בדו"ח ראשון מטעמו עוסק מבקר המדינה השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס ברשויות המקומיות ומצביע על בעיות חמורות בתחום התכנון והבניה, על העדר התייחסות לאוכלוסיות נזקקות, על הזנחת אתרים הסטוריים וגם על חוסר התייחסות של הרשויות המבוקרות ומשרדי הממשלה לפניותיו להגיב על המימצאים.
"עם הכנסי לתפקיד מבקר המדינה הגדרתי כמה יעדים שמשרדי יתמקד בהם בתקופה הקרובה, ובהם מאבק ללא פשרות בשחיתות הציבורית, המאיימת לפורר את החברה הישראלית ולפגוע פגיעה קשה בערך טוהר המדינות שהוא מערכי היסוד של מדינה תקינה", כותב המבקר בדברי הפתיחה לדו"ח.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בדו"ח עצמו קובע המבקר שבאותן רשויות שבדק: בית שמש ראשון לציון, תל אביב, זמורה, חוף השרון ועמק חפר, נמצאה העלמת עין "הגובלת בפגיעה בטוהר המידות" של נבחרי ציבור ונושאי משרה לגבי חריגות בניה ובניה בלתי חוקית.
בועדות לתכנון ובניה "עוקפים את הליכי תכנון ובניה מעלימים עין מבנית מיזמים מסחריים ועסקיים בשטחים פתוחים ובשטחים חקלאיים בניגוד לחוק". מה נעשה נגד פורעי החוק? מעט מאד אומר המבקר. בחלק מהרשויות דבר לא נעשה ובחלק מהמקרים לועדות עצמן לא היה אינטרס לפעול נגד עוברי עבירות "אם בשל מדיניות תכנון עצמאית, אם בשל לחצים שונים ואם מסיבות כלכליות הנוגעות לגביית מסים ולתעסוקה. במקרים אחדים אף המערכת השיפוטית תרמה לאכיפה המוגבלת מצד השלטונות".
בסיכומו של נושא זה ממליץ המבקר לבחון "אם לא הוענקו לועדות התכנון סמכויות יתר".
תחום נוסף אליו נדרש, יחס הרשויות לאוכלוסיות נזקקות, וגם שם לא מצא קרן אור. בין היתר הוא מונה את התגברות תופעת דרי הרחוב בתל אביב, חיפה, אשדוד, אשקלון, בת ים, פתח תקווה ונתניה. הטיפול בילדים ובנערות בסיכון לקוי והדברים, הוא כותב: "מעוררים סימני דאגה לגבי החברה הישראלית כולה. חברה שאינה יודעת לטפל בנזקקיה, מעמידה בספק את חוסנה וערכיה כחברה מתקדמת ותומכת".
ליקויים מהותיים מצא המבקר במה שהוא מגדיר "יחסה של החברה לעברה ולערכיה" המתבטא בשימור אתרים ומבנים הסטוריים. הנזקים וההזנחה מצד הרשויות ומשרדי הממשלה גרמו לאותם מבנים ואתרים נזקים בלתי הפיכים קובע המבקר ומוסיף כי הדבר "פוגע, בין השאר, בזכרון הלאומי הקולקטיבי ובהמשכיות בניית המדינה והחברה בישראל".
לבסוף, קובל המבקר על יחסם של המבוקרים: משרדי הממשלה בהם משרד הבטחון ומשרד הפנים ש"לא הגיבו על מימצאי הביקורת או שענו לאחר המועד שנקבע ולא נתנו הסבר לכך". "אינני רואה הצדקה למחדל זה. כשמדובר בגופים ציבוריים זכות התגובה אינה רק זכות בסיסית שנועדה להגן על המבוקר אלא גם מאפשרת לו לבטא את התייחסותו לממצאי הביקורת. היעדר תגובת הגופים המבוקרים מביא לזילות הביקורת ופוגע בכללי מינהל תקין".
"עם הכנסי לתפקיד מבקר המדינה הגדרתי כמה יעדים שמשרדי יתמקד בהם בתקופה הקרובה, ובהם מאבק ללא פשרות בשחיתות הציבורית, המאיימת לפורר את החברה הישראלית ולפגוע פגיעה קשה בערך טוהר המדינות שהוא מערכי היסוד של מדינה תקינה", כותב המבקר בדברי הפתיחה לדו"ח.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בדו"ח עצמו קובע המבקר שבאותן רשויות שבדק: בית שמש ראשון לציון, תל אביב, זמורה, חוף השרון ועמק חפר, נמצאה העלמת עין "הגובלת בפגיעה בטוהר המידות" של נבחרי ציבור ונושאי משרה לגבי חריגות בניה ובניה בלתי חוקית.
בועדות לתכנון ובניה "עוקפים את הליכי תכנון ובניה מעלימים עין מבנית מיזמים מסחריים ועסקיים בשטחים פתוחים ובשטחים חקלאיים בניגוד לחוק". מה נעשה נגד פורעי החוק? מעט מאד אומר המבקר. בחלק מהרשויות דבר לא נעשה ובחלק מהמקרים לועדות עצמן לא היה אינטרס לפעול נגד עוברי עבירות "אם בשל מדיניות תכנון עצמאית, אם בשל לחצים שונים ואם מסיבות כלכליות הנוגעות לגביית מסים ולתעסוקה. במקרים אחדים אף המערכת השיפוטית תרמה לאכיפה המוגבלת מצד השלטונות".
בסיכומו של נושא זה ממליץ המבקר לבחון "אם לא הוענקו לועדות התכנון סמכויות יתר".
תחום נוסף אליו נדרש, יחס הרשויות לאוכלוסיות נזקקות, וגם שם לא מצא קרן אור. בין היתר הוא מונה את התגברות תופעת דרי הרחוב בתל אביב, חיפה, אשדוד, אשקלון, בת ים, פתח תקווה ונתניה. הטיפול בילדים ובנערות בסיכון לקוי והדברים, הוא כותב: "מעוררים סימני דאגה לגבי החברה הישראלית כולה. חברה שאינה יודעת לטפל בנזקקיה, מעמידה בספק את חוסנה וערכיה כחברה מתקדמת ותומכת".
ליקויים מהותיים מצא המבקר במה שהוא מגדיר "יחסה של החברה לעברה ולערכיה" המתבטא בשימור אתרים ומבנים הסטוריים. הנזקים וההזנחה מצד הרשויות ומשרדי הממשלה גרמו לאותם מבנים ואתרים נזקים בלתי הפיכים קובע המבקר ומוסיף כי הדבר "פוגע, בין השאר, בזכרון הלאומי הקולקטיבי ובהמשכיות בניית המדינה והחברה בישראל".
לבסוף, קובל המבקר על יחסם של המבוקרים: משרדי הממשלה בהם משרד הבטחון ומשרד הפנים ש"לא הגיבו על מימצאי הביקורת או שענו לאחר המועד שנקבע ולא נתנו הסבר לכך". "אינני רואה הצדקה למחדל זה. כשמדובר בגופים ציבוריים זכות התגובה אינה רק זכות בסיסית שנועדה להגן על המבוקר אלא גם מאפשרת לו לבטא את התייחסותו לממצאי הביקורת. היעדר תגובת הגופים המבוקרים מביא לזילות הביקורת ופוגע בכללי מינהל תקין".