אם עד לפני 4 חודשים היכרנו בנושא ירי הרקטות אפליה של מערכת הביטחון בין מתנחלים לבין תושבי הצד 'הנכון' של הקו-הירוק, אלו שרבין המנוח נהג לומר שהוא מחוייב "קודם כל לביטחון 98 אחוזים מאזרחי ישראל", אתמול יצרה מערכת הביטחון אפליה חדשה: דמם של תושבי אשקלון, מסתבר, אדום יותר מדמם של תושבי שדרות.
לדברי כתבנו חגי הוברמן, עיון במפת "רצועת החיץ" שנמסרה לפלשתינים, מגלה שהיא משתרעת רק בתחום ממנו נורות הרקטות לעבר אשקלון. הרצועה מתחילה ממחסום ארז צפון-מערבה, לעבר הים. זה השטח בו עמדו בשעתו היישובים אלי-סיני ניסנית ודוגית. דרומה למחסום ארז, איזור הברך של בית-חאנון, האיזור שממנו נורות הרקטות לעבר שדרות, אין כל רצועת חיץ. אין מגבלות תנועה על פלשתינים עד לגדר.
התשובה לכאורה ברורה: באיזור בית-חאנון קיימת אוכלוסיה אזרחית קרוב יותר לגדר, קשה ליצור שם רצועת חיץ. מצפון למעבר ארז אין אוכלוסיה אזרחית, לכן רצועת החיץ שם יעילה יותר. משמעות התשובה הזו: שלוות חיי התושבים הפלשתינים נחשבת בעיני מערכת הביטחון הישראלית יותר מסיכון חיי אזרחים ישראלים.
כתבנו חגי הוברמן מוסיף כי מפת רצועת החיץ מגלה אבסורד נוסף: רצועת החיץ שקבעה ישראל מתבססת על גדר המערכת שהיתה קיימת עד לנסיגה, זו שהגנה על תושבי אלי-סיני ניסנית ודוגית. התוואי הזה אינו ישר. ישראל לא קבעה מרחק קבוע מהגדר שיהווה רצועת חיץ, כפי שההגיון חייב.
במרכז רצועת החיץ ישנה מעין "בטן", שבה רוחב אותה רצועת הביטחון מצטמצם למאות מטרים בלבד, לעומת כ-5 ק"מ באיזור דוגית ובאיזור ניסנית. הסיבה: זו היתה מפת השטח הפלשתיני כפי שנקבע בהסכם עזה-יריחו משנת 1994, בידי סגן הרמטכ"ל דאז אמנון שחק. ולמה נוצרה ה"בטן" הזו? כי הפלשתינים טענו שבמקום ישנם אדמות פרטיות של סוהא ערפאת, ולכן השטח חייב להיות "פלשתיני". שחק השתכנע.
כך, בשל אדמות ערטילאיות של משפחת סוהא ערפאת, נוצרה "בטן" שקירבה את השטח הפלשתיני בנקודה מסויימת למרחק של כמה מאות מטרים מגדר הגבול, ובגלל אותן אדמות ערטילאיות רוחב "רצועת החיץ" כיום מגיע גם הוא למאות מטרים ספורים באותה שטח.
לדברי כתבנו חגי הוברמן, עיון במפת "רצועת החיץ" שנמסרה לפלשתינים, מגלה שהיא משתרעת רק בתחום ממנו נורות הרקטות לעבר אשקלון. הרצועה מתחילה ממחסום ארז צפון-מערבה, לעבר הים. זה השטח בו עמדו בשעתו היישובים אלי-סיני ניסנית ודוגית. דרומה למחסום ארז, איזור הברך של בית-חאנון, האיזור שממנו נורות הרקטות לעבר שדרות, אין כל רצועת חיץ. אין מגבלות תנועה על פלשתינים עד לגדר.
התשובה לכאורה ברורה: באיזור בית-חאנון קיימת אוכלוסיה אזרחית קרוב יותר לגדר, קשה ליצור שם רצועת חיץ. מצפון למעבר ארז אין אוכלוסיה אזרחית, לכן רצועת החיץ שם יעילה יותר. משמעות התשובה הזו: שלוות חיי התושבים הפלשתינים נחשבת בעיני מערכת הביטחון הישראלית יותר מסיכון חיי אזרחים ישראלים.
כתבנו חגי הוברמן מוסיף כי מפת רצועת החיץ מגלה אבסורד נוסף: רצועת החיץ שקבעה ישראל מתבססת על גדר המערכת שהיתה קיימת עד לנסיגה, זו שהגנה על תושבי אלי-סיני ניסנית ודוגית. התוואי הזה אינו ישר. ישראל לא קבעה מרחק קבוע מהגדר שיהווה רצועת חיץ, כפי שההגיון חייב.
במרכז רצועת החיץ ישנה מעין "בטן", שבה רוחב אותה רצועת הביטחון מצטמצם למאות מטרים בלבד, לעומת כ-5 ק"מ באיזור דוגית ובאיזור ניסנית. הסיבה: זו היתה מפת השטח הפלשתיני כפי שנקבע בהסכם עזה-יריחו משנת 1994, בידי סגן הרמטכ"ל דאז אמנון שחק. ולמה נוצרה ה"בטן" הזו? כי הפלשתינים טענו שבמקום ישנם אדמות פרטיות של סוהא ערפאת, ולכן השטח חייב להיות "פלשתיני". שחק השתכנע.
כך, בשל אדמות ערטילאיות של משפחת סוהא ערפאת, נוצרה "בטן" שקירבה את השטח הפלשתיני בנקודה מסויימת למרחק של כמה מאות מטרים מגדר הגבול, ובגלל אותן אדמות ערטילאיות רוחב "רצועת החיץ" כיום מגיע גם הוא למאות מטרים ספורים באותה שטח.