לאחר דבריו של יו"ר מועצת יש"ע הדורש להוקיע את בני הנוער שהגיעו לחברון ומתגוששים שם בימים האחרונים עם כוחות הביטחון מוסר הישוב היהודי בחברון את גירסתו לאירועים שהיו בימים האחרונים בחברון:
לפני כשבועיים הוצא צו פינוי המורה למשפחות בשכונת מצפה שלהבת לצאת מרצונן עד ה-15 לינואר, או שיפונו בכוח לא יאוחר מה-15 לפברואר. "משפחות חברון סירבו אפילו לשקול לפנות את עצמן מהבתים שלהן".
לפני שבועיים התחילו להגיע כמה מאות בני נוער מכל רחבי הארץ לחברון, כדי לתמוך ולסייע ליישוב ולמשפחות המאויימות בגירוש. מתוך מודעות לכך שה-15 לינואר הולך ומתקרב ועקב העובדה שלא היה להם מושג מתי יתבצע הגירוש, קיבל היישוב היהודי בחברון את הנוער בזרועות פתוחות.
בשבת, ה-14 לינואר, לפני "המועד הסופי", ה 15 בינואר, דווח על מספר התנגשויות בין ישראלים לערביי חברון, שהתחילו ליידות אבנים, ובין ישראלים וחלק מכוחות הבטחון. בתקרית זו נפגע קצין ישראלי ונפצע פציעה קלה ע"י אבן שנזרקה ע"י ערבי, בניגוד לדיווחים בתקשורת הישראלית שיהודי פגע בקצין באבן בכוונה.
סיור שבועי שמתקיים כמעט כל שבת בקסבה בחברון בוטל ברגע האחרון, למרות שלמעלה מ-100 אנשים ציפו להשתתף בו. חלק מהאנשים התחילו לרוץ דרך הקסבה בתגובה לביטול וכתוצאה מכך ארעה ההתנגשות הקצרה עם חלק מלובשי המדים. במוצאי שבת, הדליקו כמה ילדים מדורה בחנות נטושה. הנוער החברוני כיבה את האש.
ביום א' לפני הצהריים: קבוצת בני נוער שהתהלכו ברחובות חברון עברו את בית הדסה לכיוון שכונת תל רומידה ומצאו כי הדרך נחסמה ע"י חיילי צה"ל, שסירבו להתיר להם לעבור. בין הקצינים היה מפקד חטיבת יהודה, אל"מ מוטי ברוך. הוויכוח התלקח במהרה והתחילו צעקות ודחיפות. הילדים דרשו לדעת למה לא מאפשרים להם להמשיך ללכת. הדחיפות וההדיפות הפכו אלימות יותר. ואז, פתאום, אל"מ מוטי ברוך דרך את רובהו וכיוון אותו אל בני הנוער. התחילה מהומה רבתי. ראשי היישוב בחברון הגיעו למקום והפרידו בין שני הצדדים, תוך הדיפת הנוער הרחק מהחיילים.
יום א' אחה"צ: קבוצה של למעלה מ-100 אנשי בטחון, בליווי פרשים, צעדו ממערת המכפלה לשכונת אברהם אבינו. הם נכנסו בצעידה לשכונה עלו על הגגות של הבתים הסמוכים, פירקו אהלים מאולתרים שהוקמו בשכונה. הם התחילו לרדוף אחרי חלק מהילדים, ופה ושם תפסו כמה מהם. כמה בני נוער נאסרו ונגררו מהמקום. אחרי זמן מה הפעולה נעצרה אך הכוחות נשארו במקום. כך נשאר המצב במשך כמה שעות, עד שהמשטרה עזבה.
במשך הלילה: השקט נשמר.
יום ב' בבוקר: ה-16 לינואר: שכונת אברהם אבינו היתה שקטה. חלק מבני הנוער הביעו רצונם לשוב הביתה. אז, פתאום, בשעות הבוקר המאוחרות, הגיעו כוחות מצויידים בתותח מים ורכובים על סוסים. כמאה חמישים שוטרים נכנסו לשכונה. אנשי היס"מ התפרצו אל בית ההארחה בית בית"ר, טיפסו אל הגג, אחרים עמדו צמוד לקירות השכונה, תפסו עמדות במרפסות הבתים ועל הגגות. שרשרת של אנשי משטרה ניצבה על המדרגות המובילות לבית הכנסת אברהם אבינו ובית נחום ויהודה, ומנעה מאנשים להגיע לשם. אחד המפקדים הסביר לפקודיו:
"אנו פה כדי להפגין כוח". כשנועם ארנון שאל קצין, "מה אתם עושים כאן – הכל שקט ובשליטה?", הקצין התעלם ממנו. כשהוא דרש ממפקד המשטרה עלי זמיר לראות צו חיפוש המתיר לו לפרוץ אל בית בית"ר, שהוא שטח פרטי, תגובתו של זמיר: "אם יש לך תלונה, תנסח אותה בכתב ותשלח אלי". במשך שעות ניצבו אנשי המשטרה בעמדותיהם, לבסוף אחרי שעות, אנשי המדים עזבו את השכונה ואנשי היחידה לפיזור הפגנות המשיכו לכיוון בית הדסה וניצבו בחוץ. לבסוף גם הם עזבו את המקום".
אנשי הישוב היהודי סבורים כי היה זה מפגן כוח של המשטרה שקיוותה ש'יתקיפו אותה' כדי שתוכל להכות ולאסור. בני הנוער לדבריהם לא נפלו למלכודת ואנשי המשטרה חוו רק קור ושעמום. לפנות ערב החליטו מרבית בני הנוער לעזוב. לדבריהם איום הגירוש עוד לא הוסר, ייתכן שיתעכב עוד מספר שבועות. אולי בני הנוער ישובו בעוד שבוע שבועיים אם יהיה צורך.
בהודעה נכתב עוד כי אין מדובר בבני נוער 'בריונים אלימים' אלא ב"אנשים האידיאולוגיים ביותר בארץ כיום". הם אוהבי ארצם, עדיין באבל וכאב על גירוש גוש קטיף וצפון השומרון, ורוצים למנוע גירושים נוספים כאן בחברון, ובעמונה ובמקומות אחרים ברחבי יהודה ושומרון. "לא עוד גירוש, לא עוד חסרי בית, לא עוד רכוש יהודי נטוש. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, לעם היהודי, ולאף אחד אחר אין זכות לפנות ולגרש יהודים מארצם".
יש לזכור הם מוסיפים, שמדובר בבני שש-עשרה שאינם מגיבים כמו בני חמישים. "לפעמים התגובות שלהם מוגזמות, אך צריך לזכור למען מה הם נלחמים, לעומת זאת, כמה בני נוער נדקרו במועדוני לילה ישראלים, בגלל 'אהבה', או סמים או אלכוהול, או כל שלושתם? עשרות על גבי עשרות. כמעט בכל סוף שבוע מתבצע מעשה אלים באמת, לטובת ... לטובת מה? לטובת ארצנו, עמנו, תורתנו? מתי בפעם האחרונה נשלחו כוחות הבטחון למנוע דקירת סכין נוספת? למנוע רצח נוסף? כמה אנשי בטחון נקראו כדי לעצור עוד התקפת טרור, שהותירה עוד יתומים ואלמנות? כמה אנשי צבא נקראו למנוע עוד טיל קסאם מלהיות משוגר לעבר שדרות?
הנוער שלנו, אחרי שראה אנשים שרים ורוקדים, מחבקים ומנשקים את אלה שבאו לגרשם בקיץ האחרון מגוש קטיף, זועק עכשיו: לא עוד! אנו לא נשיר ולא נרקוד עם אנשים הרוצים לזרוק אותנו מהבתים שלנו, מהאדמה שלנו. הם הפושעים האמיתיים, לא אנחנו!"
בהודעה כותבים יהודי חברון: "אנו צריכים להתגאות בכך שיש לנו נוער כזה, שמניעיו נובעים לא מתוך רצון לרווח אישי, אלא מתוך אהבת אמת וגעגועים לארצם, הנוער הזה הוא מתנת הא-ל לעמנו".
לפני כשבועיים הוצא צו פינוי המורה למשפחות בשכונת מצפה שלהבת לצאת מרצונן עד ה-15 לינואר, או שיפונו בכוח לא יאוחר מה-15 לפברואר. "משפחות חברון סירבו אפילו לשקול לפנות את עצמן מהבתים שלהן".
לפני שבועיים התחילו להגיע כמה מאות בני נוער מכל רחבי הארץ לחברון, כדי לתמוך ולסייע ליישוב ולמשפחות המאויימות בגירוש. מתוך מודעות לכך שה-15 לינואר הולך ומתקרב ועקב העובדה שלא היה להם מושג מתי יתבצע הגירוש, קיבל היישוב היהודי בחברון את הנוער בזרועות פתוחות.
בשבת, ה-14 לינואר, לפני "המועד הסופי", ה 15 בינואר, דווח על מספר התנגשויות בין ישראלים לערביי חברון, שהתחילו ליידות אבנים, ובין ישראלים וחלק מכוחות הבטחון. בתקרית זו נפגע קצין ישראלי ונפצע פציעה קלה ע"י אבן שנזרקה ע"י ערבי, בניגוד לדיווחים בתקשורת הישראלית שיהודי פגע בקצין באבן בכוונה.
סיור שבועי שמתקיים כמעט כל שבת בקסבה בחברון בוטל ברגע האחרון, למרות שלמעלה מ-100 אנשים ציפו להשתתף בו. חלק מהאנשים התחילו לרוץ דרך הקסבה בתגובה לביטול וכתוצאה מכך ארעה ההתנגשות הקצרה עם חלק מלובשי המדים. במוצאי שבת, הדליקו כמה ילדים מדורה בחנות נטושה. הנוער החברוני כיבה את האש.
ביום א' לפני הצהריים: קבוצת בני נוער שהתהלכו ברחובות חברון עברו את בית הדסה לכיוון שכונת תל רומידה ומצאו כי הדרך נחסמה ע"י חיילי צה"ל, שסירבו להתיר להם לעבור. בין הקצינים היה מפקד חטיבת יהודה, אל"מ מוטי ברוך. הוויכוח התלקח במהרה והתחילו צעקות ודחיפות. הילדים דרשו לדעת למה לא מאפשרים להם להמשיך ללכת. הדחיפות וההדיפות הפכו אלימות יותר. ואז, פתאום, אל"מ מוטי ברוך דרך את רובהו וכיוון אותו אל בני הנוער. התחילה מהומה רבתי. ראשי היישוב בחברון הגיעו למקום והפרידו בין שני הצדדים, תוך הדיפת הנוער הרחק מהחיילים.
יום א' אחה"צ: קבוצה של למעלה מ-100 אנשי בטחון, בליווי פרשים, צעדו ממערת המכפלה לשכונת אברהם אבינו. הם נכנסו בצעידה לשכונה עלו על הגגות של הבתים הסמוכים, פירקו אהלים מאולתרים שהוקמו בשכונה. הם התחילו לרדוף אחרי חלק מהילדים, ופה ושם תפסו כמה מהם. כמה בני נוער נאסרו ונגררו מהמקום. אחרי זמן מה הפעולה נעצרה אך הכוחות נשארו במקום. כך נשאר המצב במשך כמה שעות, עד שהמשטרה עזבה.
במשך הלילה: השקט נשמר.
יום ב' בבוקר: ה-16 לינואר: שכונת אברהם אבינו היתה שקטה. חלק מבני הנוער הביעו רצונם לשוב הביתה. אז, פתאום, בשעות הבוקר המאוחרות, הגיעו כוחות מצויידים בתותח מים ורכובים על סוסים. כמאה חמישים שוטרים נכנסו לשכונה. אנשי היס"מ התפרצו אל בית ההארחה בית בית"ר, טיפסו אל הגג, אחרים עמדו צמוד לקירות השכונה, תפסו עמדות במרפסות הבתים ועל הגגות. שרשרת של אנשי משטרה ניצבה על המדרגות המובילות לבית הכנסת אברהם אבינו ובית נחום ויהודה, ומנעה מאנשים להגיע לשם. אחד המפקדים הסביר לפקודיו:
"אנו פה כדי להפגין כוח". כשנועם ארנון שאל קצין, "מה אתם עושים כאן – הכל שקט ובשליטה?", הקצין התעלם ממנו. כשהוא דרש ממפקד המשטרה עלי זמיר לראות צו חיפוש המתיר לו לפרוץ אל בית בית"ר, שהוא שטח פרטי, תגובתו של זמיר: "אם יש לך תלונה, תנסח אותה בכתב ותשלח אלי". במשך שעות ניצבו אנשי המשטרה בעמדותיהם, לבסוף אחרי שעות, אנשי המדים עזבו את השכונה ואנשי היחידה לפיזור הפגנות המשיכו לכיוון בית הדסה וניצבו בחוץ. לבסוף גם הם עזבו את המקום".
אנשי הישוב היהודי סבורים כי היה זה מפגן כוח של המשטרה שקיוותה ש'יתקיפו אותה' כדי שתוכל להכות ולאסור. בני הנוער לדבריהם לא נפלו למלכודת ואנשי המשטרה חוו רק קור ושעמום. לפנות ערב החליטו מרבית בני הנוער לעזוב. לדבריהם איום הגירוש עוד לא הוסר, ייתכן שיתעכב עוד מספר שבועות. אולי בני הנוער ישובו בעוד שבוע שבועיים אם יהיה צורך.
בהודעה נכתב עוד כי אין מדובר בבני נוער 'בריונים אלימים' אלא ב"אנשים האידיאולוגיים ביותר בארץ כיום". הם אוהבי ארצם, עדיין באבל וכאב על גירוש גוש קטיף וצפון השומרון, ורוצים למנוע גירושים נוספים כאן בחברון, ובעמונה ובמקומות אחרים ברחבי יהודה ושומרון. "לא עוד גירוש, לא עוד חסרי בית, לא עוד רכוש יהודי נטוש. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, לעם היהודי, ולאף אחד אחר אין זכות לפנות ולגרש יהודים מארצם".
יש לזכור הם מוסיפים, שמדובר בבני שש-עשרה שאינם מגיבים כמו בני חמישים. "לפעמים התגובות שלהם מוגזמות, אך צריך לזכור למען מה הם נלחמים, לעומת זאת, כמה בני נוער נדקרו במועדוני לילה ישראלים, בגלל 'אהבה', או סמים או אלכוהול, או כל שלושתם? עשרות על גבי עשרות. כמעט בכל סוף שבוע מתבצע מעשה אלים באמת, לטובת ... לטובת מה? לטובת ארצנו, עמנו, תורתנו? מתי בפעם האחרונה נשלחו כוחות הבטחון למנוע דקירת סכין נוספת? למנוע רצח נוסף? כמה אנשי בטחון נקראו כדי לעצור עוד התקפת טרור, שהותירה עוד יתומים ואלמנות? כמה אנשי צבא נקראו למנוע עוד טיל קסאם מלהיות משוגר לעבר שדרות?
הנוער שלנו, אחרי שראה אנשים שרים ורוקדים, מחבקים ומנשקים את אלה שבאו לגרשם בקיץ האחרון מגוש קטיף, זועק עכשיו: לא עוד! אנו לא נשיר ולא נרקוד עם אנשים הרוצים לזרוק אותנו מהבתים שלנו, מהאדמה שלנו. הם הפושעים האמיתיים, לא אנחנו!"
בהודעה כותבים יהודי חברון: "אנו צריכים להתגאות בכך שיש לנו נוער כזה, שמניעיו נובעים לא מתוך רצון לרווח אישי, אלא מתוך אהבת אמת וגעגועים לארצם, הנוער הזה הוא מתנת הא-ל לעמנו".