שנה חלפה מאז נלקח מעמנו, השדרן הנערץ, אדיר זיק אשר קולו הצלול והאמיתי, היה חסר בימים הקשים שחלפו עלינו בשנה שעברה. קולו של אדיר, המעודד ומחזק את הלבבות, הממריץ להיאבק על האמת והצדק ללא משוא פנים. מה היה אומר על אירועי הקיץ הקשים בחורבן גוש קטיף וצפון השומרון? מה היה אומר על הצלחתם המפתיעה של מבצעי הגירוש להרקיע, לפחות בסקרים ובאווירה הציבורית, לשחקים? מה היה אומר על עוד נושאים שעל סדר היום.
אדיר זיק, שנה בלעדיו ודומה כי אין לו תחליף. ואמנם צוואתו היתה להכשיר אנשי תקשורת אמיתיים אמיצים, יהודיים, אשר נאמנים לאמת הפנימית שלהם, ומשדרים אותה בתכניותיהם ובעבודתם. נאמנים לעמם ולמולדתם, ופועלים באופן מקצועי וישר לקידום התקשורת היהודית והלאומית.
הרב אמנון יצחק, ראש ארגון החזרה בתשובה 'שופר':
"האיש שלא חת, לומר את האמת אחת לאחת, בכל שטח תחום ועניין, דאג ליתום דלפון ודל, הקים גמ"ח עזר ואף יעץ חינם, אוהב העם, זיק של דמע ניגר מעיניו. דפיקה בשטיבל ´מנחה מנחה´, על פי אדיר חיבורו של עם. צנוע, חייכן ופשוט לובש, אך ביהדותו גאות לבש".
הרב אהרן דב הלפרין, עורך השבועון של "כפר חב"ד" ספד:
"זהו יום עצוב מבחינה אישית ולאומית. אדיר היה החייל הגדול שהלך בראש המחנה, מסבירן נפלא, הנשמה של כל נאמני הארץ והתורה, רוח החיים של המאבק והביטוי של הקול השפוי".
אדיר זיק היה אבדה לתקשורת הציונית דתית, למעשה היה החלוץ הראשון של הציונות הדתית בתחום התקשורת והטלוויזיה, וכך פרסמה תנועת המפד"ל הודעה עם פטירתו: "סיעת המפד"ל מרכינה את ראשה עם פטירתו של אוהב ארץ ישראל אדיר זיק, ומשתתפת בצערה העמוק של המשפחה" כך פרסם בהודעת אבל יו"ר סיעת המפד"ל, ח"כ זבולון אורלב.
אורלב אמר כי: "אדיר זיק רשם פרק מפואר בדברי ימי המאבק המתמשך על ההתיישבות בארץ ישראל וקיים הלכה למעשה את הפסוק "לא תגורו מפני איש" ללא מורא וללא משוא פנים. הציונות הדתית תזכור אותו כסולל הדרך לשילובם של בוגרי החינוך הציוני דתי בתקשורת הישראלית וכמחנך דורות של אנשי תקשורת מוכשרים. יהי זכרו ברוך".
לאדיר זיק היה גם קשר עמוק עם חלוצי ההתיישבות בחברון. וכך מספר ד"ר יעקב בן טריה שזכה לארח את אדיר זיק ומשפחתו כל שנה בשבת חיי שרה בחברון: "יהודי חברון היו בנשמתו של אדיר זיק, שגילה אליהם אהבה עצומה. "הוא הבין, שבלי עבר אין עתיד ובלי שורשים אין צמיחה, ולכן הקשר עם עיר האבות היה כל כך חשוב לו", סיפר בן טריה.
בן טריה אמר כי "מחלתו שלו כאבה לו פחות מאשר ההתנכרות לארץ, וכל תהליך הנסיגות. אדיר היה למעשה אברהם אבינו קטן שהגיע ליהדות בכוחות עצמו בגיל צעיר, ולבד, ממש לבד, גידל את עצמו בתורה ובחסד".לדברי בן טריה " אדיר זיק מיצה את כל יכולתו וכוחו למען ארץ ישראל".
אנשי ערוץ 7 נפרדו מאדיר זיק במילים חמות ונרגשות:
הרב זלמן מלמד, כתב עליו: אדיר ז"ל היה בראש ובראשונה מאמין גדול בה'. אמונה גדולה שכל מה שנעשה בעולם, נעשה עפ"י ה', ואין אדם נוקף אצבע מלמטה, אלה אם כן מכריזין עליו מלמעלה, ואמונה שכל מה שהקב"ה עושה- הכול לטובה,
אדיר, התמודד שנים עם מחלתו, וקיבל את הייסורים באהבה, ובכל יום הודה לקב"ה שנתן לו עוד יום של חיים. לא התמרמר על גורלו שימיו ספורים, אלא הודה על כל יום נוסף, וראה את חייו בשנים האחרונות כמתנה מן השמיים, כי לפי דעת הרופאים, המחלה הייתה אמורה להכריע אותו מזמן. אדיר האמין שבזכות התפילות שמתפללים עליו, מאריכים את חייו. הוא לא נשבר מפחד שחייו תלויים לו מנגד, ומי יודע מה ילד יום. רוחו לא נפלה מדאגה, אלא ליבו היה מלא ביטחון בטוב ה', וכל שעה וכל יום של חיים הוא מתנה שעליה יש להודות לה'. אמונתו של אדיר היתה בה בריאות נפלאה. אמונה שלמה. ויש מעלה גדולה יותר ממעלתם של אלו שמקבלים ייסורים באהבה ושמחים בהם, אלו המקבלים באהבה, שמחים בדיעבד, כי הייסורים ממרקים אבל אינם מבקשים שיבואו עליהם ייסורים מלכתחילה. אבל יש שאדם מכניס את עצמו לכתחילה לסיכונים ולקשיים למען ה' התורה והארץ, וביוזמתו מכניס את עצמו לעמוד בקו האש הראשון.
אדיר ז"ל קיים את המשנה באבות: "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים". לא בוש להניף את דגל התורה והארץ בגאון. הוא סופג בליסטראות של עלבונות והשמצות, וממשיך ללא חת את המלחמה על התורה ועל הארץ, שנה ועוד שנה, שנים רבות, בכל ימות השנה, ואינו נחלש, ואינו מתאים את עצמו לתקשורת - "התשקורת", כלשונו.
זו גבורה אדירה. הוא היה מלא ביטחון בדרכו, ומשוחרר מרגשי נחיתות של מיעוט דתי לאומי, כביכול, שנאלץ להתאים את עצמו לסגנון, שנמנע מלהבליט את דרכו, שעוטף את חוסר הביטחון ורגשי הנחיתות באידיאולוגיה של אחדות, ממלכתיות, לשם-שמיים.
אדיר לא היה כזה. הוא ידע שהרוב איתנו. הרוב הוא רוב הדורות שהיו ושיהיו. הרוב נמצא היכן שהתורה נמצאת, שכן קשר רשעים אינו מן המניין. הרוב הוא מה שיש בתוך הלב פנימה של כל יהודי, ולא החיצוניות שלו. וכך זקף אדיר ז"ל את קומתו של הציבור הנאמן לתורה ולארץ-ישראל.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
ביתו של אדיר זיק היה בסיס יציאה לפעילות גוש אמונים ותנועת ההתיישבות. מספר הרב חנן פורת:
אדיר היה חבר נעורים שלי, הוא היה מדריך של בני כפר עציון בקייטנה בניר עציון, והוא זכור לכולנו כמדריך אהוב ונערץ, שלימד שירים וסיפורי הרפתקאות.
מאוחר יותר פגשנו בו בתקופה של מבצעי ההתנחלויות וסבסטיה. ביתו בגבעת המבתר בירושלים היה בית שממנו היו יוצאות שיירות להתנחלויות ולמבצעים שונים. אדיר ואשתו תמיד היו מקבלים את כולם בסבר פנים ותמיד היה שם מפגש רעים.
לאחר מכן נפגשנו בנסיבות שונות הוא התפרסם כאיש שנאבק ונלחם את מלחמת ארץ ישראל עם אופטימיות גדולה ותמיד כשפגשתי אותו הוא זוקף את אגודלו ואומר, כמו בתכנית שלו וכמו בעיתון: 'בעזרת ה' אנחנו ננצח'. הוא לחם גם במישור הלאומי וגם באישי ונאבק במחלת הסרטן ללא מורא.
פייגלין: דמותו מחזקת ומעודדת אותי
יו"ר מנהיגות יהודית, משה פייגלין. מתאר את אדיר זיק כמי שדמותו מלווה אותו, מחזקת ומועדדת אותו. פייגלין מספר:
על הקיר מול הכיסא שלי במשרד נמצאת כבר זמן רב תמונה של אדיר זיק. החיוך ותעצומות הנפש שלו ילוו אותי כל חיי. את אדיר אהבו כולם. גם קצוות בתוך המחנה הדתי לאומי שלא אהבו את 'מנהיגות יהודית' אהבו אותו ,כי הוא מצד אחד היה שייך לגברדיה הוותיקה של ימי סבסטיה, ומצד שני הוא היה יכול להתחבר לרעיונות חדשים ולא להתקבע. נדמה לי שהפרוייקט האחרון שהוא ביצע היה הסרט של 'מנהיגות יהודית' שהפצנו לפני כשנה וחצי".
יחס החרדים:
בעיתון המודיע, העיתון של המחנה החסידי באגודת ישראל, הופיעה כתבה אוהדת על אדיר זיק ז"ל עם פטירתו, המודיע כתב כי אדיר זיק היה חוזר בתשובה מבחרותו, והתקרב לאדמו"ר ממודזיץ', בעל ה'אמרי אש', ואחר כך היה בקשר עם בנו האדמו"ר ממודזיץ' שליט"א. המודיע מצטט את אדיר זיק שאמר בשנים האחרונות, כי אין לו קשר עם הציונות הרשמית, וכי צריך לחזור לשורשים היהודיים. המודיע גם ציטט את אדיר זיק, שאמר כי לו אביו שהיה מראשי השומר הצעיר, היה קם מקברו והיה רואה את נכדיו לומדים בישיבות, היה בוודאי חוזר בתשובה...
עם הקמתו של רדיו ערוץ 7, בשנת תשמ"ט, הצטרף אדיר זיק לצוות ערוץ 7 ושידר את התכנית 'זיקוקין של אדיר' ביום שישי. תכניתו זכתה במהרה לפופלאריות גדולה, עקב סגנונו הפשוט והחברי בגובה העיניים. אדיר זיק ביטא בגלוי את מה שרבים חשו בלב. ואמר זאת בנעימה וחום יהודי לבבי מיוחד. היה אמיתי ומקורי ולא נשא פנים. נשים רבות סיפרו כי לא יכלו להכין את בישולי השבת ללא תכניתו של אדיר.
באחת מתוכניותיו האחרונות, אמר זיק, כי לסרב לפקודה של גירוש יהודים מהבתים שלהם, זה שפיות וציונות. זיק דחה את טענות אנשי השמאל כי זו פגיעה בציונות, ואמר כי אם גירוש יהודים מארצם זו ציונות. ציונות כזאת תאבד.
זיק אמר כי אם היה חייל במדים היה מסרב לפקודה, ולא היה מפחיד אותו שום כלא ושום שב"כ. יש לנו אמת נצחית של תורה שאליה אנו מחויבים ונאמנים. אדיר זיק סיפר, כי בתקופה האחרונה בעקבות מחלתו הקשה, כינס את כל בני משפחתו, ילדיו ונכדיו, ואמר להם כצוואה: משפחת זיק לדורותיה, לא בעבר ולא בהווה, והוא גם מבקש שלא בעתיד, לעולם לא תהיה שותפה בגירוש יהודים מבתיהם, ולא תיתן לזה יד. מעולם לא השתתפנו בעקירת יהודים מבתיהם, לא בפולניה, ולא ברוסיה ורומניה, וגם לא בארץ ישראל.
"בדבר אחד הייתי בטוח", כתב אדיר בגיליון הראשון של 'בשבע'. "אין לי כוונה שהתכנית הזו תהיה דומה לתכניות האירוח בתקשורת בארץ. אני אעשה אותה אישית. אני אספר על אשתי וילדי וחברי ועל אמא שלי, סבתא ברונצ'ה".
ואכן בתכניתו, 'זיקוקין של אדיר', דיבר זיק בגובה העיניים עם מאזיניו, והם גמלו לו בדבקות שהפכה את שעת השידור ביום שישי בבוקר לתכנית הדגל של הערוץ. במסגרת התכנית לא חסך זיק את שבטו מהפוליטיקאים, וגינה בחריפות את הסכמי אוסלו ואת יוזמיהם. היו גורמים בשמאל שכינו אותו בשל כך 'המסית הלאומי'.
"עם כל הדיבורים שלי נגד רבין ואוסלו", אמר ל'בשבע', "הזהרתי את הציבור שלא לנהוג באלימות. הטפתי למרי אזרחי בלתי אלים". זיק היה בין הראשונים שהעלו שאלות לגבי אופן הירצחו של יצחק רבין ופקפקו בגרסה הרשמית. התעקשותו להשאיר במרכז הדיון הציבורי את פרשת הפעלתו של סוכן השב"כ אבישי רביב, תרמה להחלטה להעמיד את 'שמפניה' לדין. בשנים האחרונות הקים זיק וניהל את 'קרן יש"ע לסיוע לתושבי יש"ע' והיה פעיל בארגוני צדקה וחסד נוספים.
אדיר זיק גם סיפר, כי כאשר שואלים אותו מאין הוא שואב את העוצמה הזו, הוא משיב, כי היה לו רב מבוגר בן 75, שהיה לו גם כחבר, וממנו הוא שואב את העוצמה הרוחנית. לרב הזה קראו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. אדיר זיק ציטט מכתב מהרב צבי יהודה קוק האומר כי על ארץ ישראל יש למסור את הנפש, ואם תהיה כפיה הן מצד גויים, או אפילו חלילה מצד יהודים, יש למסור את הנפש. אדיר זיק הסביר כי בלשוננו הדברים מכוונים למשהו מעין "מרי בלתי אלים", אבל וודאי הכוונה שלא לתת שום יד לעקירת יהודים מבתיהם בארץ ישראל. זיק ציטט עוד את הרב צבי יהודה קוק, שאמר שעל פי ההלכה צריכים למסור את הנפש אפילו על מנהג פשוט, וקל וחומר על מצווה גדולה וחשובה כמצוות יישוב ארץ ישראל.
באחד הטורים האחרונים כתב את משנתו בצורה תמציתית:
בטור שנכתב שבועיים לפני מותו כתב שוב על עניין סירוב הפקודה לגבי פקודה, חלילה, של עקירת יהודים מארץ ישראל. הוא ציטט את דבריו של יוסי שריד שאמר כי ביום שתינתן פקודת הטרנספר יהיה היום של סירוב הפקודה. וזיק כתב שם את משנתו בצורה תמציתית:
סדר הדברים
בואו נחזור לסדר הדברים היסודי, פשוט פשוט.
הקדוש ברוך הוא בורא העולם.
תורה ומצוות.
עם ישראל.
ארץ ישראל.
צורת השלטון.
צורות שלטון רבות היו לנו בהסטוריה הארוכה שלנו: שופטים, מלכים, כהנים, נשיאים, סנהדרין, זקנים, מלכויות ואימפריות שמשלו בנו, האחרונה שבהן – הבריטית.
במאות התשע-עשרה והעשרים היו גם מהפכנים, בולשביקים, קומוניסטים, פועלי כל הארצות התאחדו, קיבוצים, מושבים, קולקטיביזם רעיוני, סוציאליזם, קפיטליזם, הלאמה, הפרטה, ראש ממשלה בבחירה ישירה, ראש ממשלה בבחירות עקיפות... הכול בא והולך במהירות. ה´דמוקרטיה´ הישראלית משנה את צורתה כל הזמן.
לגבי, עקרונית, אסור לעקור יהודי מביתו בארץ... פשוט פשוט.
אי אפשר לגרש 8000 יהודים מבתיהם, בארץ או בכל מקום אחר בעולם. ועוד עם רוב ´דמוקרטי´ המורכב ממחפשי ג´ובים שחוששים למקומם בכנסת הבאה, או מעסקן חרדי שישלם את הוצאות הישיבות שלו על חשבון הרס הישיבות, בתי הכנסת ובתי הקברות של יהודי גוש קטיף, או הצבעה של חבר כנסת ערבי על גירוש יהודים מביתם בארץ ישראל.
ככה זה: פשוט פשוט.
באותו טור אגב כתב זיק נגד הנחיתות שיש לדתיים לאומיים, שמרגישים סוג ב' במדינה. ואינם מעיזים לעמוד על עקרונותיהם, ולהרגיש במדינה שווי זכויות כמו כולם.
בחירתו של אדיר בתחום הקולנוע הייתה ייחודית בנוף התקשורתי הצחיח בארץ באותן שנים. טלוויזיה עדיין לא הייתה, וכל תחום התקשורת והקולנוע כמעט שלא היה קיים. אבל אדיר אהב מאוד את תחום המשחק: החל מהצגות בבית הספר ובבני עקיבא, ועד לבחינות הקבלה ללהקת הנח"ל. בשלב מסוים הבין שבארץ להיות שחקן דתי זה שילוב שעדיין נמצא בגדר אוטופיה. אחרי החתונה עברו לגור בארה"ב ואדיר למד משחק ובימוי.
כשפרצה מלחמת ששת הימים, הרגיש אדיר תסכול על שאינו נוטל חלק במלחמה, ואמר לורדית: "מה אגיד לילדים, מה אני עשיתי במלחמה?" חודש לאחר המלחמה הוא סיים את הלימודים, והשניים חזרו לארץ. הטלוויזיה הלימודית נפתחה, ואדיר, שהמתין להשתבץ בעבודה, עבד לפרנסתו בהוראה במשך חצי שנה. מאוחר יותר הוחל בתכנון הקמתה של הטלוויזיה הכללית.
השידור הראשון היה מצעד הניצחון הגדול של צה"ל. "שבוע לפני השידור התקשרו אליו מהטלוויזיה, וביקשו שיעבוד איתם בצילומים. הוא בירר וגילה שלשם כך יצטרך לעבוד בשבת, כי המצעד התקיים ביום ראשון. הוא אמר: 'מצטער, אני לא עובד בשבת'. "בכלל", מדגישה ורדית, "הוא ויתר על תכניות רבות כיוון ששודרו בשבת. הוא הקפיד שכל תכנית שהוא מביים תשודר רק בימי חול".
אדיר היה למעשה היחיד במערכת הטלוויזיה עם תואר שני בתקשורת וידע מקיף בצילום וסטודיו. באותן שנות עבודה בטלוויזיה הישראלית לא הניח את ידו מאף תחום: הוא הפיק סרטים דוקומנטריים, תכניות נוער, גיאוגרפיה וחדשות, וגם חידון התנ"ך היה פרוייקט שלו. "חוץ מספורט הוא עשה הכל". אדיר שמר על יחסים חברתיים טובים עם הצוות החילוני, רובו ככולו, ויחד עם זה הדגיש באזני אשתו: "עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי".
"הוא ניסה להכניס לשם אווירה יהודית: בערב יום כיפור ובפורים היה אוסף מהם כסף לצדקה, למשל. אבל הוא לא היה נבדל מהם. לא היה פער בין המגזרים כמו שקיים היום. הייתה הרבה יותר מעורבות עם החילונים. אנחנו רצינו לגור דווקא במקום רבגוני. כשגרנו בקטמון, ישבנו עם השכנים ושרנו יחד שירי ארץ ישראל, רקדנו, יצאנו לטיולים יחד". גם בגבעת המבתר הם חלקו חצר עם שכנים שהיו משפחה שמאלנית למהדרין, והיחסים יחסי השכנות היו מצוינים.
תולדות חייו של אדיר ז"ל:
אדיר נולד בתל אביב וגדל בבית חילוני לכל דבר אך כבר מגיל צעיר התעניין ביהדות, והחל בתהליך של חזרה בתשובה. כבר כילד התעקש ללמוד בבית הספר הדתי ביל"ו, הוריו שבתחילה סרבו, נאותו לאחר שראו שהוא בוכה ובנפשו הדבר. כבר בגיל ארבע התעניין בבית הכנסת שבשכונתו. בגיל 14 הצטרף לסניף בני עקיבא, וכבר היה דתי לכל דבר.
בצבא התקבל ללהקת הנח"ל, אך מאחר וראה שהדבר כרוך בחוסר צניעות ובחילול שבת, עבר לנח"ל מוצנח. אחרי הצבא למד באוניברסיטה העברית היסטוריה וגיאוגרפיה. לאחר שסיים תואר ראשון וכיהן כסגן יו"ר הסתדרות הסטונדטים באוניברסיטה העברית, התחתן עם אשתו ורדית. אחרי זמן קצר הם נסעו לארה"ב כדי שהוא יוכל ללמוד לימודי קולנוע וטלויזיה בסן פרנסיסקו, תחום שאי אפשר היה ללמוד אז בארץ.
כשחזר היה אדיר זיק בין מקימי הטלוויזיה הישראלית בסוף שנות השישים, יחד עם חיים יבין, מוטי קירשנבאום ועוד. לאחר מספר שנים שפוטר מהטלויזיה הישראלית ללא הצדקה בשל דתיותו, עבר למגזר הפרטי, וערך סרטים עבור גופים שונים.
זיק היה במאי של סרטים, תכניות חדשות ודוקומנטציה ואף שימש ראש ועד הבימאים. בשנת 89' החליט לעזוב את רשות השידור: "יום אחד פשוט נמאס לי. לא יכולתי להתקדם בגלל הדעות שלי, והמשכורת לא הצדיקה את העבודה". הוא עבר להפקת סרטים למגזר הפרטי.
שלוש שנים אחר-כך, כשבראשות הממשלה עמד יצחק רבין ז"ל ודיבר על ויתורים בגולן, החליט זיק לעשות מעשה: הוא פנה לכל גופי הימין והציע את שירותיו, יום בשבוע, חינם אין כסף.
זיק הפיק סרטים עבור היישוב היהודי בחברון, עבור ארגון החזרה בתשובה 'שופר'.
לפני כשבע שנים חלה אדיר במחלת הסרטן, לאחר טיפול לא קל, שכלל כימותרפיה, הקרנות וניתוח, נדמה היה שהמחלה הודברה, אך כעבור ארבע שנים הסרטן חזר. אדיר הוטס למומחים מארה"ב שהחלו לנתח אותו, אך נוכח חומרת הגידול והתפשטותו קבעו שאין מה לעשות.
למרות מחלתו המשיך אדיר בפעילות אינטנסיבית, ואף החל לכתוב טור לעיתון 'בשבע'. הוא עשה זאת כמעט עד יום מותו. את אחד הטורים האחרונים חתם בבקשה: "תתפללו עלי חזק".
את טורו האחרון סיים כך: "אני מקבל טיפול רפואי מצוין – ואפוף חסד יהודי. שבת שלום יהודים. בעזרת ה' אנחנו ננצח!". הוא הניח אחריו אישה ושישה ילדים: שלוש בנות ושלושה בנים, ושישה נכדים.
בבית הכנסת שבו התפלל, היה גבאי במשך שנים, והיה אהוב על הקהילה. לפני מותו ביקש כי לא יספידוהו, רק מישהו מבית הכנסת, ומהמשפחה, רצה להיזכר כ'יהודי פשוט'. וכפי שהגדיר פעם אחת את עצמו: "יהודי מארץ ישראל'.
בכ"ז שבט תשס"ה, החזיר נשמתו לבוראו, אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה להר הזיתים. הוא נטמן בחלקת גדולי האומה עם המשורר אורי צבי גרינברג ועוד.