גם אם עסקת הנדל"ן של אולמרט כשרה למהדרין, היינו מאוד רוצים שמנהיגינו לא יבינו כל-כך בנדל"ן ולא יתרועעו עם מיליארדרים * אם חייבים להעביר הכסף לחמאס מכח ההסכמים הרי שחייבים גם לכבד את הסדרי הפנסיה בין הבנק למסחר לבין הפקידה המועלת אתי אלון. אם לפלשתינים מגיע כסף, גם לה מגיע * חומת-הענק המכוערת שחוצה את ירושלים, מגשימה למעשה את חזון השמאל הקיצוני בדבר חלוקת העיר.
מאת: שמחה בן שלום
"עסקה כשרה למהדרין", כך הגדיר יעקב נאמן, המתווך הנאמן בעסקת המיליונים של אולמרט-אברמס. נכון לרגע כתיבת שורות אלו לא נמצאה ראיה חותכת הסותרת את ההצהרה הזאת. ייתכן שאברמס אכן חיפש לעצמו מעון יוקרתי בלב ירושלים, ולגמרי במקרה נודע לו שאולמרט מוכר דירה כזאת במחיר הזדמנות. ייתכן גם ששכר הדירה הזול נקבע על בסיס מסחרי טהור, בלי שום קשר לעמדה השלטונית של אולמרט ולאינטרס הפיננסי-אידיאולוגי של אברמס (האיש ידוע כנדבן עקבי של 'שלום עכשיו'). בקיצור: הבה נניח שהעסקה אכן כשרה למהדרין. ובכל זאת, משהו קטן בה אמור להטריד את הציבור.
מה בדיוק? עצם העובדה שמנהיג ציבור ישראלי עסוק בדברים כאלה. היינו מאוד רוצים שמנהיגינו לא יבינו כל-כך בנדל"ן ולא יתרועעו עם מיליארדרים. היינו רוצים שיהיו להם דירות צנועות יותר; שהם ישקיעו את רוב מרצם ואת כושר היצירה שלהם בעשייה לאומית ולא בעשייה לביתם; שהם יפגינו יכולת מיקוח מרשימה לא רק בעסקאות פרטיות אלא, גם במשא ומתן מדיניים, שם הם נדיבים מאוד ומוכרים הכל בזיל הזול.
כן, מותר להתגעגע למנהיגים של פעם, שחיו רוב ימיהם בצריף או מקסימום בדירת שני חדרים עם ספות מהוהות. הם לא עישנו סיגרים, מקסימום סיגריה, וכשפגשו במקרה מיליונר מיד ניסו לעניין אותו בהשקעות בתעשייה או בהפרחת הנגב, ולא בנדל"ן הפרטי שלהם. למבקר המדינה היה אז מאוד משעמם.
של מי הכסף?
גורמים נקיי דעת נתקפו נקיפות מצפון לנוכח החלטת הממשלה לעצור את הזרמת הכספים לרשות הפלשתינית. לטענתם, ישראל אינה עושה טובה לפלשתינים כשהיא מעבירה להם כספים, אלא רק ממלאת התחייבות משפטית ומדינית שקיבלה על עצמה בהסכמי אוסלו. מאז אותם הסכמים היא גובה מע"מ ומכס על מטעני יבוא פלשתיניים שעוברים דרך נמלי הים והאוויר שלה, ומדי חודש מעבירה את פדיון המסים הללו למשרד האוצר של אבו מאזן.
נקיי הדעת כאן חוששים שישראל תצטייר כמדינה חמדנית ופורעת חוק אם תיקח את הכסף לעצמה, או אף אם תסגור אותו בפיקדון ארוך טווח, עד שאיסמעיל הנייה יתגייר וחאלד משעל יניח זר על קברו של הרצל.
גם שרי הממשלה הסגירו נקיפות מצפון כשהרימו את ידם בעד ההחלטה לעצור את הזרמת הכספים. היא היתה קשה עליהם כקריעת ים סוף. הם לא השתכנעו עד הסוף שהמצב החדש ברשות מצדיק הפרת הסכמים. נטיותיהם הלגליסטיות גוברות על יצר הקיום שלהם.
אם חאלד משעל יעתור לבג"ץ בתביעה להפשיר את הכספים, לא בטוח שהיועץ המשפטי לממשלה יסכים להגן על המדינה בדיון. הוא אולי יעדיף להפסיד בעתירה, מאשר להודות שהכספים נעצרו מפני שהסכם אוסלו בטל ומבוטל. אחרי 1,500 חללים, עדיין מתקשים שלטונות ישראל לקרוע פומבית לגזרים את ההסכם האומלל ההוא, שהפלשתינים הפרו מיד אחרי טקס החתימה.
אחרי הכל, התחייבות ישראל להעביר את כספי המסים לרשות היא רק סעיף קטן אחד בעסקת אוסלו. במסגרת אותה עסקה משפטית התחייבו הפלשתינים להכיר בישראל ולהניח לצמיתות את נשקם. הם היו אמורים להקיא מקרבם כל מחבל, ובוודאי לא לאפשר לארגון טרור להתיישב על רוב הכיסאות בפרלמנט שלהם.
הסכם אוסלו אסר הצגת מועמדות לפרלמנט מצד מי ש"חותרים ליישום מטרותיהם באמצעים בלתי חוקיים", ולכן ברור שניצחון החמאס ואינתיפאדת אל אקצה פטרו את ישראל מכל מחויבות לקיים את שאר סעיפי ההסכם. הוא פקע מאליו ברגע שערפאת נתן אור ירוק לחידוש הפיגועים, או לכל המאוחר ביום הבחירות האחרונות ברשות.
מי שבכל זאת סבור שצריך להעביר את הכספים לפלשתינים, יצטרך לכבד גם את הסדרי הפנסיה בין הבנק למסחר לבין הפקידה המועלת אתי אלון. אם לפלשתינים מגיע כסף, גם לה מגיע.
בבנק ישראל מעריכים שהאינתיפאדה האחרונה גרמה לכלכלת ישראל נזק של 50 מיליארד ש"ח, ולפחות את החשבון הזה הגיע הזמן לפרוע. ב-50 מיליארד ש"ח אפשר להעלות את שכר המינימום, לשקם את קצבאות הילדים ולהקים עשרה מאחזים חדשים.
מעבר לכך, כדאי לדעת שאפילו בימים כתיקונם, אם היו בכלל כאלה, ניצלו הפלשתינים את הסכמי המכס עם ישראל כדי לרושש אותה. הכלכלן חיים שחק, שמתמחה בקשרי הסחר והמיסוי בין ישראל לרשות הפלשתינית, הצביע כבר לפני שנים על השיטה: מכולה עם טלוויזיות מיובאות, המיועדת כביכול לסוחר אלקטרוניקה בעזה, מגיעה מחו"ל לנמל אשדוד. המכס גובה עליה את המסים המקובלים, והמכולה מועמסת על משאית ויוצאת את הנמל בכיוון עזה. בדרך פונה המשאית לבאר שבע, שם פורקים ממנה את תכולתה סוחרי אלקטרוניקה ישראליים. הם משווקים את הטלוויזיות במחיר נמוך מאוד, נטול מע"מ ומכס. את ההפרש הם כבר יקבלו כאשר מדינת ישראל הפראיירית תעביר לרש"פ את כספי המסים שגבתה מהם באשדוד, וזו מצדה תזרים את רוב הכסף חזרה לסוחרים. ההערכה היא שזהו גורלם של רוב הכספים שישראל העבירה לפלשתינים מאז הסכמי אוסלו. "מדובר בהסדר כלכלי גרוע", אומר שחק. "הפלשתינים מצאו דרך לחלוב אותנו".
ובלבה חומה
לאחרונה נחסם לתנועת יהודים, משום מה באישון ליל, ציר תנועה מרכזי מעבר לקו הירוק: הציר משדה התעופה עטרות בצפון ירושלים לכיוון מזרח. כבר אי אפשר לנסוע מכביש 443 לאזור בנימין, ולהיפך, בלי לעבור בירושלים הפקוקה. נהגים רבים מההתנחלויות נהגו להשתמש בו בלילות בדרכם הביתה, וחסכו רבע שעה נסיעה.
כשבנימין נתניהו היה ראש ממשלה נבנו תלי-תלים של תכניות להרחבת רשת הכבישים באזור. הרעיון היה לנתק את רמאללה מירושלים ולאפשר גישה נוחה יותר מהשפלה לצפון הבירה ולמזרחה. נתניהו אמר באותם ימים, שמבחינתו זה אפילו חשוב יותר מהבנייה בהר חומה. אך בינתיים התחלפו כאן כמה ממשלות, והממשלה הנוכחית בונה בירושלים יותר חומות מאשר שכונות או כבישים.
חומת הפרדה אדירה נבנתה בחודשים האחרונים בין רמאללה לירושלים, ובגללה חסמו עכשיו את הציר הנ"ל לתנועת יהודים. זאת לא גדר, זאת חומה. היא אפילו גבוהה יותר מחומת ברלין המנוחה. הכביש הישן מרמאללה לצומת א-ראם נחתך לכל אורכו בקיר בטון מדהים, הממשיך ומתפתל משם עד בית לחם. לא צריך להיות אדריכל ערים כדי לקבוע שמדובר במבנה המכוער ביותר ששלטון כלשהו בנה אי פעם בירושלים. הוא מבתר את ירושלים באכזריות ומקיף אותה בטבעת חנק.
כל הדיבורים של ממשלת 'קדימה' על ירושלים מאוחדת נראים מגוחכים כשעומדים למרגלות החומה הזאת. פלא שהימין לא יזם נגדה אפילו הפגנה אחת, והותיר את המאבקים בה לשמאל הקיצוני ולפלשתינים. המראה שלה מדכא כמעט כמו חורבות גוש קטיף וצפון השומרון. גם במקרה הזה הגשימה ממשלת מרכז משאלת לב היסטורית של השמאל הקיצוני. במשך שנים הטיפה מפלגת העבודה להפרדה, להקמת חומה, ובסוף באה ממשלת שרון-אולמרט ובנתה אותה. בעצם, זה הדבר היחיד שהיא בנתה בשטחים. את רוב זמנה ומרצה היא השקיעה שם בהרס, לשמחת לבו של האויב הערבי השוחק ממול.
מוזיאון מיותר
כאילו לא די בפצעים שנפערו ברחובות ירושלים בגלל עבודות הסלילה של הרכבה הקלה, ובכל הפקקים שהן גורמות, החל עכשיו פרוייקט-אדירים חדש בבירה. בין גן העצמאות לבית אגרון, במקום שבו השתרע מגרש החניה הרציני האחרון בלב העיר, החלו פתאום עבודות בינוי נרחבות. נהגים נואשים מחפשים לשווא מקום להניח בו את רכבם, ושוועת הצופרים בצמתים באזור עולה השמימה. שאלתי מכר שלי בנחלת שבעה, עולה חדש מרוסיה, מה בונים שם, והוא אמר: "סבלנות". לרגע חשבתי שהוא מתכוון לייסורי הנהגים באזור, אבל בסוף הבנתי שהוא מתכוון למוזיאון לסובלנות.
מה כבר אפשר להציג במוזיאון כזה? השד יודע. מוזיאון למרציפן עוד אפשר למלא באלפי פסלונים טעימים ומרהיבי עין, אפילו מוזיאון לקרווילות נשמע הגיוני, אבל מוזיאון לסובלנות? מוזר.
בלוס אנגל'ס ובערים נוספות במערב קמו בשנים האחרונות מוזיאונים משונים כאלה, ועכשיו הגיע תורנו. 200 מיליון דולר יושקעו בו, ארמון של ממש. חזיתו תצופה בזכוכית ובטיטניום, והוא אמור לשדרג את כל החזות הארכיטקטונית של מרכז ירושלים. אנשי מקצוע טוענים שבנייתו מבטאת חיפוש מודרני אחרי רוחניות אבודה.
אהוד אולמרט, יוזם הפרוייקט, הביע משאלה שהמוזיאון יהפוך את ירושלים למרכז הסובלנות העולמית; משאלה מוזרה כשהיא יוצאת דווקא מפיו. בטקס הנחת אבן הפינה הסביר נשיא המדינה ש"המוזיאון הנו מוסד להקניית ערכים אוניברסליים, שיזכיר לכולם כי חוסר סובלנות הוביל עמים מתקדמים למעשיים טראגיים".
נו, נו. בהנחה שכבוד הנשיא התכוון לגרמנים, לפנינו מקרה מובהק של לשון המעטה. היטלר או אייכמן לא סבלו מחוסר סובלנות, אפילו ערפאת לא. לשלושת הצוררים היתה בעיה אחרת, ששום מוזיאון לא יכול לפתור, רק גרדום.
אפשר לנחש שבסופו של דבר המוזיאון החדש יהיה עוד מוסד להטפות מוסר כנגד הימין הדתי, כמו המרכז למורשת רבין או המכון הישראלי לדמוקרטיה ושאר המכונים הידועים לחיזוק הפלורליזם, שעסוקים רוב זמנם בסתימת פיות. איך אמר שמאלן בכיר אחרי רצח רבין? "אנחנו נשליט את הסובלנות ביד ברזל".
מעמונה לטיינאנמן
מפכ"ל המשטרה, רב ניצב אריה קראדי, שב זה עתה מביקור רשמי בבייג'ין אצל עמיתו הסיני. בבולטין רשמי נמסר שהסינים ביקשו לשאוב ממנו ידע מקצועי לקראת משימת האבטחה של אולימפיאדת 2008. בהתחשב בעובדה שישראל אירחה עד היום רק את משחקי המכבייה, מדובר לכאורה בהודעה יומרנית משהו, אבל לאור אירועי עמונה נראה שאפילו למשטרת סין יש מה ללמוד מקראדי.
ביניים: בעיטת פתיחה
לפני שבוע ציטטנו כאן מתוך דברים שכתב השר שמואל תמיר המנוח על אהוד אולמרט. השניים היו שותפים לדרך ולמפלגה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. לקראת הבחירות הקרובות, שעשויות להמליך עלינו את אולמרט למשך ארבע שנים וחצי, הנה ציטוט נוסף מדברי תמיר, בבחינת שירות לציבור הבוחרים. תמיר מספר באוטוביוגרפיה שלו מה קרה אחרי שהחליט לדחוק את אולמרט למקום הרביעי ברשימה לכנסת:
"בשלוש לפנות בוקר – דפיקה בדלת. אהוד אולמרט עם רעייתו: עליהם לדבר אתי. נכנסו, הזמנתי את שניהם לשבת, לאכול סנדביץ', לשתות כוסית, אבל דעתם לא היתה פנויה לכך. שוחחנו מעט, ניסיתי להסביר את החלטתי, אך ראיתי שאולמרט נרעש כולו. ירדנו לכביש, להמשיך לשוחח תוך כדי הליכה. וכאן אירע דבר מוזר מאוד: הלכנו לאורכו של הכביש הצר, ליד ביתי, ואולמרט הלך סמוך למדרכה, הלך ובעט בה בנעליו ללא הרף. אנחנו מתקדמים, והוא בועט ובועט. אמרתי: אהוד, תירגע! העולם לא נחרב! אתה כבר עורך דין והכל לפניך! אתה רק בן 28. יש לך אישה טובה, יש לך ילדים טובים, אתה צריך להיות איש מאושר! מה קורה לך? והוא ממשיך ללכת ולבעוט במדרכה... עצוב מאוד היה להיווכח בדמותו האמיתית של אחד הצעירים שבהם ראיתי את דור ההמשך להנהגה" (עמ' 1429).
מאת: שמחה בן שלום
"עסקה כשרה למהדרין", כך הגדיר יעקב נאמן, המתווך הנאמן בעסקת המיליונים של אולמרט-אברמס. נכון לרגע כתיבת שורות אלו לא נמצאה ראיה חותכת הסותרת את ההצהרה הזאת. ייתכן שאברמס אכן חיפש לעצמו מעון יוקרתי בלב ירושלים, ולגמרי במקרה נודע לו שאולמרט מוכר דירה כזאת במחיר הזדמנות. ייתכן גם ששכר הדירה הזול נקבע על בסיס מסחרי טהור, בלי שום קשר לעמדה השלטונית של אולמרט ולאינטרס הפיננסי-אידיאולוגי של אברמס (האיש ידוע כנדבן עקבי של 'שלום עכשיו'). בקיצור: הבה נניח שהעסקה אכן כשרה למהדרין. ובכל זאת, משהו קטן בה אמור להטריד את הציבור.
מה בדיוק? עצם העובדה שמנהיג ציבור ישראלי עסוק בדברים כאלה. היינו מאוד רוצים שמנהיגינו לא יבינו כל-כך בנדל"ן ולא יתרועעו עם מיליארדרים. היינו רוצים שיהיו להם דירות צנועות יותר; שהם ישקיעו את רוב מרצם ואת כושר היצירה שלהם בעשייה לאומית ולא בעשייה לביתם; שהם יפגינו יכולת מיקוח מרשימה לא רק בעסקאות פרטיות אלא, גם במשא ומתן מדיניים, שם הם נדיבים מאוד ומוכרים הכל בזיל הזול.
כן, מותר להתגעגע למנהיגים של פעם, שחיו רוב ימיהם בצריף או מקסימום בדירת שני חדרים עם ספות מהוהות. הם לא עישנו סיגרים, מקסימום סיגריה, וכשפגשו במקרה מיליונר מיד ניסו לעניין אותו בהשקעות בתעשייה או בהפרחת הנגב, ולא בנדל"ן הפרטי שלהם. למבקר המדינה היה אז מאוד משעמם.
של מי הכסף?
גורמים נקיי דעת נתקפו נקיפות מצפון לנוכח החלטת הממשלה לעצור את הזרמת הכספים לרשות הפלשתינית. לטענתם, ישראל אינה עושה טובה לפלשתינים כשהיא מעבירה להם כספים, אלא רק ממלאת התחייבות משפטית ומדינית שקיבלה על עצמה בהסכמי אוסלו. מאז אותם הסכמים היא גובה מע"מ ומכס על מטעני יבוא פלשתיניים שעוברים דרך נמלי הים והאוויר שלה, ומדי חודש מעבירה את פדיון המסים הללו למשרד האוצר של אבו מאזן.
נקיי הדעת כאן חוששים שישראל תצטייר כמדינה חמדנית ופורעת חוק אם תיקח את הכסף לעצמה, או אף אם תסגור אותו בפיקדון ארוך טווח, עד שאיסמעיל הנייה יתגייר וחאלד משעל יניח זר על קברו של הרצל.
גם שרי הממשלה הסגירו נקיפות מצפון כשהרימו את ידם בעד ההחלטה לעצור את הזרמת הכספים. היא היתה קשה עליהם כקריעת ים סוף. הם לא השתכנעו עד הסוף שהמצב החדש ברשות מצדיק הפרת הסכמים. נטיותיהם הלגליסטיות גוברות על יצר הקיום שלהם.
אם חאלד משעל יעתור לבג"ץ בתביעה להפשיר את הכספים, לא בטוח שהיועץ המשפטי לממשלה יסכים להגן על המדינה בדיון. הוא אולי יעדיף להפסיד בעתירה, מאשר להודות שהכספים נעצרו מפני שהסכם אוסלו בטל ומבוטל. אחרי 1,500 חללים, עדיין מתקשים שלטונות ישראל לקרוע פומבית לגזרים את ההסכם האומלל ההוא, שהפלשתינים הפרו מיד אחרי טקס החתימה.
אחרי הכל, התחייבות ישראל להעביר את כספי המסים לרשות היא רק סעיף קטן אחד בעסקת אוסלו. במסגרת אותה עסקה משפטית התחייבו הפלשתינים להכיר בישראל ולהניח לצמיתות את נשקם. הם היו אמורים להקיא מקרבם כל מחבל, ובוודאי לא לאפשר לארגון טרור להתיישב על רוב הכיסאות בפרלמנט שלהם.
הסכם אוסלו אסר הצגת מועמדות לפרלמנט מצד מי ש"חותרים ליישום מטרותיהם באמצעים בלתי חוקיים", ולכן ברור שניצחון החמאס ואינתיפאדת אל אקצה פטרו את ישראל מכל מחויבות לקיים את שאר סעיפי ההסכם. הוא פקע מאליו ברגע שערפאת נתן אור ירוק לחידוש הפיגועים, או לכל המאוחר ביום הבחירות האחרונות ברשות.
מי שבכל זאת סבור שצריך להעביר את הכספים לפלשתינים, יצטרך לכבד גם את הסדרי הפנסיה בין הבנק למסחר לבין הפקידה המועלת אתי אלון. אם לפלשתינים מגיע כסף, גם לה מגיע.
בבנק ישראל מעריכים שהאינתיפאדה האחרונה גרמה לכלכלת ישראל נזק של 50 מיליארד ש"ח, ולפחות את החשבון הזה הגיע הזמן לפרוע. ב-50 מיליארד ש"ח אפשר להעלות את שכר המינימום, לשקם את קצבאות הילדים ולהקים עשרה מאחזים חדשים.
מעבר לכך, כדאי לדעת שאפילו בימים כתיקונם, אם היו בכלל כאלה, ניצלו הפלשתינים את הסכמי המכס עם ישראל כדי לרושש אותה. הכלכלן חיים שחק, שמתמחה בקשרי הסחר והמיסוי בין ישראל לרשות הפלשתינית, הצביע כבר לפני שנים על השיטה: מכולה עם טלוויזיות מיובאות, המיועדת כביכול לסוחר אלקטרוניקה בעזה, מגיעה מחו"ל לנמל אשדוד. המכס גובה עליה את המסים המקובלים, והמכולה מועמסת על משאית ויוצאת את הנמל בכיוון עזה. בדרך פונה המשאית לבאר שבע, שם פורקים ממנה את תכולתה סוחרי אלקטרוניקה ישראליים. הם משווקים את הטלוויזיות במחיר נמוך מאוד, נטול מע"מ ומכס. את ההפרש הם כבר יקבלו כאשר מדינת ישראל הפראיירית תעביר לרש"פ את כספי המסים שגבתה מהם באשדוד, וזו מצדה תזרים את רוב הכסף חזרה לסוחרים. ההערכה היא שזהו גורלם של רוב הכספים שישראל העבירה לפלשתינים מאז הסכמי אוסלו. "מדובר בהסדר כלכלי גרוע", אומר שחק. "הפלשתינים מצאו דרך לחלוב אותנו".
ובלבה חומה
לאחרונה נחסם לתנועת יהודים, משום מה באישון ליל, ציר תנועה מרכזי מעבר לקו הירוק: הציר משדה התעופה עטרות בצפון ירושלים לכיוון מזרח. כבר אי אפשר לנסוע מכביש 443 לאזור בנימין, ולהיפך, בלי לעבור בירושלים הפקוקה. נהגים רבים מההתנחלויות נהגו להשתמש בו בלילות בדרכם הביתה, וחסכו רבע שעה נסיעה.
כשבנימין נתניהו היה ראש ממשלה נבנו תלי-תלים של תכניות להרחבת רשת הכבישים באזור. הרעיון היה לנתק את רמאללה מירושלים ולאפשר גישה נוחה יותר מהשפלה לצפון הבירה ולמזרחה. נתניהו אמר באותם ימים, שמבחינתו זה אפילו חשוב יותר מהבנייה בהר חומה. אך בינתיים התחלפו כאן כמה ממשלות, והממשלה הנוכחית בונה בירושלים יותר חומות מאשר שכונות או כבישים.
חומת הפרדה אדירה נבנתה בחודשים האחרונים בין רמאללה לירושלים, ובגללה חסמו עכשיו את הציר הנ"ל לתנועת יהודים. זאת לא גדר, זאת חומה. היא אפילו גבוהה יותר מחומת ברלין המנוחה. הכביש הישן מרמאללה לצומת א-ראם נחתך לכל אורכו בקיר בטון מדהים, הממשיך ומתפתל משם עד בית לחם. לא צריך להיות אדריכל ערים כדי לקבוע שמדובר במבנה המכוער ביותר ששלטון כלשהו בנה אי פעם בירושלים. הוא מבתר את ירושלים באכזריות ומקיף אותה בטבעת חנק.
כל הדיבורים של ממשלת 'קדימה' על ירושלים מאוחדת נראים מגוחכים כשעומדים למרגלות החומה הזאת. פלא שהימין לא יזם נגדה אפילו הפגנה אחת, והותיר את המאבקים בה לשמאל הקיצוני ולפלשתינים. המראה שלה מדכא כמעט כמו חורבות גוש קטיף וצפון השומרון. גם במקרה הזה הגשימה ממשלת מרכז משאלת לב היסטורית של השמאל הקיצוני. במשך שנים הטיפה מפלגת העבודה להפרדה, להקמת חומה, ובסוף באה ממשלת שרון-אולמרט ובנתה אותה. בעצם, זה הדבר היחיד שהיא בנתה בשטחים. את רוב זמנה ומרצה היא השקיעה שם בהרס, לשמחת לבו של האויב הערבי השוחק ממול.
מוזיאון מיותר
כאילו לא די בפצעים שנפערו ברחובות ירושלים בגלל עבודות הסלילה של הרכבה הקלה, ובכל הפקקים שהן גורמות, החל עכשיו פרוייקט-אדירים חדש בבירה. בין גן העצמאות לבית אגרון, במקום שבו השתרע מגרש החניה הרציני האחרון בלב העיר, החלו פתאום עבודות בינוי נרחבות. נהגים נואשים מחפשים לשווא מקום להניח בו את רכבם, ושוועת הצופרים בצמתים באזור עולה השמימה. שאלתי מכר שלי בנחלת שבעה, עולה חדש מרוסיה, מה בונים שם, והוא אמר: "סבלנות". לרגע חשבתי שהוא מתכוון לייסורי הנהגים באזור, אבל בסוף הבנתי שהוא מתכוון למוזיאון לסובלנות.
מה כבר אפשר להציג במוזיאון כזה? השד יודע. מוזיאון למרציפן עוד אפשר למלא באלפי פסלונים טעימים ומרהיבי עין, אפילו מוזיאון לקרווילות נשמע הגיוני, אבל מוזיאון לסובלנות? מוזר.
בלוס אנגל'ס ובערים נוספות במערב קמו בשנים האחרונות מוזיאונים משונים כאלה, ועכשיו הגיע תורנו. 200 מיליון דולר יושקעו בו, ארמון של ממש. חזיתו תצופה בזכוכית ובטיטניום, והוא אמור לשדרג את כל החזות הארכיטקטונית של מרכז ירושלים. אנשי מקצוע טוענים שבנייתו מבטאת חיפוש מודרני אחרי רוחניות אבודה.
אהוד אולמרט, יוזם הפרוייקט, הביע משאלה שהמוזיאון יהפוך את ירושלים למרכז הסובלנות העולמית; משאלה מוזרה כשהיא יוצאת דווקא מפיו. בטקס הנחת אבן הפינה הסביר נשיא המדינה ש"המוזיאון הנו מוסד להקניית ערכים אוניברסליים, שיזכיר לכולם כי חוסר סובלנות הוביל עמים מתקדמים למעשיים טראגיים".
נו, נו. בהנחה שכבוד הנשיא התכוון לגרמנים, לפנינו מקרה מובהק של לשון המעטה. היטלר או אייכמן לא סבלו מחוסר סובלנות, אפילו ערפאת לא. לשלושת הצוררים היתה בעיה אחרת, ששום מוזיאון לא יכול לפתור, רק גרדום.
אפשר לנחש שבסופו של דבר המוזיאון החדש יהיה עוד מוסד להטפות מוסר כנגד הימין הדתי, כמו המרכז למורשת רבין או המכון הישראלי לדמוקרטיה ושאר המכונים הידועים לחיזוק הפלורליזם, שעסוקים רוב זמנם בסתימת פיות. איך אמר שמאלן בכיר אחרי רצח רבין? "אנחנו נשליט את הסובלנות ביד ברזל".
מעמונה לטיינאנמן
מפכ"ל המשטרה, רב ניצב אריה קראדי, שב זה עתה מביקור רשמי בבייג'ין אצל עמיתו הסיני. בבולטין רשמי נמסר שהסינים ביקשו לשאוב ממנו ידע מקצועי לקראת משימת האבטחה של אולימפיאדת 2008. בהתחשב בעובדה שישראל אירחה עד היום רק את משחקי המכבייה, מדובר לכאורה בהודעה יומרנית משהו, אבל לאור אירועי עמונה נראה שאפילו למשטרת סין יש מה ללמוד מקראדי.
ביניים: בעיטת פתיחה
לפני שבוע ציטטנו כאן מתוך דברים שכתב השר שמואל תמיר המנוח על אהוד אולמרט. השניים היו שותפים לדרך ולמפלגה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. לקראת הבחירות הקרובות, שעשויות להמליך עלינו את אולמרט למשך ארבע שנים וחצי, הנה ציטוט נוסף מדברי תמיר, בבחינת שירות לציבור הבוחרים. תמיר מספר באוטוביוגרפיה שלו מה קרה אחרי שהחליט לדחוק את אולמרט למקום הרביעי ברשימה לכנסת:
"בשלוש לפנות בוקר – דפיקה בדלת. אהוד אולמרט עם רעייתו: עליהם לדבר אתי. נכנסו, הזמנתי את שניהם לשבת, לאכול סנדביץ', לשתות כוסית, אבל דעתם לא היתה פנויה לכך. שוחחנו מעט, ניסיתי להסביר את החלטתי, אך ראיתי שאולמרט נרעש כולו. ירדנו לכביש, להמשיך לשוחח תוך כדי הליכה. וכאן אירע דבר מוזר מאוד: הלכנו לאורכו של הכביש הצר, ליד ביתי, ואולמרט הלך סמוך למדרכה, הלך ובעט בה בנעליו ללא הרף. אנחנו מתקדמים, והוא בועט ובועט. אמרתי: אהוד, תירגע! העולם לא נחרב! אתה כבר עורך דין והכל לפניך! אתה רק בן 28. יש לך אישה טובה, יש לך ילדים טובים, אתה צריך להיות איש מאושר! מה קורה לך? והוא ממשיך ללכת ולבעוט במדרכה... עצוב מאוד היה להיווכח בדמותו האמיתית של אחד הצעירים שבהם ראיתי את דור ההמשך להנהגה" (עמ' 1429).