לפי הדו"ח, 445 משפחות עדיין מתגוררות בדיור הארעי: בתי מלון, חדרי פנימייה ואוהלים. כתוצאה מהמעברים התכופים של המשפחות האחרות והאכסון הממושך במכולות נפגם הציוד האישי של המשפחות. ציוד רב הושחת ואף נגנב. בארגון "למען אחינו" מציינים כי גם מי שהצליח לשמור על ציודו נתקל בקשיים כאשר נדרש לאכסן במקום מגוריו החדש והמצומצם.

למעלה מ-50% מהמשפחות עדיין לא קיבלו כספי פיצויים או מקדמות. הם מציינים כי רוב רובם של בעלי העסקים והחקלאים לא קיבלו דבר. העקורים מציינים את הביוקרטיה המוגזמת מצד מנהלת סל"ע שמקשה עליהם. המשפחות נדרשות להמציא תעודות שונות ומשונות (חשבון טלפון מלפני 17 שנה, תעודת בית ספר מכיתה א´ לנער בן 18) כאשר מרבית המסמכים קבורים בארגזים ובמכולות אם לא אבדו עם השנים או במהלך הגירוש.

עוד עולה מהדו"ח כי מתוך 2,100 איש שאיבדו את מקום עבודתם עקב ההתנתקות, הצליחו 220 איש בלבד למצוא עבודה חילופית. בעלי עסקים עצמאיים המבקשים לפתוח את העסק שלהם בניצן נענים בשלילה בטענה שאין להציב באתר מבני תעשייה זעירה. מתוך 130 חקלאים חזרו עד היום לעבודה רק 36. 11 חקלאים קיבלו פתרון באמצעות מנהלת סל"ע ואילו 25 אחרים מצאו פתרון באופן עצמאי.

הוועד הציג בדו"ח גם נתונים מדאיגים בתחומי החינוך, הרווחה ובני הנוער. הם מציינים כי מערכת החינוך למשל אינה ערוכה למתן מענה נפשי והתמודדות עם הבעיות הלימודיות-התנהגותיות עקב העקירה. הבעייה מחריפה, לפי מחברי הדו"ח, דווקא בקרב תלמידי כיתות ז´-ח´ בשל העובדה שהם צריכים להתקבל למוסדות לימוד תיכוניים ולהוכיח ציונים גבוהים.

כ-50 בני נוער אינם לומדים וידוע גם על נשירה סמוייה. בני הנוער מבטאים קושי רב בהתרכזות בלימודיהם. הם מציינים כי אין תקציב כלל לפעילות השוטפת של הנוער וכי הפעילות ממונת מכספי תרומות. זאת, בעקבות מכתבו של עוזר ראש מינהל חברה ונוער במשרד החינוך, דודו ביטס, על הפסקת כל הפעילות עקב היעדר תקציב.

עוד נטען כי המדינה מתעלמת מהצרכים האמיתיים של העקורים בנושא הסיוע הסוציאלי: הנוער מתקשה לתקשר עם עובדים סוציאלים חיצוניים שלא עבדו בגוש לפני גירושם ובעיית יחסי האמון מחריפה אצל בני הנוער. המדינה לא מכירה בצורך לתקצב עובדים שמוכרים לנוער עוד מהגוש.
הדיונים בנושאים אלו מתקיימים בעצלתיים בוועדות השונות בכנסת וההליך הביוקרטי הארוך מונע סיוע הנחוץ בצורה מיידית.
עוד מציינים כי הנוער חווה שבר אידיאולוגי מול המדינה והצבא: המשבר מתבטא בהפגנת חוסר אמון בכל סוגי המנהיגות- דתית, צבאית, קהילתית ומדינית.

וועד מתיישבי גוש קטיף החל בפרוייקט תיעוד מקצועי, במסגרתו נפגשות המשפחות עם איש מקצוע ומשוחחות על תחושותיהם בתקופת הגירוש והתקופה שלאחריו. גם פרוייקט זה מובל ע"י מתנדבים. במקומות השונים מתקיימות עשרות קבוצות מונחות וסדנאות המועברות ע"י אנשי מקצוע מתנדבים ללא כל מעורבות וחסות של המדינה.