הטקס התקיים במעמד ראש אגף כוח אדם, האלוף אלעזר שטרן, ובמעמד החזן הצבאי הראשי, סגן-אלוף חיים וינר.
סיפור הל"ה מתוך אתר צה"ל
גוש עציון היה גוש מבודד של יישובים יהודיים מדרום מערב לירושלים, באזור בית לחם. ערב מלחמת העצמאות היו בגוש ארבעה יישובים - כפר עציון, משואות יצחק, עין-צורים ורבדים. הגוש היה מרוחק ומבודד מכל יישוב יהודי. על פי תוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם, נכלל הגוש בתחום המדינה הערבית שעתידה הייתה לקום.
התנועה אל הגוש וממנו בוצעה בשיירות בלבד, בציר המרכזי מירושלים, דרך בית-לחם ואל-חאדר. דבר זה הכביד על זמינות האספקה והציוד שהגיעו אל היישובים, לצורך תפקודם ועמידתם בהתקפות. יש לזכור כי יישובי הגוש היו תלויים לחלוטין באספקה מבחוץ של מזון, מים וציוד צבאי.
במהלך ינואר 1948, לאחר כמעט חודשיים של התקפות על שיירות האספקה ליישובים ואף על חלק מהיישובים עצמם, נוצר בגוש מחסור בציוד רפואי, בתחמושת, באמצעי לחימה ובעיקר בכוח לוחם. אנשי הפלמ"ח החליטו לשלוח לגוש כוח תגבורת מיוחד, שצויד בתחמושת רבה ובאספקה רפואית.
במשך יום ה-15 בינואר 1948 נבחנו מספר חלופות להגעה אל הגוש. האפשרות הממונעת נפסלה בגלל החשש ממחסומים ומארבים, ולבסוף הוחלט על מסע רגלי. המושבה הר-טוב נבחרה כבסיס היציאה וממנה נקבע מהלך הדרך, דרומה ומזרחה, במעלה הוואדיות לעבר גוש עציון.
פצועים במסע
בשעות הערב של יום חמישי, ב-15 בינואר 1948, הועברה המחלקה בשתי משאיות סגורות מבית הכרם שבירושלים אל הר-טוב. במקום נדרש להם עוד זמן להתארגנות ובשעה 23:00 בלילה יצאו 38 הלוחמים למסע.
חלקו הראשון של המסע התנהל כמתוכנן. אולם לאחר שבעה קילומטרים, נקע אחד הלוחמים את רגלו והתקשה להמשיך. דני מס, מפקד כוח התגבורת, החליט שעליו לחזור להר-טוב בליווי שני לוחמים. נקודת הציון הוודאית הבאה בדרכם של 35 הלוחמים הנותרים היתה "גבעת הקרב".
לפי עדויות הערבים, תושבי הכפרים, מצטיירת תמונה כי המחלקה נעה בוואדי העולה ישירות לצוריף (נחל גדור). בהתקרבם לכפר, לאחר שהאיר השחר, הם התגלו. ישנן עדויות כי הגילוי נעשה בידי רועה מקומי או בידי נשים שיצאו לאסוף זרדים. יש גם השערה כי הם התגלו על ידי כוח צבאי פלסטיני, שאכן ידוע כי חנה בקרבת הכפר צוריף.
תחילה התנהל קרב בפאתי צוריף. בשעות הצהריים המאוחרות, לאחר הסתתרות ומנוחה או לאחר קרב נסיגה ממושך, נעה המחלקה לכיוון צפון. בסופו של מהלך זה נלכדה המחלקה באש הערבים, בעודם עולים אל הגבעה המוכרת כיום בשם "גבעת הקרב". בעדויות שונות מוזכרת גבורתו של הלוחם האחרון שהגיע (אולי לבדו) אל ראש הגבעה, השליך רימונים לעבר הערבים המתקרבים אליו, ולבסוף אף השליך לעברם אבנים. על פי התיאור היה זה יעקב כהן.
גופות הלוחמים התגלו לאורך כמה מאות מטרים, מפסגת הגבעה ועד תחתית הוואדי. הגופות היו מחוללות וכל הציוד (לרבות הבגדים) נלקח. בערב של יום ראשון הועברו הגופות במשאית לכפר-עציון. על קרב נורא זה ותוצאותיו כתב המשורר חיים גורי את שירו המפורסם - "הנה מוטלות גופותינו".
סיפור הל"ה מתוך אתר צה"ל
גוש עציון היה גוש מבודד של יישובים יהודיים מדרום מערב לירושלים, באזור בית לחם. ערב מלחמת העצמאות היו בגוש ארבעה יישובים - כפר עציון, משואות יצחק, עין-צורים ורבדים. הגוש היה מרוחק ומבודד מכל יישוב יהודי. על פי תוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם, נכלל הגוש בתחום המדינה הערבית שעתידה הייתה לקום.
התנועה אל הגוש וממנו בוצעה בשיירות בלבד, בציר המרכזי מירושלים, דרך בית-לחם ואל-חאדר. דבר זה הכביד על זמינות האספקה והציוד שהגיעו אל היישובים, לצורך תפקודם ועמידתם בהתקפות. יש לזכור כי יישובי הגוש היו תלויים לחלוטין באספקה מבחוץ של מזון, מים וציוד צבאי.
במהלך ינואר 1948, לאחר כמעט חודשיים של התקפות על שיירות האספקה ליישובים ואף על חלק מהיישובים עצמם, נוצר בגוש מחסור בציוד רפואי, בתחמושת, באמצעי לחימה ובעיקר בכוח לוחם. אנשי הפלמ"ח החליטו לשלוח לגוש כוח תגבורת מיוחד, שצויד בתחמושת רבה ובאספקה רפואית.
במשך יום ה-15 בינואר 1948 נבחנו מספר חלופות להגעה אל הגוש. האפשרות הממונעת נפסלה בגלל החשש ממחסומים ומארבים, ולבסוף הוחלט על מסע רגלי. המושבה הר-טוב נבחרה כבסיס היציאה וממנה נקבע מהלך הדרך, דרומה ומזרחה, במעלה הוואדיות לעבר גוש עציון.
פצועים במסע
בשעות הערב של יום חמישי, ב-15 בינואר 1948, הועברה המחלקה בשתי משאיות סגורות מבית הכרם שבירושלים אל הר-טוב. במקום נדרש להם עוד זמן להתארגנות ובשעה 23:00 בלילה יצאו 38 הלוחמים למסע.
חלקו הראשון של המסע התנהל כמתוכנן. אולם לאחר שבעה קילומטרים, נקע אחד הלוחמים את רגלו והתקשה להמשיך. דני מס, מפקד כוח התגבורת, החליט שעליו לחזור להר-טוב בליווי שני לוחמים. נקודת הציון הוודאית הבאה בדרכם של 35 הלוחמים הנותרים היתה "גבעת הקרב".
לפי עדויות הערבים, תושבי הכפרים, מצטיירת תמונה כי המחלקה נעה בוואדי העולה ישירות לצוריף (נחל גדור). בהתקרבם לכפר, לאחר שהאיר השחר, הם התגלו. ישנן עדויות כי הגילוי נעשה בידי רועה מקומי או בידי נשים שיצאו לאסוף זרדים. יש גם השערה כי הם התגלו על ידי כוח צבאי פלסטיני, שאכן ידוע כי חנה בקרבת הכפר צוריף.
תחילה התנהל קרב בפאתי צוריף. בשעות הצהריים המאוחרות, לאחר הסתתרות ומנוחה או לאחר קרב נסיגה ממושך, נעה המחלקה לכיוון צפון. בסופו של מהלך זה נלכדה המחלקה באש הערבים, בעודם עולים אל הגבעה המוכרת כיום בשם "גבעת הקרב". בעדויות שונות מוזכרת גבורתו של הלוחם האחרון שהגיע (אולי לבדו) אל ראש הגבעה, השליך רימונים לעבר הערבים המתקרבים אליו, ולבסוף אף השליך לעברם אבנים. על פי התיאור היה זה יעקב כהן.
גופות הלוחמים התגלו לאורך כמה מאות מטרים, מפסגת הגבעה ועד תחתית הוואדי. הגופות היו מחוללות וכל הציוד (לרבות הבגדים) נלקח. בערב של יום ראשון הועברו הגופות במשאית לכפר-עציון. על קרב נורא זה ותוצאותיו כתב המשורר חיים גורי את שירו המפורסם - "הנה מוטלות גופותינו".