לו היה יאסר ערפאת חי, 71% היו מצביעים לתנועת פתח, ואילו לחמאס היו מצביעים 27% בלבד. אלו נתונים של סקר טלפוני שנערך ביש"ע, יומיים לאחר הבחירות לפרלמנט, ב-27–29 בינואר, בקרב מדגם מייצג של 863 פלשתינים מיו"ש, מירושלים ומרצועת עזה. הסקר נערך מטעם חברת המזרח-הקרוב לסקרים דרך הטלפון.
הסקר מגלה נתונים מעניינים נוספים, כמו העובדה שרוב מכריע של הפלשתינים, 81%, תומכים בהקמת ממשלת אחדות לאומית, לעומת 19% שהתנגדו לכך.
ועוד נתון: רק 18% מהנסקרים אמרו שהצביעו בבחירות למועצה המחוקקת עבור רשימה מסוימת בגלל אי-שביעות רצון מהרשימות האחרות, כלומר כהצבעת מחאה ולא כבחירה ברשימה שעמדותיה קרובות לשלהם.
המשמעות היא שבניגוד לפרשנויות ה"קלאסיות" של השמאל, ניצחון החמאס לא היה בגלל השחיתות ברשות הפלשתינית, בוודאי לא כסיבה עיקרית. אם אכן הייתה זו הסיבה האמיתית והמרכזית, לא ברור כיצד זה ערפאת, אבי השחיתות, ממציא השיטה ומולידה, היה זוכה בניצחון אילו היה בחיים? ואיך זה שרוב מכריע של הפלשתינים דוגלים בממשלת אחדות, כלומר שיתוף בקואליציה של הפתח, המפלגה המזוהה עם השחיתות. ואם השחיתות היא הסיבה, איך זה שמיעוט שבמיעוט, פחות מחמישית המצביעים, מגדירים את הצבעתם כ"הצבעת מחאה"?
כתבנו חגי הוברמן המציג את הנתונים קובע כי מהנתונים עולה האמת פשוטה: ניצחון החמאס הוא תוצאת הנסיגה מהרצועה, הנתפסת בציבור הפלשתיני כניצחון הטרור החמאסי, ניצחון רקטות הקסאם על צה"ל הגדול. אבו-מאזן ממשיך להיחשב כתקווה של הפלשתינים לעתידם. גם כעת, אחרי ניצחון החמאס, 86% מהציבור הפלשתיני מתנגדים להתפטרותו, על פי אותו סקר. עם זאת ברור שאבו מאזן לא הצליח להביא להם את ההישג המרכזי שרוב הציבור הפלשתיני מייחל לו: נסיגה ישראלית עד לסנטימטר האחרון, הריסת יישובים וכל זאת מבלי לתת תמורה מדינית פלשתינית.
צודק איפוא סעיד סיאם, בכיר בתנועת חמאס כי ניצחון החמאס היה בזכות הנסיגה הישראלית מהרצועה. סיאם התראיין בערוץ הטלוויזיה של החיזבאללה אלמנאר, ואמר כי "התוצאות האלו שהשיגה תנועת החמאס הן ניצחון של התכנית שלה, אשר מושתתת על כך שההתנגדות היא אופציה אסטרטגית של התנועה הזו, במיוחד אחרי שעלה בידי עמנו הפלשתיני, על כל כוחותיו, להגשים את מה שקצרה יד המו"מ להגשים במישור של גירוש הכיבוש הציוני מרצועת עזה" .
כתבנו מזכיר גם את דבריו של ד"ר אחמד באחר, בכיר בתנועת חמאס, שאמר אף הוא באותו שידור: "אחי, האחים בארגון לשחרור פלשתין וברשות אומרים, שהמו"מ הוא הדרך לסיום הכיבוש, אולם אנחנו אומרים שהיהודים כלל אינם משתכנעים ע"י המו"מ. האם שרון, האם רבין, האם ברק השתכנעו ע"י המו"מ עם העם הפלשתיני ועם הרשות הפלשתינית, ולאילו תוצאות הגענו אחרי המו"מ?... אולם עמנו הפלשתיני, כאשר הוא הזדקף והתנגד, הגיע להישגים". והציבור הפלשתיני גמל לחמאס על ההישגים שהביא לו.
בראיה היסטורית, החמאס חייב הרבה למדינת ישראל. מדינת ישראל היא שהביאה להקמתו בשנות השמונים, כמשקל נגד לאש"ף, עד שהתברר שהוא הרבה יותר קיצוני מאש"ף. מדינת ישראל חיזקה את מעמדו הציבורי בחברה הפלשתינית בשנת 1997 כששיחררה את השייח' יאסין מהכלא אחרי הניסיון הכושל של דני יתום לחסל את חאלד משעל, מי שעתיד להיות אחד ממנהיגי האירגון כאן ביש"ע, אחרי שיגיע לרצועה בקרוב. ומדינת ישראל, אחרי שהצליחה לפגוע בו נואשות בחיסולם של יאסין ורנתיסי והפילה אותו לקרשים, שבה וקוממה אותו בביצוע ההתנתקות. מדינת ישראל, במיוחד תחת שלטון אולמרט-קדימה, היא התקווה האחרונה של החמאס.
הסקר מגלה נתונים מעניינים נוספים, כמו העובדה שרוב מכריע של הפלשתינים, 81%, תומכים בהקמת ממשלת אחדות לאומית, לעומת 19% שהתנגדו לכך.
ועוד נתון: רק 18% מהנסקרים אמרו שהצביעו בבחירות למועצה המחוקקת עבור רשימה מסוימת בגלל אי-שביעות רצון מהרשימות האחרות, כלומר כהצבעת מחאה ולא כבחירה ברשימה שעמדותיה קרובות לשלהם.
המשמעות היא שבניגוד לפרשנויות ה"קלאסיות" של השמאל, ניצחון החמאס לא היה בגלל השחיתות ברשות הפלשתינית, בוודאי לא כסיבה עיקרית. אם אכן הייתה זו הסיבה האמיתית והמרכזית, לא ברור כיצד זה ערפאת, אבי השחיתות, ממציא השיטה ומולידה, היה זוכה בניצחון אילו היה בחיים? ואיך זה שרוב מכריע של הפלשתינים דוגלים בממשלת אחדות, כלומר שיתוף בקואליציה של הפתח, המפלגה המזוהה עם השחיתות. ואם השחיתות היא הסיבה, איך זה שמיעוט שבמיעוט, פחות מחמישית המצביעים, מגדירים את הצבעתם כ"הצבעת מחאה"?
כתבנו חגי הוברמן המציג את הנתונים קובע כי מהנתונים עולה האמת פשוטה: ניצחון החמאס הוא תוצאת הנסיגה מהרצועה, הנתפסת בציבור הפלשתיני כניצחון הטרור החמאסי, ניצחון רקטות הקסאם על צה"ל הגדול. אבו-מאזן ממשיך להיחשב כתקווה של הפלשתינים לעתידם. גם כעת, אחרי ניצחון החמאס, 86% מהציבור הפלשתיני מתנגדים להתפטרותו, על פי אותו סקר. עם זאת ברור שאבו מאזן לא הצליח להביא להם את ההישג המרכזי שרוב הציבור הפלשתיני מייחל לו: נסיגה ישראלית עד לסנטימטר האחרון, הריסת יישובים וכל זאת מבלי לתת תמורה מדינית פלשתינית.
צודק איפוא סעיד סיאם, בכיר בתנועת חמאס כי ניצחון החמאס היה בזכות הנסיגה הישראלית מהרצועה. סיאם התראיין בערוץ הטלוויזיה של החיזבאללה אלמנאר, ואמר כי "התוצאות האלו שהשיגה תנועת החמאס הן ניצחון של התכנית שלה, אשר מושתתת על כך שההתנגדות היא אופציה אסטרטגית של התנועה הזו, במיוחד אחרי שעלה בידי עמנו הפלשתיני, על כל כוחותיו, להגשים את מה שקצרה יד המו"מ להגשים במישור של גירוש הכיבוש הציוני מרצועת עזה" .
כתבנו מזכיר גם את דבריו של ד"ר אחמד באחר, בכיר בתנועת חמאס, שאמר אף הוא באותו שידור: "אחי, האחים בארגון לשחרור פלשתין וברשות אומרים, שהמו"מ הוא הדרך לסיום הכיבוש, אולם אנחנו אומרים שהיהודים כלל אינם משתכנעים ע"י המו"מ. האם שרון, האם רבין, האם ברק השתכנעו ע"י המו"מ עם העם הפלשתיני ועם הרשות הפלשתינית, ולאילו תוצאות הגענו אחרי המו"מ?... אולם עמנו הפלשתיני, כאשר הוא הזדקף והתנגד, הגיע להישגים". והציבור הפלשתיני גמל לחמאס על ההישגים שהביא לו.
בראיה היסטורית, החמאס חייב הרבה למדינת ישראל. מדינת ישראל היא שהביאה להקמתו בשנות השמונים, כמשקל נגד לאש"ף, עד שהתברר שהוא הרבה יותר קיצוני מאש"ף. מדינת ישראל חיזקה את מעמדו הציבורי בחברה הפלשתינית בשנת 1997 כששיחררה את השייח' יאסין מהכלא אחרי הניסיון הכושל של דני יתום לחסל את חאלד משעל, מי שעתיד להיות אחד ממנהיגי האירגון כאן ביש"ע, אחרי שיגיע לרצועה בקרוב. ומדינת ישראל, אחרי שהצליחה לפגוע בו נואשות בחיסולם של יאסין ורנתיסי והפילה אותו לקרשים, שבה וקוממה אותו בביצוע ההתנתקות. מדינת ישראל, במיוחד תחת שלטון אולמרט-קדימה, היא התקווה האחרונה של החמאס.