הקהילה היהודית הזעירה שבעיר מנטובה באיטליה, ציינה אתמול את יום שריפתו על קידוש ה' של שלמה מולכו. מולכו היה אנוס שחזר ליהדותו ונעשה מקובל; נולד בפורטוגל בשנת ה'ר"ס 1500 לערך, ומת על קדוש השם במנטובה איטליה בשנת של"ב, 1532.
היה ממשפחת אנוסים. נולד כנוצרי ונטבל בשם דיוגו פיריס. שימש בפורטוגל כמזכיר בבית משפט.
מולכו פגש את משיח השקר דוד ראובני שעבר בפורטוגאל, שטען כי הוא בשליחות מדינית "ממלך היהודים" מחיבר באפריקה. ראובני רצה לבקש מהכנסיה הנוצרית ברומא לעזור ליהודים באפריקה להלחם עם המוסלמים ,שונאי נפש הנוצרים. מולכו רצה להשתתף בשליחות זו, מל את עצמו והתגייר, אך דוד הראובני לא הסכים לקבלו.
מולכו עבר לסלוניקי, שם למד קבלה אצל ר' יוסף טאיטצק ונתודע למרן ר' יוסף קארו, בעל ה'שולחן ערוך'. מולכו נחשב בעל דמיון רגיש, התמסר לסודות הקבלה, וביחוד עסק בעניין המשיח והגאולה העתידה. היה דרשן מלהיב, ונדד מעיר לעיר לעורר את העם לתשובה, ולהודיע כי בסוף האלף הששי (שנת ש' 1540) יבוא המלך המשיח, והוא עצמו אליהו הנביא הבא לפנות דרך לגואל.
מולכו מצא רמז באגדה במדרש אבכיר לפסוק "עד אשר אבא אל אדוני שעירה" - "זו בית גוברין", שהיא לדעתו איטליה של יון, שנחלקה תחת ממשלת מלכים רבים. הוא מצא כי אליהו יופיע בראשונה בעיר רומא, והמשיח עצמו יושב בפתח העיר רומא (עפ"י הגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ח.). לכן החליט ללכת לרומא ולהודיע למלכים ולשרים כי קרובה מלכות המשיח להגלות. דברים אלה אמר לאפיפיור השביעי ולהגמונים, והם חשבו זאת להתגלות שניה של משיחם, ולכן מצאו הדברים חן בעיניהם. מולכו ניבא לאפיפיור כי עתיד לבוא מבול על רומא. ואמנם ירד גשם כבד ברומא בשנת ר"צ1530, והנהר טיבר עבר על גדותיו.
כאשר בא מולכו לעיר אנקונה באיטליה בשנת רצ"א 1531 דיבר על לב היהודים וניחמם כי עוד מעט יגאלו מן הגלות. רבים מיהודי איטליה שמחו לקראתו והאמינו בו, אך היו מן החכמים שפחדו מרעה שיביא עליהם בהזיותיו ובחלומותיו. הם הלשינו באזני ההגמון כי מולכו הוא אנוס השב לאמונת ישראל.
מולכו השיב להגמון: "אמת הגידו לך, כי ה' אלוהים הוא אמת ותורתו אמת ואין עוד". בימים ההם היה חופש דת באיטליה, על כן שחררו ההגמון, בתנאי שלא ידבר נגד הדת השלטת. מולכו לא ציית, ובדרשותיו דיבר נגד הנצרות, וסיכן את עצמו ואת שומעיו.
בשנת רצ"א, 1531 הדפיס את דרשותיו בשם "ספר המפואר". בונציה פגש שנית את דוד ראובני, הם השתתפו בנבואות הקץ וחכו לנפלאות. גם בונציה היו למולכו מתנגדים מאחיו, שפחדו שמא פעילותו תזיק.
בין מתנגדיו היה ר' יעקב מנטין מגולי ספרד, שהיה רופא השר דיגו מונדוזא, שגריר הקיסר הגרמני קרל החמישי בריפובליקה הויניצית. הוא הלשין עליו לפני מושלי ונציה. ראובני נסע עם מולכו בשנת רצ"ב, 1532 לרגנשבורג, שם התאספו נסיכי הארץ ובראשם הקיסר קרל החמישי. מולכו הביא עמו את דגל יהודה אשר עליו רקומים אותיות "מכב"י" = ראשי תבות "מי כמוך באלים י"י", וכנראה מסרו לקיסר את חלומותיהם בעניין המשיח. הקיסר ציווה לכלוא אותם, והם הובלו למנטובה באיטליה, שם דנו הכמרים את מולכו לשרפה על המוקד.
בטרם נשרף הסכים הקיסר לסלוח לו אם יקבל את הנצרות. הוא סרב להמיר דתו, קיבל את היהדות בפרהסיה, וקרא "שמע ישראל" בקול גדול. הוא הושלך לאש ומת על קדוש השם.
בגדיו וחפציו שמורים עד היום בפראג בבית הכנסת פינחס. החפצים הם: טלית קטן של משי עם ציצית של משי, קיטל (תכריכין), דגל קטן ממשי צהוב, ועליו תפורים בחוטי משי אדום פסוקים מספר תהלים.
בצד האחד: "מלמד ידי לקרב... ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם". ובצד השני: "שמחני כימות עניתני... שיר המעלות ממעמקים קראתיך" ועוד.
היה ממשפחת אנוסים. נולד כנוצרי ונטבל בשם דיוגו פיריס. שימש בפורטוגל כמזכיר בבית משפט.
מולכו פגש את משיח השקר דוד ראובני שעבר בפורטוגאל, שטען כי הוא בשליחות מדינית "ממלך היהודים" מחיבר באפריקה. ראובני רצה לבקש מהכנסיה הנוצרית ברומא לעזור ליהודים באפריקה להלחם עם המוסלמים ,שונאי נפש הנוצרים. מולכו רצה להשתתף בשליחות זו, מל את עצמו והתגייר, אך דוד הראובני לא הסכים לקבלו.
מולכו עבר לסלוניקי, שם למד קבלה אצל ר' יוסף טאיטצק ונתודע למרן ר' יוסף קארו, בעל ה'שולחן ערוך'. מולכו נחשב בעל דמיון רגיש, התמסר לסודות הקבלה, וביחוד עסק בעניין המשיח והגאולה העתידה. היה דרשן מלהיב, ונדד מעיר לעיר לעורר את העם לתשובה, ולהודיע כי בסוף האלף הששי (שנת ש' 1540) יבוא המלך המשיח, והוא עצמו אליהו הנביא הבא לפנות דרך לגואל.
מולכו מצא רמז באגדה במדרש אבכיר לפסוק "עד אשר אבא אל אדוני שעירה" - "זו בית גוברין", שהיא לדעתו איטליה של יון, שנחלקה תחת ממשלת מלכים רבים. הוא מצא כי אליהו יופיע בראשונה בעיר רומא, והמשיח עצמו יושב בפתח העיר רומא (עפ"י הגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ח.). לכן החליט ללכת לרומא ולהודיע למלכים ולשרים כי קרובה מלכות המשיח להגלות. דברים אלה אמר לאפיפיור השביעי ולהגמונים, והם חשבו זאת להתגלות שניה של משיחם, ולכן מצאו הדברים חן בעיניהם. מולכו ניבא לאפיפיור כי עתיד לבוא מבול על רומא. ואמנם ירד גשם כבד ברומא בשנת ר"צ1530, והנהר טיבר עבר על גדותיו.
כאשר בא מולכו לעיר אנקונה באיטליה בשנת רצ"א 1531 דיבר על לב היהודים וניחמם כי עוד מעט יגאלו מן הגלות. רבים מיהודי איטליה שמחו לקראתו והאמינו בו, אך היו מן החכמים שפחדו מרעה שיביא עליהם בהזיותיו ובחלומותיו. הם הלשינו באזני ההגמון כי מולכו הוא אנוס השב לאמונת ישראל.
מולכו השיב להגמון: "אמת הגידו לך, כי ה' אלוהים הוא אמת ותורתו אמת ואין עוד". בימים ההם היה חופש דת באיטליה, על כן שחררו ההגמון, בתנאי שלא ידבר נגד הדת השלטת. מולכו לא ציית, ובדרשותיו דיבר נגד הנצרות, וסיכן את עצמו ואת שומעיו.
בשנת רצ"א, 1531 הדפיס את דרשותיו בשם "ספר המפואר". בונציה פגש שנית את דוד ראובני, הם השתתפו בנבואות הקץ וחכו לנפלאות. גם בונציה היו למולכו מתנגדים מאחיו, שפחדו שמא פעילותו תזיק.
בין מתנגדיו היה ר' יעקב מנטין מגולי ספרד, שהיה רופא השר דיגו מונדוזא, שגריר הקיסר הגרמני קרל החמישי בריפובליקה הויניצית. הוא הלשין עליו לפני מושלי ונציה. ראובני נסע עם מולכו בשנת רצ"ב, 1532 לרגנשבורג, שם התאספו נסיכי הארץ ובראשם הקיסר קרל החמישי. מולכו הביא עמו את דגל יהודה אשר עליו רקומים אותיות "מכב"י" = ראשי תבות "מי כמוך באלים י"י", וכנראה מסרו לקיסר את חלומותיהם בעניין המשיח. הקיסר ציווה לכלוא אותם, והם הובלו למנטובה באיטליה, שם דנו הכמרים את מולכו לשרפה על המוקד.
בטרם נשרף הסכים הקיסר לסלוח לו אם יקבל את הנצרות. הוא סרב להמיר דתו, קיבל את היהדות בפרהסיה, וקרא "שמע ישראל" בקול גדול. הוא הושלך לאש ומת על קדוש השם.
בגדיו וחפציו שמורים עד היום בפראג בבית הכנסת פינחס. החפצים הם: טלית קטן של משי עם ציצית של משי, קיטל (תכריכין), דגל קטן ממשי צהוב, ועליו תפורים בחוטי משי אדום פסוקים מספר תהלים.
בצד האחד: "מלמד ידי לקרב... ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם". ובצד השני: "שמחני כימות עניתני... שיר המעלות ממעמקים קראתיך" ועוד.