אהוד אולמרט החליט להכריז מלחמה על מאחזי היהודים ברחבי יהודה ושומרון והורה לכוחות הביטחון להציג לו תכנית מפורטת וברורה למאבק במאחזים ולעקירתם.
אולמרט אמר כי עד כה לא נהגה הממשלה בתוקף הנדרש נגד תופעת ההתיישבות הבלתי חוקית של יהודי יהודה ושומרון וכעת הגיעה העת להפעיל כוח שכזה. אולמרט דרש משר הביטחון לרכז את הדרכים לביצוע עקירת המאחזים תוך שהוא קובע כי כבר בימים הקרובים יפוננה הישוב עמונה. באשר לישוב היהודי בשוק בחברון אמר אולמרט כי יש לפנותו באופן מיידי.
אולמרט אמר עוד כי "בהפרת החוק מעורבים פקידי מדינה ורשויות מקומיות רכזי ביטחון וממלאי תפקידי ציבורים. יש להפעיל מאמץ מיוחד לאיסוף החומר הדרוש ולהביא לענישה דחופה".
את מאבקה של ממשלתו במאחזים הגדיר אולמרט כ'מאבק למען החוק בישראל'.
במועצת יש"ע מגדירים את דברי אולמרט ככאלה שלא נועדו אלא לחרחר מחלוקת בעם, ולדבריהם לא יאפשרו לאולמרט לבצע את מהלכיו בקלות.
באיחוד הלאומי קובעים כי עקירת המאחזים מהווים ציון דרך מבחינתו של אולמרט בדרכו להתנתקות הבניה אותה הוא מתכנן ביהודה ושומרון.
האם אולמרט יכול לעקור את המתיישבים האידיאולוגיים הנמצאים בשטח שהוא "ליבה התנ"כי של הארץ"? זו השאלה שהציג לאחרונה המגזין ניו ריפבליק בכתבה העוסקת בקווים ל'דמותו של היורש', אולמרט.
מדובר בעקירה שתהיה "טראומה פוליטית קשה יותר מזו של הנסיגה מעזה", נכתב במגזין. אולמרט ששירת ככתב בעתון צבאי אינו זוכה לאמון הציבור בנושאים בטחוניים כפי שזכה שרון. רק שרון היה יכול לשכנע את הציבור לסגת מרוב יו"ש למרות סכנת הטילים הנשקפת לתל אביב. אבל דווקא שורשיו של אולמרט בתנועה הרוויזיוניסטית וההסטוריה שלו כאיש א"י השלמה, מעניקים לו יתרון. בשעה ששרון שמקורו היה מפא"יניקי, חש אי נעימות כלפי המתיישבים ואף סירב להפגש עם תושבי גוש קטיף כדי להסביר את השינוי בדרכו. אולמרט "נטול תסביכים", והוא אפילו מתענג על העימותים מול מתנגדי ההתנתקות. עימות כזה היה ביום הנסיגה מגוש קטיף. אולמרט השתתף בקבלת פנים ל 250 עולים שעלו באותו יום מצפון אמריקה, מרביתם אנשים דתיים בעלי אוריינטציה ימנית. ההנחיות למקבלי הפנים היו להמנע מהתבטאויות פוליטיות, אך אולמרט בנאומו אמר כי 'עם ההתנתקות נפתח עידן חדש בישראל'. הציבור הגיב בקריאות בוז ואף קרא לעברו בוגד. אולמרט השיב להם כשהוא מתייחס ל'נימוק הדמוגרפי' בהתנתקות, כי אם הם ועוד מיליונים כמוהם היו באים קודם לכן 'אולי לא היה צריך לסגת מעזה'.
אולמרט כותב הריפבליק, הוא פוליטיקאי בוטה וגאוותן שלא הצליח בשל כך לאסוף מעגל תומכים בליכוד. על הסיבות לשינוי בדרכו מעלה המגזין כמה אפשרויות. אולי גרמה לכך משפחתו: אשתו תומכת מרץ ובתו פעילה במחסום ווטש. אולי גרמו לכך ביקוריו אצל נפגעי טרור בתקופת כהונתו כראש העיר ירושלים.
חבריו הרוויזיוניסטים רואים את הסיבה דווקא בבגידה הנתפסת בעיניהם כגדולה יותר מאשר ההתנתקות, הבגידה ב"מורשת הרוויזיוניזם", רוח התבוסתנות שאולמרט הביע בדבריו בפני פורום מדיני בארה"ב. הוא אמר להם: "התעייפנו מלהלחם, מלהיות אמיצים, נמאס לנו לנצח ולהביס את אויבינו".
אולמרט אמר כי עד כה לא נהגה הממשלה בתוקף הנדרש נגד תופעת ההתיישבות הבלתי חוקית של יהודי יהודה ושומרון וכעת הגיעה העת להפעיל כוח שכזה. אולמרט דרש משר הביטחון לרכז את הדרכים לביצוע עקירת המאחזים תוך שהוא קובע כי כבר בימים הקרובים יפוננה הישוב עמונה. באשר לישוב היהודי בשוק בחברון אמר אולמרט כי יש לפנותו באופן מיידי.
אולמרט אמר עוד כי "בהפרת החוק מעורבים פקידי מדינה ורשויות מקומיות רכזי ביטחון וממלאי תפקידי ציבורים. יש להפעיל מאמץ מיוחד לאיסוף החומר הדרוש ולהביא לענישה דחופה".
את מאבקה של ממשלתו במאחזים הגדיר אולמרט כ'מאבק למען החוק בישראל'.
במועצת יש"ע מגדירים את דברי אולמרט ככאלה שלא נועדו אלא לחרחר מחלוקת בעם, ולדבריהם לא יאפשרו לאולמרט לבצע את מהלכיו בקלות.
באיחוד הלאומי קובעים כי עקירת המאחזים מהווים ציון דרך מבחינתו של אולמרט בדרכו להתנתקות הבניה אותה הוא מתכנן ביהודה ושומרון.
האם אולמרט יכול לעקור את המתיישבים האידיאולוגיים הנמצאים בשטח שהוא "ליבה התנ"כי של הארץ"? זו השאלה שהציג לאחרונה המגזין ניו ריפבליק בכתבה העוסקת בקווים ל'דמותו של היורש', אולמרט.
מדובר בעקירה שתהיה "טראומה פוליטית קשה יותר מזו של הנסיגה מעזה", נכתב במגזין. אולמרט ששירת ככתב בעתון צבאי אינו זוכה לאמון הציבור בנושאים בטחוניים כפי שזכה שרון. רק שרון היה יכול לשכנע את הציבור לסגת מרוב יו"ש למרות סכנת הטילים הנשקפת לתל אביב. אבל דווקא שורשיו של אולמרט בתנועה הרוויזיוניסטית וההסטוריה שלו כאיש א"י השלמה, מעניקים לו יתרון. בשעה ששרון שמקורו היה מפא"יניקי, חש אי נעימות כלפי המתיישבים ואף סירב להפגש עם תושבי גוש קטיף כדי להסביר את השינוי בדרכו. אולמרט "נטול תסביכים", והוא אפילו מתענג על העימותים מול מתנגדי ההתנתקות. עימות כזה היה ביום הנסיגה מגוש קטיף. אולמרט השתתף בקבלת פנים ל 250 עולים שעלו באותו יום מצפון אמריקה, מרביתם אנשים דתיים בעלי אוריינטציה ימנית. ההנחיות למקבלי הפנים היו להמנע מהתבטאויות פוליטיות, אך אולמרט בנאומו אמר כי 'עם ההתנתקות נפתח עידן חדש בישראל'. הציבור הגיב בקריאות בוז ואף קרא לעברו בוגד. אולמרט השיב להם כשהוא מתייחס ל'נימוק הדמוגרפי' בהתנתקות, כי אם הם ועוד מיליונים כמוהם היו באים קודם לכן 'אולי לא היה צריך לסגת מעזה'.
אולמרט כותב הריפבליק, הוא פוליטיקאי בוטה וגאוותן שלא הצליח בשל כך לאסוף מעגל תומכים בליכוד. על הסיבות לשינוי בדרכו מעלה המגזין כמה אפשרויות. אולי גרמה לכך משפחתו: אשתו תומכת מרץ ובתו פעילה במחסום ווטש. אולי גרמו לכך ביקוריו אצל נפגעי טרור בתקופת כהונתו כראש העיר ירושלים.
חבריו הרוויזיוניסטים רואים את הסיבה דווקא בבגידה הנתפסת בעיניהם כגדולה יותר מאשר ההתנתקות, הבגידה ב"מורשת הרוויזיוניזם", רוח התבוסתנות שאולמרט הביע בדבריו בפני פורום מדיני בארה"ב. הוא אמר להם: "התעייפנו מלהלחם, מלהיות אמיצים, נמאס לנו לנצח ולהביס את אויבינו".