להרס ולאירועי האלימות בעמונה קדמה החלטת בג"ץ בבוקר יום ד', לדחות את פשרת "הרב חנן פורת" להעתקת הבתים מעמונה לעפרה.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי מנימוקי ההחלטה שפורסמו בערב, לאחר ההרס בעמונה, עולה כי השופטות פרוקצ'ה וארבל התנגדו לפשרה בין היתר כיון שבשטח נערכו כבר 7000 מכוחות הבטחון לקראת פינוי. הן קבעו כי "אין יסוד שבדין ואין אף הצדקה ציבורית ומוסרית להורות למדינה לעצור בשלב זה את מהלך ביצוע הצווים כדי להעמיד לרשות העותרים זמן נוסף להערך לסילוק המבנים בעצמם...זמנם של מחזיקי המבנים בעמונה לשקול צעדיהם ולהציע הצעותיהם חלף עבר".
עוד כתבו כי "האיום לשימוש בכוח וחלילה אף מימושו של איום זה אינו יכול לשמש הצדקה למחדל באכיפת החוק. ידעו פורעי החוק וחורשי האלימות כי כוונותיהם והיערכותם הפוגענית לא ירתיעו את הרשות הציבורית מביצוע תפקידה. שכן השמירה על החוק ושוויון הכל בפני החוק מצויים בגרעינו של ההליך הדמוקרטי ועליו מושתתת מערכת הערכים של החברה הישראלית. אכיפת החוק על מפירי חוק נגזרת באורח מתחייב מעקרונות אלה ויש לדבוק בה להגנה על הערכים החוקתיים וזכויות האדם בישראל".
לעומתן התריע השופט רובינשטיין כי עומדת לפרוץ אלימות קשה וקיים חשש לפיקוח נפש לשוטרים לחיילים ולמתנחלים ומשום כך סבר שיש לאפשר בכל זאת ארכה בת שבוע ימים למציאת פתרון. הוא ציין כי "נמסר על מאמצי צה"ל ובראשם הרמטכ"ל וסגנו לשכנע את מ"מ רה"מ לקבל הצעות הפשרה ונמסר כי מ"מ רה"מ לא הסכים". רובינשטיין כתב עוד כי בעתירה והן בפניית הרב חנן פורת "הובע חשש לשלום הציבור, בלשון אחרת שפיכות דמים". הוא הוסיף "סברתי, כי כדי למנוע זאת ולוא להציל אדם אחד מפגיעה ראוי הנושא לליבון". למרות שהעותרים השתהו בפנייתם עד לרגע האחרון ו'הדבר אומר דרשני', כתב רובינשטיין, "עדיין היה לדעתי מקום לבחון אם אפשר למנוע אלימות ושפיכות דמים תוך שהחוק ייאכף והתוצאה המבוקשת תושג".
"הייתי ער אמנם לכך שהכוחות ערוכים לפינוי, אך סברתי ובכך ניסיתי לשכנע שבנסיבות המתוארות דחייה של שבעה ימים במאמץ למנוע אלימות ושפיכות דמים – ואלימות היתה, בסופו של יום – אינה מחיר כבד מידי, הואיל והחוק ייאכף בכל מקרה", הוסיף וכתב השופט רובינשטיין בדעת מיעוט.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי מנימוקי ההחלטה שפורסמו בערב, לאחר ההרס בעמונה, עולה כי השופטות פרוקצ'ה וארבל התנגדו לפשרה בין היתר כיון שבשטח נערכו כבר 7000 מכוחות הבטחון לקראת פינוי. הן קבעו כי "אין יסוד שבדין ואין אף הצדקה ציבורית ומוסרית להורות למדינה לעצור בשלב זה את מהלך ביצוע הצווים כדי להעמיד לרשות העותרים זמן נוסף להערך לסילוק המבנים בעצמם...זמנם של מחזיקי המבנים בעמונה לשקול צעדיהם ולהציע הצעותיהם חלף עבר".
עוד כתבו כי "האיום לשימוש בכוח וחלילה אף מימושו של איום זה אינו יכול לשמש הצדקה למחדל באכיפת החוק. ידעו פורעי החוק וחורשי האלימות כי כוונותיהם והיערכותם הפוגענית לא ירתיעו את הרשות הציבורית מביצוע תפקידה. שכן השמירה על החוק ושוויון הכל בפני החוק מצויים בגרעינו של ההליך הדמוקרטי ועליו מושתתת מערכת הערכים של החברה הישראלית. אכיפת החוק על מפירי חוק נגזרת באורח מתחייב מעקרונות אלה ויש לדבוק בה להגנה על הערכים החוקתיים וזכויות האדם בישראל".
לעומתן התריע השופט רובינשטיין כי עומדת לפרוץ אלימות קשה וקיים חשש לפיקוח נפש לשוטרים לחיילים ולמתנחלים ומשום כך סבר שיש לאפשר בכל זאת ארכה בת שבוע ימים למציאת פתרון. הוא ציין כי "נמסר על מאמצי צה"ל ובראשם הרמטכ"ל וסגנו לשכנע את מ"מ רה"מ לקבל הצעות הפשרה ונמסר כי מ"מ רה"מ לא הסכים". רובינשטיין כתב עוד כי בעתירה והן בפניית הרב חנן פורת "הובע חשש לשלום הציבור, בלשון אחרת שפיכות דמים". הוא הוסיף "סברתי, כי כדי למנוע זאת ולוא להציל אדם אחד מפגיעה ראוי הנושא לליבון". למרות שהעותרים השתהו בפנייתם עד לרגע האחרון ו'הדבר אומר דרשני', כתב רובינשטיין, "עדיין היה לדעתי מקום לבחון אם אפשר למנוע אלימות ושפיכות דמים תוך שהחוק ייאכף והתוצאה המבוקשת תושג".
"הייתי ער אמנם לכך שהכוחות ערוכים לפינוי, אך סברתי ובכך ניסיתי לשכנע שבנסיבות המתוארות דחייה של שבעה ימים במאמץ למנוע אלימות ושפיכות דמים – ואלימות היתה, בסופו של יום – אינה מחיר כבד מידי, הואיל והחוק ייאכף בכל מקרה", הוסיף וכתב השופט רובינשטיין בדעת מיעוט.