שיעור גידול החוב בשנת 2005 הוא הנמוך ביותר בעשור האחרון (למעט שנת 2000), זאת הודות לצורכי המימון הנמוכים של הממשלה- תוצאה של הירידה החדה בגירעון הממשלתי, לצד עלייה ניכרת בתקבולי ההפרטה.
העלייה המתונה בחוב הממשלתי לצד שיעור הצמיחה המהיר של התוצר הובילו לירידה גדולה יחסית ביחס החוב (ברוטו) לתוצר- 100 אחוזים בסוף 2005 לעומת 103 אחוזים בסוף 2004. יחס החוב הממשלתי (נטו) לתוצר ירד אף הוא ב-2005 והגיע ל-83 אחוזים לעומת 89 אחוזים בסוף 2004. יצויין כי יחס החוב הממשלתי (ברוטו) בתוצר הוא אחד המדדים החשובים לבחינת יציבותו של משק בעיני משקיעים חיצוניים ומקומיים ויש לו השפעה חשובה על דרוג המדינה ע"י חברות דרוג בינלאומיות. זהו גם אחד התנאים המרכזיים שנקבעו באמנת היציבות והצמיחה האירופאית (אמנת מאסטריכט) כתנאי להצטרפות לגוש האירו. עפ"י אמנה זו שיעור החוב הממשלתי בתוצר לא יעלה על 60 אחוזים, או שיהיה בתוואי ירידה ברור לקראת שיעור זה.
על אף הירידה הגדולה יחסית בשיעור החוב הכולל בתוצר, עדיין שיעור החוב בישראל רחוק מהמקובל במדינות המפותחות. כך שיעור החוב השכיח ביחס לתוצר בארצות ה-OECD נע בין 25-75 אחוזים. ראוי להזכיר כי גם בישראל היה שיעור החוב הממשלתי בתוצר נמוך יותר ובשנת 2000 הוא אף הגיע ל-88 אחוזים, אך בשנים 2001 עד 2003 חלה בו החמרה.
למשקלו הגבוה של החוב הממשלתי בתוצר יש השלכה על נטל תשלומי הריבית על החוב. אלה הגיעו בישראל ב-2005, עפ"י ההגדרה המקובלת בעולם, ל-5.8 אחוזי תוצר- שיעור גבוה במידה ניכרת מזה השורר במדינות ה-OECD- 1.9 אחוזים ובאחוד האירופאי- 2.7 אחוזים. נטל תשלומי ריבית כה גבוה מרתק מקורות מתקציב הממשלה להחזרי ריבית על החוב ומקטין את הגמישות להפניית מקורות תקציביים לצרכים אחרים במשק. זאת ועוד- יחס גבוה של החוב בתוצר ילווה בדרך כלל בדירוג מדינה נמוך יותר ועל כן שיעורי הריבית שהממשלה והסקטור העיסקי ידרשו לשלם בשוקי ההון בחו"ל יהיו גבוהים יותר. בנוסף – כאשר נטל החוב בתוצר נמוך- יכולה הממשלה לנהל מדיניות אנטי מחזורית ובתקופות של מיתון בפעילות הכלכלית להגדיל את הגירעון בתקציב- כדי לעודד עלייה בבקושים ובכך לתרום להתאוששות מהירה יותר של הפעילות. כאשר יחס החוב תוצר גדול מדי- מדיניות אנטי מחזורית מסוכנת משום שהיא עלולה להוביל למשבר פיננסי.
החוב הממשלתי מורכב מחוב פנימי – המונפק בישראל בשקלים ומחוב חיצוני המונפק בחו"ל במטבע חוץ. הגידול ביתרת החוב ב-2005 משקף עלייה בשיעור של 5.9 אחוזים בחוב החיצוני -עליה הנובעת בעיקר מהחלשותו של השקל ביחס לדולר במהלך 2005, כאשר במונחים דולריים החוב החיצוני אף ירד מעט. לעומת זאת-החוב הפנימי עלה בשיעור מתון בלבד- 0.8 אחוזים, עלייה הנובעת משערוך החוב ומעליית מחירים, בעוד שגיוס ההון המקומי נטו היה שלילי והסתכם בעודף פדיונות על הנפקות בסכום של 2 מיליארדי ₪ .( זאת לעומת גיוס הון חיובי בסכום של 12 מיליארדים ב-2004 וגיוסים בסכום העולה על 20 מיליארדי ₪ נטו בכל אחת מהשנים 2003 ו-2002). הירידה החדה בהיקף גיוס ההון הממשלתי תמכה בירידת התשואות לפידיון במהלך 2005 ופינתה מקורות בשוק ההון למימון המגזר העיסקי.
החוב הפנימי מהווה כ-74 אחוזים מהחוב הממשלתי ואילו החוב החיצוני מהווה 26 אחוזים ממנו. בהרכבו של החוב הפנימי חלו במהלך השנים האחרונות תמורות אשר מבטאות את השינוי במדיניות ניהול החוב ורפורמות שונות בשוק ההון- העיקרית שבהן הרפורמה בחיסכון הפנסיוני. המגמה העיקרית בניהול החוב בשנים האחרונות היא התמקדות בהנפקת חוב לא צמוד, ובפרט כזה הנושא ריבית קבועה, והפיכתו לכלי מרכזי של הממשלה לגיוס הון, כמקובל בשוקי האג"ח בעולם. במקביל צומצם משקלו של החוב הצמוד למדד, אשר התאים לצרכי המשקיעים בתקופות בהן האינפלציה הייתה גבוהה, והופסק השימוש במכשירי חוב מסורבלים כמו אלו הנושאים ריבית ניידת או צמודים למטבע חוץ.
יש לציין כי חוב לא צמוד בריבית קבועה (במטבע מקומי) אינו נושא סיכונים עבור המנפיק, היות ותזרים המזומנים שלו קבוע וידוע מראש. בשל כך, חשוב כי הממשלה תשקיע מאמצים בהגדלת משקלו בסך החוב. בסוף 2005 היווה החוב הלא צמוד בריבית קבועה 16 אחוזים בלבד מיתרת החוב הממשלתי, אך שיעור זה נמצא במגמת עלייה מתמדת וקצב גידולו אף צפוי לעלות על רקע הרפורמה בפנסיה והפסקת הנפקת אגרות החוב המיועדות לקרנות. עוד יצויין כי הנפקתו של חוב לא צמוד מסייעת להפחתת היקף ההצמדות במשק ובכך מסייעת להשגת יעד יציבות המחירים .
העלייה המתונה בחוב הממשלתי לצד שיעור הצמיחה המהיר של התוצר הובילו לירידה גדולה יחסית ביחס החוב (ברוטו) לתוצר- 100 אחוזים בסוף 2005 לעומת 103 אחוזים בסוף 2004. יחס החוב הממשלתי (נטו) לתוצר ירד אף הוא ב-2005 והגיע ל-83 אחוזים לעומת 89 אחוזים בסוף 2004. יצויין כי יחס החוב הממשלתי (ברוטו) בתוצר הוא אחד המדדים החשובים לבחינת יציבותו של משק בעיני משקיעים חיצוניים ומקומיים ויש לו השפעה חשובה על דרוג המדינה ע"י חברות דרוג בינלאומיות. זהו גם אחד התנאים המרכזיים שנקבעו באמנת היציבות והצמיחה האירופאית (אמנת מאסטריכט) כתנאי להצטרפות לגוש האירו. עפ"י אמנה זו שיעור החוב הממשלתי בתוצר לא יעלה על 60 אחוזים, או שיהיה בתוואי ירידה ברור לקראת שיעור זה.
על אף הירידה הגדולה יחסית בשיעור החוב הכולל בתוצר, עדיין שיעור החוב בישראל רחוק מהמקובל במדינות המפותחות. כך שיעור החוב השכיח ביחס לתוצר בארצות ה-OECD נע בין 25-75 אחוזים. ראוי להזכיר כי גם בישראל היה שיעור החוב הממשלתי בתוצר נמוך יותר ובשנת 2000 הוא אף הגיע ל-88 אחוזים, אך בשנים 2001 עד 2003 חלה בו החמרה.
למשקלו הגבוה של החוב הממשלתי בתוצר יש השלכה על נטל תשלומי הריבית על החוב. אלה הגיעו בישראל ב-2005, עפ"י ההגדרה המקובלת בעולם, ל-5.8 אחוזי תוצר- שיעור גבוה במידה ניכרת מזה השורר במדינות ה-OECD- 1.9 אחוזים ובאחוד האירופאי- 2.7 אחוזים. נטל תשלומי ריבית כה גבוה מרתק מקורות מתקציב הממשלה להחזרי ריבית על החוב ומקטין את הגמישות להפניית מקורות תקציביים לצרכים אחרים במשק. זאת ועוד- יחס גבוה של החוב בתוצר ילווה בדרך כלל בדירוג מדינה נמוך יותר ועל כן שיעורי הריבית שהממשלה והסקטור העיסקי ידרשו לשלם בשוקי ההון בחו"ל יהיו גבוהים יותר. בנוסף – כאשר נטל החוב בתוצר נמוך- יכולה הממשלה לנהל מדיניות אנטי מחזורית ובתקופות של מיתון בפעילות הכלכלית להגדיל את הגירעון בתקציב- כדי לעודד עלייה בבקושים ובכך לתרום להתאוששות מהירה יותר של הפעילות. כאשר יחס החוב תוצר גדול מדי- מדיניות אנטי מחזורית מסוכנת משום שהיא עלולה להוביל למשבר פיננסי.
החוב הממשלתי מורכב מחוב פנימי – המונפק בישראל בשקלים ומחוב חיצוני המונפק בחו"ל במטבע חוץ. הגידול ביתרת החוב ב-2005 משקף עלייה בשיעור של 5.9 אחוזים בחוב החיצוני -עליה הנובעת בעיקר מהחלשותו של השקל ביחס לדולר במהלך 2005, כאשר במונחים דולריים החוב החיצוני אף ירד מעט. לעומת זאת-החוב הפנימי עלה בשיעור מתון בלבד- 0.8 אחוזים, עלייה הנובעת משערוך החוב ומעליית מחירים, בעוד שגיוס ההון המקומי נטו היה שלילי והסתכם בעודף פדיונות על הנפקות בסכום של 2 מיליארדי ₪ .( זאת לעומת גיוס הון חיובי בסכום של 12 מיליארדים ב-2004 וגיוסים בסכום העולה על 20 מיליארדי ₪ נטו בכל אחת מהשנים 2003 ו-2002). הירידה החדה בהיקף גיוס ההון הממשלתי תמכה בירידת התשואות לפידיון במהלך 2005 ופינתה מקורות בשוק ההון למימון המגזר העיסקי.
החוב הפנימי מהווה כ-74 אחוזים מהחוב הממשלתי ואילו החוב החיצוני מהווה 26 אחוזים ממנו. בהרכבו של החוב הפנימי חלו במהלך השנים האחרונות תמורות אשר מבטאות את השינוי במדיניות ניהול החוב ורפורמות שונות בשוק ההון- העיקרית שבהן הרפורמה בחיסכון הפנסיוני. המגמה העיקרית בניהול החוב בשנים האחרונות היא התמקדות בהנפקת חוב לא צמוד, ובפרט כזה הנושא ריבית קבועה, והפיכתו לכלי מרכזי של הממשלה לגיוס הון, כמקובל בשוקי האג"ח בעולם. במקביל צומצם משקלו של החוב הצמוד למדד, אשר התאים לצרכי המשקיעים בתקופות בהן האינפלציה הייתה גבוהה, והופסק השימוש במכשירי חוב מסורבלים כמו אלו הנושאים ריבית ניידת או צמודים למטבע חוץ.
יש לציין כי חוב לא צמוד בריבית קבועה (במטבע מקומי) אינו נושא סיכונים עבור המנפיק, היות ותזרים המזומנים שלו קבוע וידוע מראש. בשל כך, חשוב כי הממשלה תשקיע מאמצים בהגדלת משקלו בסך החוב. בסוף 2005 היווה החוב הלא צמוד בריבית קבועה 16 אחוזים בלבד מיתרת החוב הממשלתי, אך שיעור זה נמצא במגמת עלייה מתמדת וקצב גידולו אף צפוי לעלות על רקע הרפורמה בפנסיה והפסקת הנפקת אגרות החוב המיועדות לקרנות. עוד יצויין כי הנפקתו של חוב לא צמוד מסייעת להפחתת היקף ההצמדות במשק ובכך מסייעת להשגת יעד יציבות המחירים .