הסיוט של ראשי החמאס היה התניה ישראלית של הנסיגות בהכרה של החמאס במדינת ישראל. לכתבנו חגי הוברמן נודע כי מידע שהגיע לירושלים לימד כי ראשי החמאס חוששים שמא יידרשו להכרה בישראל תמורת המשך הנסיגות שיביאו למדינה פלשתינית.
מדיניות אולמרט פותרת אותם מהדילמה הזו. החמאס, להזכיר, אינו מחוייב להכיר בישראל כמו הפתח, שהיה חתום על הסכמים מדיניים עם ישראל. נסיגה ישראלית חד-צדדית תאפשר לחמאס להכיר מדינה פלשתינית ללא הכרה בישראל. החמאס לא יכל לצפות למתנה יותר טובה מישראל.
כתבנו מציין כי נסיגה ישראלית ללא תמורה משרתת את אמונת החמאס, כי החלשת ישראל תתבצע בשלבים. זו "תורת השלבים" של החמאס. החמאס איננו דוגל בשתי מדינות אלא במדינה אחת, פלשתינית כולה, אולם הדרך אליה יכולה לבוא באמצעות נסיגות בשלבים.
כל שטח שישראל תיסוג ממנו יקרב את החמאס למרכזי האוכלוסיה בישראל. אחרי שהנסיגות תיעצרנה יוכל החמאס לחדש את המתקפה שלו על ישראל מהגבול החדש. אם לא יוכל, למשל, להחדיר מחבלים מתאבדים, יוכל להמשיך את ירי הרקטות, והפעם לא לעיר דרומית כמו אשקלון, אלא לערי מרכז כמו כפר-סבא, רעננה, חדרה ונתניה, ואולי גם לאתרים אסטרטגיים נוספים כמו נמל התעופה בן-גוריון.
נכון לעכשיו, ישנם שלושה אינטרסים משותפים לישראל ולחמאס: אי הכרה הדדית - ישראל לא תכיר בחמאס, החמאס לא יכיר בישראל; המשך ה"הודנה" - באופן מפתיע הדיווחים על ירי קסאם לא ממש מדוייקים, כי הרקטות היחידות שאינן נורות הן "קסאם" של החמאס שאינו משתתף בירי הזה לעבר הנגב; ומניעת קריסה כלכלית של הרשות הפלשתינית.
האינטרסים המשותפים הללו הם טקטיים בעיקרם, באיסטרטגיה חזרנו עם הפלשתינים למשחק "סכום אפס" - מה שטוב לפלשתינים הוא רע לישראל, ולהיפך. ואם נסיגה ישראלית חד-צדדית, על פי חזון אולמרט, היא אינטרס של החמאס, היא לא יכולה להיות אינטרס ישראלי. אם מדינה פלשתינית על חלק מיו"ש טובה לפלשתינים כבסיס להמשך הלחימה בישראל, היא בהכרח רעה לישראל.
אולמרט, לפיכך, פועל על פי האינטרסים של החמאס.
מדיניות אולמרט פותרת אותם מהדילמה הזו. החמאס, להזכיר, אינו מחוייב להכיר בישראל כמו הפתח, שהיה חתום על הסכמים מדיניים עם ישראל. נסיגה ישראלית חד-צדדית תאפשר לחמאס להכיר מדינה פלשתינית ללא הכרה בישראל. החמאס לא יכל לצפות למתנה יותר טובה מישראל.
כתבנו מציין כי נסיגה ישראלית ללא תמורה משרתת את אמונת החמאס, כי החלשת ישראל תתבצע בשלבים. זו "תורת השלבים" של החמאס. החמאס איננו דוגל בשתי מדינות אלא במדינה אחת, פלשתינית כולה, אולם הדרך אליה יכולה לבוא באמצעות נסיגות בשלבים.
כל שטח שישראל תיסוג ממנו יקרב את החמאס למרכזי האוכלוסיה בישראל. אחרי שהנסיגות תיעצרנה יוכל החמאס לחדש את המתקפה שלו על ישראל מהגבול החדש. אם לא יוכל, למשל, להחדיר מחבלים מתאבדים, יוכל להמשיך את ירי הרקטות, והפעם לא לעיר דרומית כמו אשקלון, אלא לערי מרכז כמו כפר-סבא, רעננה, חדרה ונתניה, ואולי גם לאתרים אסטרטגיים נוספים כמו נמל התעופה בן-גוריון.
נכון לעכשיו, ישנם שלושה אינטרסים משותפים לישראל ולחמאס: אי הכרה הדדית - ישראל לא תכיר בחמאס, החמאס לא יכיר בישראל; המשך ה"הודנה" - באופן מפתיע הדיווחים על ירי קסאם לא ממש מדוייקים, כי הרקטות היחידות שאינן נורות הן "קסאם" של החמאס שאינו משתתף בירי הזה לעבר הנגב; ומניעת קריסה כלכלית של הרשות הפלשתינית.
האינטרסים המשותפים הללו הם טקטיים בעיקרם, באיסטרטגיה חזרנו עם הפלשתינים למשחק "סכום אפס" - מה שטוב לפלשתינים הוא רע לישראל, ולהיפך. ואם נסיגה ישראלית חד-צדדית, על פי חזון אולמרט, היא אינטרס של החמאס, היא לא יכולה להיות אינטרס ישראלי. אם מדינה פלשתינית על חלק מיו"ש טובה לפלשתינים כבסיס להמשך הלחימה בישראל, היא בהכרח רעה לישראל.
אולמרט, לפיכך, פועל על פי האינטרסים של החמאס.