אבי ביבר, ראשון סרבני העקירה (סירב להשתתף בהרס המבנים בשירת הים) מספר על רגעי הסירוב שלו בשירת הים בראיון לעיתון 'הארץ'.
"כולם ידעו שאני לא רוצה לקחת חלק בפינוי. שבועיים לפני המקרה באתי אל המג"ד שלי ואמרתי לו, 'אני לא רוצה ולא יכול להשתתף בפינוי. לא משנה מה. אין סיכוי בחיים שאני משתתף בהתנתקות'. הוא אמר לי: 'אנחנו רחוקים מזה עכשיו, ואני עכשיו לא יכול לעזור לך'. אמרתי לו: 'אני בא אליך דווקא עכשיו ואני מבקש שתמצא לי פתרון. תן לי בזמן ההתנתקות להיות נהג לחודש, תן לי לצאת לקורס צלפים, שלח אותי לכל מקום, רק שאני לא אהיה שם'. הזהרתי אותו מראש. הוא אמר לי, 'אני לא יכול לעזור לך'. סגן אלוף. מג"ד. מפקד גדוד של הנדסה קרבית. לא יכול לעזור לחייל".
"יכלו למנוע ממני את הסיטואציה הזאת. הקצין שלי ידע על זה, הסמל שלי ידע על זה, והמ"פ שלי לא רצה לדבר איתי על זה. כל יום, במשך שבועיים, רדפתי אחריו ואמרתי לו: 'אני רוצה לדבר איתך חמש דקות, עשר דקות' והוא היה אומר שאין לו זמן".
בהמשך הראיון מגולל ביבר את הקורות אותו בשירת הים: "באותו יום היינו באימון גדודי. כל ארבעה חודשים, אחרי קו היינו יוצאים לאימון גדודי. היינו אמורים לתפוס קו והגענו למוצב גפן. שם אמרו לנו 'עוד חצי שעה אתם יוצאים לפעילות מבצעית'. לא אמרו לנו למה ולאן אנחנו יוצאים. שום דבר. ובאמת יצאנו בספארי עד לשירת הים, שם ירדנו והתחלנו לרוץ על החוף, המואסי בצד ימין ובתים בצד שמאל.
במקום היו דחפורים של החיל לצורך הריסת הבתים. אמרו לנו לפרוס קו ישר. לא ניתנה שום פקודה לפעילות אחרת. ה- D-9 התחילו להרוס את הבתים שמאחורינו. ואז זה התחיל. התחילו לבוא תושבים. זה הפך להיות מטורף. הייתי הקשר של המ"מ, עמדתי כמה מטרים לידו. ראיתי אותו תופס אדם וזורק על הרצפה. עוד אנשים באו. היה שם בליל של שוטרים וחיילים וכולם מושכים אחד את השני, צועקים ומכים. והיו שם ילדים קטנים. שוטרים הוציאו אלות. קצינה נתנה סטירה למישהו. פירקו לאנשים כתפיים. פגעו באשה בהריון. ואני עומד שם. לא יכולתי לעשות שום דבר. פשוט הדלקתי סיגריה והתקשרתי לאבא שלי. אמרתי לו: 'תקשיב, זו הסיטואציה שאני נמצא בה עכשיו'. הוא אמר לי: 'לך לסמל שלך ותגיד לו שאתה לא יכול לעשות את זה'. באתי אל הסמל ואמרתי לו שאני לא יכול. הוא אמר: 'בסדר אבי, אני מוציא אותך מזה'. הוא הלך איתי ואני הרגשתי שאני משתגע. אמרתי לו: 'איך אתם יכולים להביא אותי לדבר כזה כשביקשתי וידעתם שאני לא רוצה?' "
"ואז באו צלמים והמח"ט הגיע. התחלתי לצעוק עליו. צעקתי על כל מי שהיה שם. הרגשתי שאנשים מקיפים אותי ויוצאים מכל מקום. הרגשתי שדוחפים אותי לתוך פינה ואני חייב לצאת מהפינה הזאת".
ביבר מקפיד להבהיר שכשגידף, לא גידף את מפקדיו אלא רק את המציאות אליה נקלע. על התמיכה שקיבל מהסובבים אות על מעשיו הוא מספר: " פחדתי שאולי לא עשיתי את הדבר הנכון כשסירבתי פקודה. אבל אחרי שהגיעו כל כך הרבה טלפונים וכל כך הרבה בירכו אותי על המעשה, הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. קיבלתי שיחת טלפון מאדם בן 70. הוא סיפר שהוא ניצול שואה. הוא אמר לי: 'ראיתי אותך אתמול בלילה בטלוויזיה והנחתי תפילין בפעם הראשונה אחרי 40 שנה'. אחרי השיחה הזאת הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון. גם היום אני לא רוצה להטיף לסירוב פקודה. הייתי חייל טוב, שתמיד עשה מה שאומרים לו. אבל מבחינתי, באותו יום, זה היה או לסרב לפקודה או לאבד צלם אנוש. העדפתי להישאר בן אדם".
(ש)
"כולם ידעו שאני לא רוצה לקחת חלק בפינוי. שבועיים לפני המקרה באתי אל המג"ד שלי ואמרתי לו, 'אני לא רוצה ולא יכול להשתתף בפינוי. לא משנה מה. אין סיכוי בחיים שאני משתתף בהתנתקות'. הוא אמר לי: 'אנחנו רחוקים מזה עכשיו, ואני עכשיו לא יכול לעזור לך'. אמרתי לו: 'אני בא אליך דווקא עכשיו ואני מבקש שתמצא לי פתרון. תן לי בזמן ההתנתקות להיות נהג לחודש, תן לי לצאת לקורס צלפים, שלח אותי לכל מקום, רק שאני לא אהיה שם'. הזהרתי אותו מראש. הוא אמר לי, 'אני לא יכול לעזור לך'. סגן אלוף. מג"ד. מפקד גדוד של הנדסה קרבית. לא יכול לעזור לחייל".
"יכלו למנוע ממני את הסיטואציה הזאת. הקצין שלי ידע על זה, הסמל שלי ידע על זה, והמ"פ שלי לא רצה לדבר איתי על זה. כל יום, במשך שבועיים, רדפתי אחריו ואמרתי לו: 'אני רוצה לדבר איתך חמש דקות, עשר דקות' והוא היה אומר שאין לו זמן".
בהמשך הראיון מגולל ביבר את הקורות אותו בשירת הים: "באותו יום היינו באימון גדודי. כל ארבעה חודשים, אחרי קו היינו יוצאים לאימון גדודי. היינו אמורים לתפוס קו והגענו למוצב גפן. שם אמרו לנו 'עוד חצי שעה אתם יוצאים לפעילות מבצעית'. לא אמרו לנו למה ולאן אנחנו יוצאים. שום דבר. ובאמת יצאנו בספארי עד לשירת הים, שם ירדנו והתחלנו לרוץ על החוף, המואסי בצד ימין ובתים בצד שמאל.
במקום היו דחפורים של החיל לצורך הריסת הבתים. אמרו לנו לפרוס קו ישר. לא ניתנה שום פקודה לפעילות אחרת. ה- D-9 התחילו להרוס את הבתים שמאחורינו. ואז זה התחיל. התחילו לבוא תושבים. זה הפך להיות מטורף. הייתי הקשר של המ"מ, עמדתי כמה מטרים לידו. ראיתי אותו תופס אדם וזורק על הרצפה. עוד אנשים באו. היה שם בליל של שוטרים וחיילים וכולם מושכים אחד את השני, צועקים ומכים. והיו שם ילדים קטנים. שוטרים הוציאו אלות. קצינה נתנה סטירה למישהו. פירקו לאנשים כתפיים. פגעו באשה בהריון. ואני עומד שם. לא יכולתי לעשות שום דבר. פשוט הדלקתי סיגריה והתקשרתי לאבא שלי. אמרתי לו: 'תקשיב, זו הסיטואציה שאני נמצא בה עכשיו'. הוא אמר לי: 'לך לסמל שלך ותגיד לו שאתה לא יכול לעשות את זה'. באתי אל הסמל ואמרתי לו שאני לא יכול. הוא אמר: 'בסדר אבי, אני מוציא אותך מזה'. הוא הלך איתי ואני הרגשתי שאני משתגע. אמרתי לו: 'איך אתם יכולים להביא אותי לדבר כזה כשביקשתי וידעתם שאני לא רוצה?' "
"ואז באו צלמים והמח"ט הגיע. התחלתי לצעוק עליו. צעקתי על כל מי שהיה שם. הרגשתי שאנשים מקיפים אותי ויוצאים מכל מקום. הרגשתי שדוחפים אותי לתוך פינה ואני חייב לצאת מהפינה הזאת".
ביבר מקפיד להבהיר שכשגידף, לא גידף את מפקדיו אלא רק את המציאות אליה נקלע. על התמיכה שקיבל מהסובבים אות על מעשיו הוא מספר: " פחדתי שאולי לא עשיתי את הדבר הנכון כשסירבתי פקודה. אבל אחרי שהגיעו כל כך הרבה טלפונים וכל כך הרבה בירכו אותי על המעשה, הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. קיבלתי שיחת טלפון מאדם בן 70. הוא סיפר שהוא ניצול שואה. הוא אמר לי: 'ראיתי אותך אתמול בלילה בטלוויזיה והנחתי תפילין בפעם הראשונה אחרי 40 שנה'. אחרי השיחה הזאת הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון. גם היום אני לא רוצה להטיף לסירוב פקודה. הייתי חייל טוב, שתמיד עשה מה שאומרים לו. אבל מבחינתי, באותו יום, זה היה או לסרב לפקודה או לאבד צלם אנוש. העדפתי להישאר בן אדם".
(ש)