לפי הסקרים, 'קדימה' היא עדיין המפלגה הגדולה, אף שהתייחסותה לנושאים הכלכליים-חברתיים דלה ואנמית. גם פרץ, שהחל בקול תרועה חברתית, מסתפק בשורות מעורפלות בעניין הכלכלי. נתניהו, שהוכיח את יכולותיו ומציג מצע מגובש, אינו מתרומם בסקרים. המסקנה המתבקשת: הבוחרים לא ממש מתעניינים בכסף וברמת החיים שלהם
מאת: ערן בר-טל
משום מה קל לנו יותר להבחין באומללות של אחרים. כך למשל, אנחנו מזהים בקלות את הדינמיקה המובילה את המדינות הערביות לעוני ולמסכנות. כל סורי מצוי יודע לספר שהתוצר הנמוך שלהם – פחות מ-800 דולר לנפש בשנה, הוא תולדה של מצב מלחמה ואיום קיומי עליהם – מצד ישראל, כמובן. כך מאמינים האזרחים גם במצרים, בירדן ובמדינות המפרץ. אנחנו מבינים את הבלוף. לנו ברור שרודנים ציניים בוזזים את אזרחיהם ומאמללים אותם, רק כדי להצדיק את המשך קיומם.
אך עד כמה המצב שונה אצלנו? מסתבר שהוא שונה, אך לא באופן קיצוני. אף שאיננו מהווים איום על אף מדינה ערבית, כל בר דעת מבין שאותן מדינות מהוות איום קיומי עלינו. זהו הצידוק שלנו להקצאת 18 אחוזים מההוצאה הממשלתית על סעיף הביטחון. אך כאן רק מתחיל הסיפור, כיוון שהתירוץ הביטחוני אצלנו מסייע לנבחרינו להצדיק כל מחדל.
כיצד ייתכן שמדינת ישראל, על אוכלוסייתה המוכשרת, מגיעה רק לכמחצית מהתל"ג המקובל במדינות המפותחות? מדוע רמת החיים שלנו נמוכה יחסית למקובל במדינות המערב? מדוע יוקר המחיה אצלנו (מחירם של מכונית, חולצה, חלב וכו') גבוה מהמקובל ברוב המדינות המפותחות והמתפתחות? ובכן, מסתבר שאתם לא ממש מתעניינים בשאלות הללו. אילו התעניינתם בהן, הן ודאי היו תופסות מקום מרכזי יותר במערכת הבחירות הזו.
שבועות ספורים לפני פתיחת הקלפיות, ומרבית האזרחים – כך לפחות על-פי הסקרים – כבר עשו את בחירתם. עוד לפני שפורסם המצע הכלכלי של מפלגות העבודה ו'קדימה', שלא הזדרזו לפרסמו. אגב, גם אם תיכנסו היום לאתר האינטרנט של 'קדימה' לא תמצאו מילה על תכניותיה בתחום הכלכלי. האתר הדרמטי לא מציג מצע, אלא 'תכנית פעולה', המפרטת את עקרונותיה המדיניים, שכאילו הועתקו ממצעה של מפלגת חד"ש, או רק"ח, מלפני עשור ויותר ("האינטרס בקיום ישראל כמדינת לאום יהודית מחייב לקבל את העיקרון שסיום הסכסוך יהיה בקיומן של שתי מדינות לאום על בסיס המציאות הדמוגרפית, שיחיו בשלום ובביטחון זו לצד זו").
התכנית הכלכלית שחשפה 'קדימה', באמצעות השר מאיר שטרית, מבטאת את היטב את הרכב המפלגה: קצת מכל דבר, אך אין תכנית כלכלית שלמה. יש בתכנית של 'קדימה' יעדי השקעה, אך לא ברור מה יהיו מקורותיהם. הדבר דומה להכנת תכנית עסקית המפרטת את סעיף ההוצאות ומתעלמת מסעיף ההכנסות. אך מ'קדימה' אין לציבור דרישות כלכליות-חברתיות גדולות; מצעה מסתכם בהבטחה לשלום עכשיו. נמאס לציבור העניין הזה עם הערבים – הציבור רוצה פתרון! עם פינוי, עם גדר, עם ירושלים פחות או יותר, וזהו.
הקרב שלא היה
בעניין החברתי-כלכלי היו לנו דווקא ציפיות לקרב אמיתי בין שניים שהציגו את עצמם כקוטביים, אך פרץ השמחה שחווינו עם היבחרו של פרץ כראש מפלגת העבודה הולך ומתעמעם. למעשה, הוא כמעט כבה לחלוטין, עם הצגתו של המצע הכלכלי של המפלגה, שבתחילת דרכה עם הראש החדש והמשופם העזה לשים את הקלפים על השולחן ולקרוא לילד בשמו: מפלגה ניאו-סוציאליסטית. חשבנו שסוף-סוף יהיה מאבק ברור בין שתי גישות כלכליות קוטביות, קיווינו להכרעה חד-משמעית, ייחלנו לסוף תקופת הדמדומים שבה ציבור מבולבל אינו רואה פסול במנהיגים המגדירים עצמם כקפיטליסטים-חברתיים, שמאלניים-ציוניים, ימניים-פשרניים ועירוניים-ירוקים.
אך כבר עכשיו ברור שכללי המשחק לא לגמרי השתנו. רובם של אלה העושים רעש של גיבורים ומפריחים סיסמאות עושים זאת רק עד שהם מגיעים לזירה, ואז הם מקצצים את השפם, מרכיבים משקפיים דקים, עוטים פרצוף רציני ומאופק וקוראים מהכתובים משפטים מעורפלים ונבובים.
רצינו לשמוע את פרץ זועק בזכות ההסתדרות החזקה, או לפחות שיזכיר פעם אחת את ההסתדרות בנאומו; רצינו לשמוע שעובדי כל העולם יתאחדו ויילחמו בעשירים החצופים, בתכניות ההתייעלות, בקיצוצים; רצינו מנהיג עובדים שיחזיר לעוב-דים את הכבוד, שיבטיח לעוב-דים מכונית (ורצוי גם כביש...); רצינו לשמוע שרק הממשלה יכולה, שצריך לעצור את ההפרטות ואולי אפילו להלאים חזרה גופים שחוללו על-ידי גורמים פרטיים. לא המצאנו כלום: הכל אכן נאמר בעבר על-ידי האדון פרץ, אך לא עוד.
חמוש בפרופסור ברוורמן ובמשקפיים, פרץ נשמע מפויס מתמיד. העניים כבר אינם הסחורה החמה שלו.
אם נכונה העובדה שהציבור אינו מבין דבר וחצי דבר בענייני כלכלה, העבודה הציגה מצע כלכלי טוב יותר מזה של הליכוד ו'קדימה'. מפלגת העבודה השתמשה בתרגיל הישן והבטוח: היא מניחה שיהיה גידול מדהים בתקציב, ומחלקת אותו בנדיבות רבה לסקטורים גדולים, לציבור הבוחרים הגדול. אם הליכוד הניח שפירות הצמיחה של הממשלה יעמדו על 36 מיליארדי שקלים (הנחה שאינה צנועה כלל ועיקר), הרי שהעבודה הניחה פירות צמיחה של 68 מיליארדי שקלים. אם כבר חולמים, אז בגדול!
כמובן, מי שמניח שיהיה לו יותר כסף, יכול להרשות לעצמו לחלק יותר הטבות. אם אתם במקרה מורים, אצל פרץ מובטח לכם גידול בשכר. אם אתם קשישים, מובטח לכם גידול בקצבה. אם אתם עובדי קבלן, מובטח לכם שפרץ יילחם במעסיק הרשע שלכם עד חורמה. אם אתם מקבלים שכר מינימום, פרץ יעלה אותו ל-1,000 דולר (למה דולר? כי לפרץ נמאס כבר משקלים). אם אתם מובטלים, פרץ ידאג לצמצום האבטלה עד 5 אחוזים – פחות משיעור האבטלה בארה"ב (איך? קודם תצביעו, אחר-כך נדבר). אם אין לכם פנסיה, פרץ יסדר. אם אתם חרדים, תעברו הלאה. אם אתה מתגוררים מחוץ לגבולות 67', תעברו הלאה. אם עברתם קורס מבוא בכלכלה, תעברו הלאה. וכך הלאה.
לאן ילכו החרדים והערבים?
מצד שני, בנימין נתניהו הבטיח לחסל את העוני תוך 36 חודשים. כדי לעשות זאת הוא יצטרך לסלק מפה 1.32 מיליון ערבים ו-200 אלף חרדים, או לפחות להרחיק אותם מנתוני השנתון הסטטיסטי. אם הוא יעשה זאת, הוא באמת יוכל לחסל את העוני תוך תקופה קצרה. הוא כבר הוכיח שניתן לייצר רבבות מקומות עבודה בזמן קצר. הוא הוכיח שאפשר להוריד מסים באופן משמעותי ולהוזיל מחירים על-ידי יצירת תחרות – הכל בפרקי זמן של קדנציה מקוצרת.
מלבד ההכרזה היומרנית הזו, נתניהו הציג תכנית זהירה וישימה בעליל. למעשה, מדובר בתכנית המשך למדיניות שהוכיחה את עצמה. גם ההטבות שמובטחות בה נשענות על הנחת צמיחה ריאלית. נתניהו אינו נסחף לקיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון, שמשום מה הפך בימים של חוסר ביטחון משווע לדבר מקובל.
מפתיע במיוחד הוא הדמיון בין שני הקטבים, בתחום ההצהרתי לפחות, בכל הנוגע לטיפול בריכוזיות במשק. הפרסום הבלתי מפתיע של ביזנס דאטה ישראל (בי.די.איי) הראה ש-18 משפחות בישראל מגלגלות שליש ממחזור העסקים בישראל (התמ"ג). יחסו של נתניהו לעניין ברור: בתקופתו הוא הסיר מכשולים רבים בפני תחרות חופשית וכניסה של מתחרים נוספים, גם זרים, לשוק המקומי. לעומתו, הפתיע במיוחד לשמוע את פרץ-ברוורמן מדברים בגנות הריכוזיות. הם אמנם לא הציגו שום מהלך שעשוי להקטין את הריכוזיות במשק, ואפילו הציגו מהלכים שיגבירו את הריכוזיות. אך ברמה ההצהרתית, כאמור, הם הודו שהריכוזיות מסוכנת.
האם הם חושבים כך גם לגבי הריכוזיות חסרת התקדים בעולם המערבי, של ייצוג עובדים? האם הם חושבים כך גם לגבי הריכוזיות של חברת החשמל? האם הם מברכים על רפורמת בכר, המכניסה תחרותיות לתחום הפיננסי? האם הם הסיקו מסקנות ויצמצמו את תחום הפעילות של הממשלה (כמי שהציגו תכנית להגדלת התקציבים של משרדי הממשלה)?
האסון שנמנע (בינתיים)
אז נכון, יש לנו את כל הסיבות להתייחס בציניות ובספקנות להצהרותיהם של אלה המתיימרים להיות שרים וראשי ממשלה, אך אין כל היגיון בהתעלמות מהצהרותיהם. התעלמותנו תבטיח את המשך יחסם המזלזל של הנבחרים לבעיות חברה וכלכלה. ובעוד הבעיות הביטחוניות ימשיכו להעסיק אותנו עוד שנים רבות, הבעיות הכלכליות עלולות לערער את חוסננו ולדרדר את רמת החיים שלנו.
חוסננו הכלכלית לא רק יאפשר לנו לשפר את רמת הביטחון ורמת החיים שלנו – הוא זה שיאפשר לנו להוות אלטרנטיבה ליהודים במדינות רווחה, שאינם יכולים להרשות לעצמם לעלות למדינה מוכת אבטלה, שבה נוסף לבעיות הביטחון יש רמת חיים ירודה.
עיון במצעים הכלכליים של המפלגות ילמד אותנו על יחס המפלגות לנושא: ב'קדימה' כמעט אין התייחסות לנושאים כלכליים-חברתיים. בעבודה – כ-80 מילים בנושא. בליכוד – כ-2,000 מילים, המפרטות את מה שנעשה בתקופת כהונתו של נתניהו כשר האוצר ואת התכניות שעומדות על הפרק. סעיפי ההוצאות מגובים במקורות הכנסה, כך שמותר להניח שלא מדובר בהסתרה של הגזרות שיגיעו בהמשך.
ברמה הביצועית, אין ספק שרק לבנימין נתניהו יש יכולת מוכחת במנהיגות כלכלית-חברתית. בתקופת כהונתו ובחודשים שאחריה נוספו 200 אלף מקומות עבודה חדשים. רמת התחרותיות במשק עלתה, ובתחומים רבים המחירים ירדו (ורמת החיים עלתה). הרפורמה שהנהיג נתניהו בקרנות הפנסיה הצילה אותן. אבל החשוב מכל: כלכלת ישראל ניצלה מאסון כלכלי שאיים לפקוד אותנו בתחילת 2003.
eran@link.co.il
מאת: ערן בר-טל
משום מה קל לנו יותר להבחין באומללות של אחרים. כך למשל, אנחנו מזהים בקלות את הדינמיקה המובילה את המדינות הערביות לעוני ולמסכנות. כל סורי מצוי יודע לספר שהתוצר הנמוך שלהם – פחות מ-800 דולר לנפש בשנה, הוא תולדה של מצב מלחמה ואיום קיומי עליהם – מצד ישראל, כמובן. כך מאמינים האזרחים גם במצרים, בירדן ובמדינות המפרץ. אנחנו מבינים את הבלוף. לנו ברור שרודנים ציניים בוזזים את אזרחיהם ומאמללים אותם, רק כדי להצדיק את המשך קיומם.
אך עד כמה המצב שונה אצלנו? מסתבר שהוא שונה, אך לא באופן קיצוני. אף שאיננו מהווים איום על אף מדינה ערבית, כל בר דעת מבין שאותן מדינות מהוות איום קיומי עלינו. זהו הצידוק שלנו להקצאת 18 אחוזים מההוצאה הממשלתית על סעיף הביטחון. אך כאן רק מתחיל הסיפור, כיוון שהתירוץ הביטחוני אצלנו מסייע לנבחרינו להצדיק כל מחדל.
כיצד ייתכן שמדינת ישראל, על אוכלוסייתה המוכשרת, מגיעה רק לכמחצית מהתל"ג המקובל במדינות המפותחות? מדוע רמת החיים שלנו נמוכה יחסית למקובל במדינות המערב? מדוע יוקר המחיה אצלנו (מחירם של מכונית, חולצה, חלב וכו') גבוה מהמקובל ברוב המדינות המפותחות והמתפתחות? ובכן, מסתבר שאתם לא ממש מתעניינים בשאלות הללו. אילו התעניינתם בהן, הן ודאי היו תופסות מקום מרכזי יותר במערכת הבחירות הזו.
שבועות ספורים לפני פתיחת הקלפיות, ומרבית האזרחים – כך לפחות על-פי הסקרים – כבר עשו את בחירתם. עוד לפני שפורסם המצע הכלכלי של מפלגות העבודה ו'קדימה', שלא הזדרזו לפרסמו. אגב, גם אם תיכנסו היום לאתר האינטרנט של 'קדימה' לא תמצאו מילה על תכניותיה בתחום הכלכלי. האתר הדרמטי לא מציג מצע, אלא 'תכנית פעולה', המפרטת את עקרונותיה המדיניים, שכאילו הועתקו ממצעה של מפלגת חד"ש, או רק"ח, מלפני עשור ויותר ("האינטרס בקיום ישראל כמדינת לאום יהודית מחייב לקבל את העיקרון שסיום הסכסוך יהיה בקיומן של שתי מדינות לאום על בסיס המציאות הדמוגרפית, שיחיו בשלום ובביטחון זו לצד זו").
התכנית הכלכלית שחשפה 'קדימה', באמצעות השר מאיר שטרית, מבטאת את היטב את הרכב המפלגה: קצת מכל דבר, אך אין תכנית כלכלית שלמה. יש בתכנית של 'קדימה' יעדי השקעה, אך לא ברור מה יהיו מקורותיהם. הדבר דומה להכנת תכנית עסקית המפרטת את סעיף ההוצאות ומתעלמת מסעיף ההכנסות. אך מ'קדימה' אין לציבור דרישות כלכליות-חברתיות גדולות; מצעה מסתכם בהבטחה לשלום עכשיו. נמאס לציבור העניין הזה עם הערבים – הציבור רוצה פתרון! עם פינוי, עם גדר, עם ירושלים פחות או יותר, וזהו.
הקרב שלא היה
בעניין החברתי-כלכלי היו לנו דווקא ציפיות לקרב אמיתי בין שניים שהציגו את עצמם כקוטביים, אך פרץ השמחה שחווינו עם היבחרו של פרץ כראש מפלגת העבודה הולך ומתעמעם. למעשה, הוא כמעט כבה לחלוטין, עם הצגתו של המצע הכלכלי של המפלגה, שבתחילת דרכה עם הראש החדש והמשופם העזה לשים את הקלפים על השולחן ולקרוא לילד בשמו: מפלגה ניאו-סוציאליסטית. חשבנו שסוף-סוף יהיה מאבק ברור בין שתי גישות כלכליות קוטביות, קיווינו להכרעה חד-משמעית, ייחלנו לסוף תקופת הדמדומים שבה ציבור מבולבל אינו רואה פסול במנהיגים המגדירים עצמם כקפיטליסטים-חברתיים, שמאלניים-ציוניים, ימניים-פשרניים ועירוניים-ירוקים.
אך כבר עכשיו ברור שכללי המשחק לא לגמרי השתנו. רובם של אלה העושים רעש של גיבורים ומפריחים סיסמאות עושים זאת רק עד שהם מגיעים לזירה, ואז הם מקצצים את השפם, מרכיבים משקפיים דקים, עוטים פרצוף רציני ומאופק וקוראים מהכתובים משפטים מעורפלים ונבובים.
רצינו לשמוע את פרץ זועק בזכות ההסתדרות החזקה, או לפחות שיזכיר פעם אחת את ההסתדרות בנאומו; רצינו לשמוע שעובדי כל העולם יתאחדו ויילחמו בעשירים החצופים, בתכניות ההתייעלות, בקיצוצים; רצינו מנהיג עובדים שיחזיר לעוב-דים את הכבוד, שיבטיח לעוב-דים מכונית (ורצוי גם כביש...); רצינו לשמוע שרק הממשלה יכולה, שצריך לעצור את ההפרטות ואולי אפילו להלאים חזרה גופים שחוללו על-ידי גורמים פרטיים. לא המצאנו כלום: הכל אכן נאמר בעבר על-ידי האדון פרץ, אך לא עוד.
חמוש בפרופסור ברוורמן ובמשקפיים, פרץ נשמע מפויס מתמיד. העניים כבר אינם הסחורה החמה שלו.
אם נכונה העובדה שהציבור אינו מבין דבר וחצי דבר בענייני כלכלה, העבודה הציגה מצע כלכלי טוב יותר מזה של הליכוד ו'קדימה'. מפלגת העבודה השתמשה בתרגיל הישן והבטוח: היא מניחה שיהיה גידול מדהים בתקציב, ומחלקת אותו בנדיבות רבה לסקטורים גדולים, לציבור הבוחרים הגדול. אם הליכוד הניח שפירות הצמיחה של הממשלה יעמדו על 36 מיליארדי שקלים (הנחה שאינה צנועה כלל ועיקר), הרי שהעבודה הניחה פירות צמיחה של 68 מיליארדי שקלים. אם כבר חולמים, אז בגדול!
כמובן, מי שמניח שיהיה לו יותר כסף, יכול להרשות לעצמו לחלק יותר הטבות. אם אתם במקרה מורים, אצל פרץ מובטח לכם גידול בשכר. אם אתם קשישים, מובטח לכם גידול בקצבה. אם אתם עובדי קבלן, מובטח לכם שפרץ יילחם במעסיק הרשע שלכם עד חורמה. אם אתם מקבלים שכר מינימום, פרץ יעלה אותו ל-1,000 דולר (למה דולר? כי לפרץ נמאס כבר משקלים). אם אתם מובטלים, פרץ ידאג לצמצום האבטלה עד 5 אחוזים – פחות משיעור האבטלה בארה"ב (איך? קודם תצביעו, אחר-כך נדבר). אם אין לכם פנסיה, פרץ יסדר. אם אתם חרדים, תעברו הלאה. אם אתה מתגוררים מחוץ לגבולות 67', תעברו הלאה. אם עברתם קורס מבוא בכלכלה, תעברו הלאה. וכך הלאה.
לאן ילכו החרדים והערבים?
מצד שני, בנימין נתניהו הבטיח לחסל את העוני תוך 36 חודשים. כדי לעשות זאת הוא יצטרך לסלק מפה 1.32 מיליון ערבים ו-200 אלף חרדים, או לפחות להרחיק אותם מנתוני השנתון הסטטיסטי. אם הוא יעשה זאת, הוא באמת יוכל לחסל את העוני תוך תקופה קצרה. הוא כבר הוכיח שניתן לייצר רבבות מקומות עבודה בזמן קצר. הוא הוכיח שאפשר להוריד מסים באופן משמעותי ולהוזיל מחירים על-ידי יצירת תחרות – הכל בפרקי זמן של קדנציה מקוצרת.
מלבד ההכרזה היומרנית הזו, נתניהו הציג תכנית זהירה וישימה בעליל. למעשה, מדובר בתכנית המשך למדיניות שהוכיחה את עצמה. גם ההטבות שמובטחות בה נשענות על הנחת צמיחה ריאלית. נתניהו אינו נסחף לקיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון, שמשום מה הפך בימים של חוסר ביטחון משווע לדבר מקובל.
מפתיע במיוחד הוא הדמיון בין שני הקטבים, בתחום ההצהרתי לפחות, בכל הנוגע לטיפול בריכוזיות במשק. הפרסום הבלתי מפתיע של ביזנס דאטה ישראל (בי.די.איי) הראה ש-18 משפחות בישראל מגלגלות שליש ממחזור העסקים בישראל (התמ"ג). יחסו של נתניהו לעניין ברור: בתקופתו הוא הסיר מכשולים רבים בפני תחרות חופשית וכניסה של מתחרים נוספים, גם זרים, לשוק המקומי. לעומתו, הפתיע במיוחד לשמוע את פרץ-ברוורמן מדברים בגנות הריכוזיות. הם אמנם לא הציגו שום מהלך שעשוי להקטין את הריכוזיות במשק, ואפילו הציגו מהלכים שיגבירו את הריכוזיות. אך ברמה ההצהרתית, כאמור, הם הודו שהריכוזיות מסוכנת.
האם הם חושבים כך גם לגבי הריכוזיות חסרת התקדים בעולם המערבי, של ייצוג עובדים? האם הם חושבים כך גם לגבי הריכוזיות של חברת החשמל? האם הם מברכים על רפורמת בכר, המכניסה תחרותיות לתחום הפיננסי? האם הם הסיקו מסקנות ויצמצמו את תחום הפעילות של הממשלה (כמי שהציגו תכנית להגדלת התקציבים של משרדי הממשלה)?
האסון שנמנע (בינתיים)
אז נכון, יש לנו את כל הסיבות להתייחס בציניות ובספקנות להצהרותיהם של אלה המתיימרים להיות שרים וראשי ממשלה, אך אין כל היגיון בהתעלמות מהצהרותיהם. התעלמותנו תבטיח את המשך יחסם המזלזל של הנבחרים לבעיות חברה וכלכלה. ובעוד הבעיות הביטחוניות ימשיכו להעסיק אותנו עוד שנים רבות, הבעיות הכלכליות עלולות לערער את חוסננו ולדרדר את רמת החיים שלנו.
חוסננו הכלכלית לא רק יאפשר לנו לשפר את רמת הביטחון ורמת החיים שלנו – הוא זה שיאפשר לנו להוות אלטרנטיבה ליהודים במדינות רווחה, שאינם יכולים להרשות לעצמם לעלות למדינה מוכת אבטלה, שבה נוסף לבעיות הביטחון יש רמת חיים ירודה.
עיון במצעים הכלכליים של המפלגות ילמד אותנו על יחס המפלגות לנושא: ב'קדימה' כמעט אין התייחסות לנושאים כלכליים-חברתיים. בעבודה – כ-80 מילים בנושא. בליכוד – כ-2,000 מילים, המפרטות את מה שנעשה בתקופת כהונתו של נתניהו כשר האוצר ואת התכניות שעומדות על הפרק. סעיפי ההוצאות מגובים במקורות הכנסה, כך שמותר להניח שלא מדובר בהסתרה של הגזרות שיגיעו בהמשך.
ברמה הביצועית, אין ספק שרק לבנימין נתניהו יש יכולת מוכחת במנהיגות כלכלית-חברתית. בתקופת כהונתו ובחודשים שאחריה נוספו 200 אלף מקומות עבודה חדשים. רמת התחרותיות במשק עלתה, ובתחומים רבים המחירים ירדו (ורמת החיים עלתה). הרפורמה שהנהיג נתניהו בקרנות הפנסיה הצילה אותן. אבל החשוב מכל: כלכלת ישראל ניצלה מאסון כלכלי שאיים לפקוד אותנו בתחילת 2003.
eran@link.co.il