוב על נוכחות מאסיבית של בני משפחת אומן כולל נכדים. משה אומן אומר כי אין להתפלא על כך "אחי לכל אורך חייו שיתף תמיד את המשפחה בכל הפעילויות שלו. הוא לוקח אותם לחופשות סקי לטפס בהרים. לא תמיד אפשר את כולם אבל מי שיכול בא, כלות חתנים נכדים. גם לטקס הלכו כולם: בנערינו ובזקננו נלך, זה אצלו דבר גדול מאד".