בילקוטה של נערה נמצא לאחרונה אקדח. בחקירתה היא סיפרה שנהגה לבצע מטווחי ירי בדרכה מבית הספר. נער נרצח על ידי נער אחר בשל ויכוח על כמה עשרות שקלים. מדיווחים מבתי ספר רבים מתברר כי לפחות מחצית מהתלמידים נושאים בילקוטם סכינים. תלמידים היכו מורה עד שזו נזקקה לאשפוז דחוף במצב קשה.
כל אלה הינם רק דוגמאות אחדות מהמתרחש במערכת החינוך בישראל. כותרות העיתונים מדווחות על המקרים הקשים והחריגים בלבד. על המקרים היומיומיים של שלטון אימה במסדרונות בתי הספר כבר איש אינו כותב ואינו מדווח. אלו כבר אינם חדשות.
במערכת החינוך ניסו למצוא פתרון למציאות העגומה והמתדרדרת. באחדים מבתי הספר החזירו את מסדר הבוקר, באחרים את התלבושת האחידה, ויש שהוסיפו את הקימה בעת כניסת מורה לכיתה. יש מי שאינם מסתפקים בכל אלה ודורשים שבשער בית הספר תתבצע בדיקה בילקוטים ויוצאו מהם סכינים, אולרים ושאר חפצים חדים ומסוכנים. את ההצעה הזו, כמו גם את האחרות היו מי שתקפו בטענה שיש בהם פגיעה בחופש ובחירות התלמיד.
מה לטעמכם הפיתרון הראוי לתופעת האלימות קרב בני נוער בבתי הספר וגם ברחוב? מה הגורם לאלימות הזו? האם לטעמכם יש להקים מערכת אכיפה ייחודית למוסדות החינוך שתטפל בתופעה מבלי להיזדקק לפתיחת תיק פלילי לתלמידים אלימים? ואולי דווקא רצוי לערב את המשטרה על כל המשתמע לעתידו של תלמיד שעבר טיפול בידיה?
האם הכל נתון ביד המורה? ומה אחריותם של ההורים, ואולי קיימים גורמים נוספים? מוקדי בילוי? עיסוקי אחר הצהרים?
ומעניין לעניין באותו עניין: מה הם גבולות הענישה המותרים למורה? האם בתקופה בה האלימות חמורה כל כך יש להרחיב את אפשרויות הענישה או אולי דווקא לצמצם אותם?
כדרכינו במדור 'פותחים נושא', תגובות והצעות ראויות במלואן או בחלקן תשולבנה בכתבה עצמה.
אם גם אתם מעוניינים להעביר לנו נושאים לדיון במדור 'פותחים נושא', ניתן לשגר כאן
אהרון ממעלה אדומים (20) מעיד ומאשים את המערכות החינוכיות בהתעלמות מכוונת מאירועי אלימות: "אלימות נוער היתה גם כשהייתי ילד קטן, עוד בגן. אז פשוט לא העלו את האלימות לסדר היום. בעימותים בין ילדים / נוער היתה האלימות קלף חוקי. מי שהופעלה אלימות כלפיו אפילו לא חלם להתלונן במשטרה. הנהלות בתי הספר חיפו על האלימות (כנראה, כדי לא להוציא שם רע למסדותיהם). לא פעם ראיתי איך שתלמיד חזק, או מספר תלמידים מכים תלמיד חלש, ותלמידים רבים עומדים במעגל, ומריעים ומעודדים את החזק, והתלמיד החלש כשהוא מוכה וחבול, ויתכן שנגרם לו נזק בלתי הפיך, והמורה התורן בחצר אומר לו לחזור לכתה ו"לא קרה לך שום דבר" ואפילו לא שולחים את התלמיד לחדר האחות, בכדי שלא תזמין מד"א, (אשר חייב לדווח למשטרה)".
צ.מ. מחיפה (1) חותך בחדות: "סגירת כל משרד החינוך, לחנך המורים ובכלל העומד בראש בראשונה, ואחרי כן התלמידים, חייבים טיפול שורש."
מדרשיסטית (3) פורטת את הצעתה: "אפשר להתחיל בלזרוק את הטלוויזה. אח"כ אפשר להפסיק אם כל התאוריות המטופשות האלו ש יש שוויון ילדים-הורים, ושאין להורה זכות להעיר לילד שלו. ואפשר גם להמשיך בביטול הרעיון הסתור לחלוטין את גישת התורה שיש זכויות בלי חובות, החובה לכבד קודמת לזכות לכבוד ולא להפך".
'אאא' (4) מזכירה גם היא את הטלויזיה כגורם משמעותי בעיצוב אישיותו של התלמיד, אך לא רק אותה: "ההורים צריכים להיות ערכיים בחינת נאה דורש ונאה מקים. לספר לילד על אנשים ערכיים. ולכן חים דתים בהם ילד יונק מגיל צעיר סיפורי צדיקים חיוני לבניית האישיות של הילד. כמו כן צריך לסלק גורמים שלילים כמו הטלויזיה שמלמדת את הילדים אלימות, נקמנות וכדומה. בנוסף צריך שהמורים יהיו גם מחנכים. כלומר אנשים ערכים שהילד ירצה להדמות להם. בקיצור לחיים טובים ונורמלים העם צריך לחזור בתשובה".
גם גולש 9' מאשים את הטלוויזיה אך מוסיף אספקט נוסף: "בחדשות (למשל של ערוץ 2) דואגים לפרסם את כל המקרים האלו ואז נערים ולפעמים אפילו נערות לא שומרי תורה ומצוות בד"כ לוקחים רעיונות ומבצעים".
לעומתם סבור מיכאל (11) שהתקשורת אינה מובילה לאירועים אלא רק הופכת אותם לאייטם חדשותי: "תמיד היתה אלימות בבתי הספר, רק שלאחרונה זה הפך לכותרת נפוצה בעתונים". מיכאל מוסיף ומזהיר ש"לא להכניס יותר מדי פיקוח, אחרת בית ספר יהפוך לבית סוהר. כמו תמיד, החוק הקיים מאפשר להרחיק תלמידים מאד אלימים, ולשלוח אותם לפנימיות מיוחדות. בכל מקרה חייבים לשמור על איזון ומידתיות".
יוסף תשבץ (6): "ההתפרקות מערכים וההצמדות לתרבות המערב מובילה בהכרח את התגברות האלימות הכללית ובמיוחד אלימות מינית (הקשורה בעיקר להתפרקות ערכי המשפחה)", לדבריו הוא מציג הוכחות מסקר שמעלה כי "בבתי ספר ממלכתיים נרשמים יותר מעשי אלימות מאשר בבתי ספר ממלכתיים-דתיים".
'דרקולה' (2) מציע פתרון ענישה מעט יצירתי: "ילד מופרעיש להעיר לבית ספר שמוצבים בו שוטרים או פקחים בעלי שרירים".
נחמה (5) דוגלת במספר שינויים בבית הספר ובבית: "הורים צריכים להתערב בחינוך בבתי הספר. מורים צריכים להיות גם בני אדם ולא מכונות ליצור ציונים - להקשיב ולהיות אכפתי ולעזור לתלמיד להיות בן אדם עם ערכים ולא מי ששואף לציונים ונקודות".
על מעורבות הורים ומורים כותב מ.ד. (12): יש ליצור מערכת איזונים נבונה בין המטרות הכלליות של בתי הספר כלומר לימוד כמות מסוימת של חומר במהלך שנת הלימודים, לבין המטרות האישיות הפרטיות של כל תלמיד ותלמיד שהן צריכות להיגזר משיחה אישית בין המחנך (ואם יש צורך בסגל נרחב יותר כמו: המנהל, עו"ס וכדמ') לבין התלמיד או התלמיד עם הוריו (בהתאם לגיל ולמצבו של התלמיד ביחס להוריו). כמובן שלצורך כך חייבים כיתות קטנות עד בנוניות ובנוסף ההורים צריכים להיות מעורבים בהתמדה בגידולם ובחינוכם של ילדיהם. דוגמא מעשית לכך היא הלימוד השבועי המשותף המצוי בחברה החרדית המכונה "אבות ובנים".
נורית (7) לעומת זאת, מזהירה מעירוב תחומים בין הבית לבית הספר: "מחד, לא פעם הורים מזללזלים בסמכות המורה, ומאידך מורים חושבים שהםבלבד יכולים להחליט איך לחנך ילדים וגם הורים... והרי התוצאות".
אלמוני (15) מתריע ממציאות קשה שבה "הורים עושים קריירה שעות רבות, והילדים זה מיטרד".
יואב ז' (17) ממקד את הבעיה, ומאידך את הפתרון בנקודה אחת: "אם אין חינוך תורני אמיתי וטהור. אז לא יעזרו לימודי קודש כדרך אגב. מי שזורע רוח יקצור סופה. גם בבתי הספר הממלכתיים דתיים אם המורה עצמו רואה טלויזיה שיש בה את כל העברות שבגינן נחרבו 2 בתי מקדש אז חישבו פעמים להיכן לשלוח את הילדים."
אברהם (21) מתנסח בעדינות כמעט מתנצלת כשהוא עורך חילוק בין סוגי האוכלוביות בעניין האלימות, אך הוא דורש בירור גם בעניין זה: "חייבים לציין שהאלימות היא חלק מהמצב הכללי של החברה המערבית , ולא נעים להגיד אבל בעיקר החילונית. מדובר בהכללה אבל הייתי שמח אם היו עושים ניתוח מעמיק יותר של בתי הספר , דתיים חילוניים , חרדים , ערבים , וכמובן חתכים סוציואקונומים . ברור שיש סיבות שונות ומגוונות למצב מביש זה ואם רוצים לטפל בבעיה יש לאבחן היטב את הבעיות בכל מקום. ככלל כמחנך בישיבה תיכונית (חינכתי בשתיים שונות לחלוטין ביניהן ) אני חייב לציין שאין אלימות כלל. נכון, בישיבות יש את הנוער היותר רציני, מעניין להשוותם לבתי ספר החילוניים ברמתם (ריאלי , גמנסיה , בליך ועוד...) בעניין האלימות".
כל אלה הינם רק דוגמאות אחדות מהמתרחש במערכת החינוך בישראל. כותרות העיתונים מדווחות על המקרים הקשים והחריגים בלבד. על המקרים היומיומיים של שלטון אימה במסדרונות בתי הספר כבר איש אינו כותב ואינו מדווח. אלו כבר אינם חדשות.
במערכת החינוך ניסו למצוא פתרון למציאות העגומה והמתדרדרת. באחדים מבתי הספר החזירו את מסדר הבוקר, באחרים את התלבושת האחידה, ויש שהוסיפו את הקימה בעת כניסת מורה לכיתה. יש מי שאינם מסתפקים בכל אלה ודורשים שבשער בית הספר תתבצע בדיקה בילקוטים ויוצאו מהם סכינים, אולרים ושאר חפצים חדים ומסוכנים. את ההצעה הזו, כמו גם את האחרות היו מי שתקפו בטענה שיש בהם פגיעה בחופש ובחירות התלמיד.
מה לטעמכם הפיתרון הראוי לתופעת האלימות קרב בני נוער בבתי הספר וגם ברחוב? מה הגורם לאלימות הזו? האם לטעמכם יש להקים מערכת אכיפה ייחודית למוסדות החינוך שתטפל בתופעה מבלי להיזדקק לפתיחת תיק פלילי לתלמידים אלימים? ואולי דווקא רצוי לערב את המשטרה על כל המשתמע לעתידו של תלמיד שעבר טיפול בידיה?
האם הכל נתון ביד המורה? ומה אחריותם של ההורים, ואולי קיימים גורמים נוספים? מוקדי בילוי? עיסוקי אחר הצהרים?
ומעניין לעניין באותו עניין: מה הם גבולות הענישה המותרים למורה? האם בתקופה בה האלימות חמורה כל כך יש להרחיב את אפשרויות הענישה או אולי דווקא לצמצם אותם?
כדרכינו במדור 'פותחים נושא', תגובות והצעות ראויות במלואן או בחלקן תשולבנה בכתבה עצמה.
אם גם אתם מעוניינים להעביר לנו נושאים לדיון במדור 'פותחים נושא', ניתן לשגר כאן
אהרון ממעלה אדומים (20) מעיד ומאשים את המערכות החינוכיות בהתעלמות מכוונת מאירועי אלימות: "אלימות נוער היתה גם כשהייתי ילד קטן, עוד בגן. אז פשוט לא העלו את האלימות לסדר היום. בעימותים בין ילדים / נוער היתה האלימות קלף חוקי. מי שהופעלה אלימות כלפיו אפילו לא חלם להתלונן במשטרה. הנהלות בתי הספר חיפו על האלימות (כנראה, כדי לא להוציא שם רע למסדותיהם). לא פעם ראיתי איך שתלמיד חזק, או מספר תלמידים מכים תלמיד חלש, ותלמידים רבים עומדים במעגל, ומריעים ומעודדים את החזק, והתלמיד החלש כשהוא מוכה וחבול, ויתכן שנגרם לו נזק בלתי הפיך, והמורה התורן בחצר אומר לו לחזור לכתה ו"לא קרה לך שום דבר" ואפילו לא שולחים את התלמיד לחדר האחות, בכדי שלא תזמין מד"א, (אשר חייב לדווח למשטרה)".
צ.מ. מחיפה (1) חותך בחדות: "סגירת כל משרד החינוך, לחנך המורים ובכלל העומד בראש בראשונה, ואחרי כן התלמידים, חייבים טיפול שורש."
מדרשיסטית (3) פורטת את הצעתה: "אפשר להתחיל בלזרוק את הטלוויזה. אח"כ אפשר להפסיק אם כל התאוריות המטופשות האלו ש יש שוויון ילדים-הורים, ושאין להורה זכות להעיר לילד שלו. ואפשר גם להמשיך בביטול הרעיון הסתור לחלוטין את גישת התורה שיש זכויות בלי חובות, החובה לכבד קודמת לזכות לכבוד ולא להפך".
'אאא' (4) מזכירה גם היא את הטלויזיה כגורם משמעותי בעיצוב אישיותו של התלמיד, אך לא רק אותה: "ההורים צריכים להיות ערכיים בחינת נאה דורש ונאה מקים. לספר לילד על אנשים ערכיים. ולכן חים דתים בהם ילד יונק מגיל צעיר סיפורי צדיקים חיוני לבניית האישיות של הילד. כמו כן צריך לסלק גורמים שלילים כמו הטלויזיה שמלמדת את הילדים אלימות, נקמנות וכדומה. בנוסף צריך שהמורים יהיו גם מחנכים. כלומר אנשים ערכים שהילד ירצה להדמות להם. בקיצור לחיים טובים ונורמלים העם צריך לחזור בתשובה".
גם גולש 9' מאשים את הטלוויזיה אך מוסיף אספקט נוסף: "בחדשות (למשל של ערוץ 2) דואגים לפרסם את כל המקרים האלו ואז נערים ולפעמים אפילו נערות לא שומרי תורה ומצוות בד"כ לוקחים רעיונות ומבצעים".
לעומתם סבור מיכאל (11) שהתקשורת אינה מובילה לאירועים אלא רק הופכת אותם לאייטם חדשותי: "תמיד היתה אלימות בבתי הספר, רק שלאחרונה זה הפך לכותרת נפוצה בעתונים". מיכאל מוסיף ומזהיר ש"לא להכניס יותר מדי פיקוח, אחרת בית ספר יהפוך לבית סוהר. כמו תמיד, החוק הקיים מאפשר להרחיק תלמידים מאד אלימים, ולשלוח אותם לפנימיות מיוחדות. בכל מקרה חייבים לשמור על איזון ומידתיות".
יוסף תשבץ (6): "ההתפרקות מערכים וההצמדות לתרבות המערב מובילה בהכרח את התגברות האלימות הכללית ובמיוחד אלימות מינית (הקשורה בעיקר להתפרקות ערכי המשפחה)", לדבריו הוא מציג הוכחות מסקר שמעלה כי "בבתי ספר ממלכתיים נרשמים יותר מעשי אלימות מאשר בבתי ספר ממלכתיים-דתיים".
'דרקולה' (2) מציע פתרון ענישה מעט יצירתי: "ילד מופרעיש להעיר לבית ספר שמוצבים בו שוטרים או פקחים בעלי שרירים".
נחמה (5) דוגלת במספר שינויים בבית הספר ובבית: "הורים צריכים להתערב בחינוך בבתי הספר. מורים צריכים להיות גם בני אדם ולא מכונות ליצור ציונים - להקשיב ולהיות אכפתי ולעזור לתלמיד להיות בן אדם עם ערכים ולא מי ששואף לציונים ונקודות".
על מעורבות הורים ומורים כותב מ.ד. (12): יש ליצור מערכת איזונים נבונה בין המטרות הכלליות של בתי הספר כלומר לימוד כמות מסוימת של חומר במהלך שנת הלימודים, לבין המטרות האישיות הפרטיות של כל תלמיד ותלמיד שהן צריכות להיגזר משיחה אישית בין המחנך (ואם יש צורך בסגל נרחב יותר כמו: המנהל, עו"ס וכדמ') לבין התלמיד או התלמיד עם הוריו (בהתאם לגיל ולמצבו של התלמיד ביחס להוריו). כמובן שלצורך כך חייבים כיתות קטנות עד בנוניות ובנוסף ההורים צריכים להיות מעורבים בהתמדה בגידולם ובחינוכם של ילדיהם. דוגמא מעשית לכך היא הלימוד השבועי המשותף המצוי בחברה החרדית המכונה "אבות ובנים".
נורית (7) לעומת זאת, מזהירה מעירוב תחומים בין הבית לבית הספר: "מחד, לא פעם הורים מזללזלים בסמכות המורה, ומאידך מורים חושבים שהםבלבד יכולים להחליט איך לחנך ילדים וגם הורים... והרי התוצאות".
אלמוני (15) מתריע ממציאות קשה שבה "הורים עושים קריירה שעות רבות, והילדים זה מיטרד".
יואב ז' (17) ממקד את הבעיה, ומאידך את הפתרון בנקודה אחת: "אם אין חינוך תורני אמיתי וטהור. אז לא יעזרו לימודי קודש כדרך אגב. מי שזורע רוח יקצור סופה. גם בבתי הספר הממלכתיים דתיים אם המורה עצמו רואה טלויזיה שיש בה את כל העברות שבגינן נחרבו 2 בתי מקדש אז חישבו פעמים להיכן לשלוח את הילדים."
אברהם (21) מתנסח בעדינות כמעט מתנצלת כשהוא עורך חילוק בין סוגי האוכלוביות בעניין האלימות, אך הוא דורש בירור גם בעניין זה: "חייבים לציין שהאלימות היא חלק מהמצב הכללי של החברה המערבית , ולא נעים להגיד אבל בעיקר החילונית. מדובר בהכללה אבל הייתי שמח אם היו עושים ניתוח מעמיק יותר של בתי הספר , דתיים חילוניים , חרדים , ערבים , וכמובן חתכים סוציואקונומים . ברור שיש סיבות שונות ומגוונות למצב מביש זה ואם רוצים לטפל בבעיה יש לאבחן היטב את הבעיות בכל מקום. ככלל כמחנך בישיבה תיכונית (חינכתי בשתיים שונות לחלוטין ביניהן ) אני חייב לציין שאין אלימות כלל. נכון, בישיבות יש את הנוער היותר רציני, מעניין להשוותם לבתי ספר החילוניים ברמתם (ריאלי , גמנסיה , בליך ועוד...) בעניין האלימות".