מועצת אירופה, גוף המורכב מהמועצות העירוניות במדינות המרכיבות את האיחוד האירופי, הזמינה בשבוע שעבר משלחת של החמאס באופן רשמי לכינוס של המועצה בשטרסבורג שבצרפת. ההזמנה הזו היא השבר הראשון של החזית האירופאית האחידה, נגד כל מגע עם החמאס.
בירושלים מודאגים מהשחיקה הנמשכת בדה-לגיטימציה של החמאס. הבילבול העיקרי ניכר באירופה, המקשה לקבל החלטה מוסכמת על כל המדינות המרכיבות את הקהיליה-האירופית. גורמים באירופה, צרפת למשל, מוכנים לתת לחמאס פסק זמן לראות אם ישנה את עורו. ישנם גם גורמים, כמו ארצות סקנדינבי (נורווגיה, למשל, העורגת על הימים שבבירתה אוסלו החל הקשר הישראלי-פלשתיני) שמחפשים נתיבים למגעים ישירים עם החמאס. אנגליה וגרמניה קרובות יותר בעמדתן לעמדת המימשל האמריקני שנותר איתן בדעתו נגד כל מגע עם החמאס.
יחד עם זאת, השבוע קיבל גם מימשל בוש החלטה להמשיך בתמיכה המדינית באבו-מאזן, ובכך להנציח את המצב שישראל שוללת מכל וכל: התייחסות לשלטון הפלשתיני כאל שלטון דו-ראשי, אחד לגיטימי (אבו-מאזן) ואחד לא לגיטימי (הניה). נכון לעכשיו, ארה"ב הקפיאה את העברת הכספים גם לאבו-מאזן, ומסתפקת בסיוע מדיני. נציגי ארה"ב ימשיכו להיפגש עם אבו-מאזן, ולקיים איתו מגעים מדיניים. אולם בירושלים לא משלים את עצמם: מהר מאד ארה"ב תחזור להעברת כספים במסגרת של "סיוע הומניטרי", דרך האירגונים ההומניטריים, אלו שאנשיהם נמלטו בשבוע שעבר מרצועת עזה אחוזי בהלה, אחרי מבצע צה"ל ביריחו.
כתבנו חגי הוברמן מוסיף כי המונח "סיוע הומניטרי" מעורר דאגה בירושלים: גם חינוך ובריאות יכולים להיחשב כ"סיוע הומניטרי", והאחריות לחינוך ולבריאות הפלשתיניים נמצאת בידי הממשלה הפלשתינית, כלומר ממשלת החמאס. בישראל גם יודעים היטב, כמו שגם האמריקנים יודעים היטב, שכל סנט המופנה ל"סיוע הומניטרי" יכול לשחרר סנט מקביל שמלכתחילה יועד לכך, לאפיק של פעילות טרור.
עד היום, אירופה לא קיבלה החלטה חד-משמעית של חוסר מגע עם החמאס. הם רק היתנו זאת בקבלת שלושה תנאים: הפסקת טרור, הכרה בישראל וקבלת ההסכמים שחתמה הרשות הפלשתינית, וקבלת העיקרון של "נשק אחד ושלטון אחד". הצהרותיו של איסמעיל הניה השבוע, כי בעתיד יוכל להיות מו"מ עם ישראל, עלולים להתקבל באירופה כ"הכרה בישראל דה-פקטו". בישראל נאבקים כדי להציג בפני האירופאים את הדיוקים בהצהרות הניה: החמאס דורש קודם כל שישראל תיסוג לקווי 67 ותסכים להחזרת הפליטים מ-48 לבתיהם. אם ישראל תעשה זאת, יהיה החמאס מוכן לשקול האם להכיר בישראל או לא.
מילכוד יוזמת השלום הסעודית
מילכוד נוסף שעומד בפני ממשלת ישראל הוא ועידת הליגה הערבית בחרטום ביום שלישי הבא, יום הבחירות בישראל. מדינות ערב ילחצו על החמאס לקבל רשמית את היוזמה הסעודית. אם החמאס יעשה זאת, ניתן יהיה לטעון כי הוא עמד בתנאי של "הכרה בישראל". המילכוד הישראלי כאן כפול, כיוון שגם במפת-הדרכים, אותה תוכנית מדינית שממשלת שרון אימצה כבר לפני 3 שנים וממשלת אולמרט ממשיכה לראות בה את תוכניתה המדינית, נקבע בסעיף המבוא כי "ההסכם... יתבסס על ועידת מדריד, ועל העיקרון של שטחים תמורת שלום, החלטות האו"ם 242, 338 ו-1397, והסכמים שהגיעו אליהם הצדדים (הסכמי אוסלו)". וכאן באה השורה הבעייתית: "בהסדר תוענק חשיבות מיוחדת ליוזמת ערב הסעודית שאושרה בפיסגת הליגה הערבית בבירות והיא חלק חיוני של השלום בכל המסלולים, ובכלל זה המסלול הסורי-ישראלי והלבנוני-ישראלי". היוזמה הסעודית, על פי פירוש הליגה הערבית בפיסגה בביירות, קובעת לא רק שישראל תיסוג נסיגה מליאה לקווי 67 אלא ש"תינתן זכות השיבה לפלשתינים ע"פ החלטה 194". החלטה 194 קובעת כי יש לאפשר לכל פליט פלשתיני את האפשרות לשוב למקום ממנו גורש בתש"ח, אם הוא חפץ בכך. מפת הדרכים, בנוסח זה, מאמצת את העמדה הפלשתינית לגבי המימוש המלא של זכות השיבה, בדיוק על פי דרישות החמאס. ישראל תתקשה לצאת נגד החלטה של החמאס, שתאמץ את התוכנית הסעודית העומדת בבסיס התוכנית המדינית שממשלת שרון אימצה בעצמה.
בירושלים מודאגים מהשחיקה הנמשכת בדה-לגיטימציה של החמאס. הבילבול העיקרי ניכר באירופה, המקשה לקבל החלטה מוסכמת על כל המדינות המרכיבות את הקהיליה-האירופית. גורמים באירופה, צרפת למשל, מוכנים לתת לחמאס פסק זמן לראות אם ישנה את עורו. ישנם גם גורמים, כמו ארצות סקנדינבי (נורווגיה, למשל, העורגת על הימים שבבירתה אוסלו החל הקשר הישראלי-פלשתיני) שמחפשים נתיבים למגעים ישירים עם החמאס. אנגליה וגרמניה קרובות יותר בעמדתן לעמדת המימשל האמריקני שנותר איתן בדעתו נגד כל מגע עם החמאס.
יחד עם זאת, השבוע קיבל גם מימשל בוש החלטה להמשיך בתמיכה המדינית באבו-מאזן, ובכך להנציח את המצב שישראל שוללת מכל וכל: התייחסות לשלטון הפלשתיני כאל שלטון דו-ראשי, אחד לגיטימי (אבו-מאזן) ואחד לא לגיטימי (הניה). נכון לעכשיו, ארה"ב הקפיאה את העברת הכספים גם לאבו-מאזן, ומסתפקת בסיוע מדיני. נציגי ארה"ב ימשיכו להיפגש עם אבו-מאזן, ולקיים איתו מגעים מדיניים. אולם בירושלים לא משלים את עצמם: מהר מאד ארה"ב תחזור להעברת כספים במסגרת של "סיוע הומניטרי", דרך האירגונים ההומניטריים, אלו שאנשיהם נמלטו בשבוע שעבר מרצועת עזה אחוזי בהלה, אחרי מבצע צה"ל ביריחו.
כתבנו חגי הוברמן מוסיף כי המונח "סיוע הומניטרי" מעורר דאגה בירושלים: גם חינוך ובריאות יכולים להיחשב כ"סיוע הומניטרי", והאחריות לחינוך ולבריאות הפלשתיניים נמצאת בידי הממשלה הפלשתינית, כלומר ממשלת החמאס. בישראל גם יודעים היטב, כמו שגם האמריקנים יודעים היטב, שכל סנט המופנה ל"סיוע הומניטרי" יכול לשחרר סנט מקביל שמלכתחילה יועד לכך, לאפיק של פעילות טרור.
עד היום, אירופה לא קיבלה החלטה חד-משמעית של חוסר מגע עם החמאס. הם רק היתנו זאת בקבלת שלושה תנאים: הפסקת טרור, הכרה בישראל וקבלת ההסכמים שחתמה הרשות הפלשתינית, וקבלת העיקרון של "נשק אחד ושלטון אחד". הצהרותיו של איסמעיל הניה השבוע, כי בעתיד יוכל להיות מו"מ עם ישראל, עלולים להתקבל באירופה כ"הכרה בישראל דה-פקטו". בישראל נאבקים כדי להציג בפני האירופאים את הדיוקים בהצהרות הניה: החמאס דורש קודם כל שישראל תיסוג לקווי 67 ותסכים להחזרת הפליטים מ-48 לבתיהם. אם ישראל תעשה זאת, יהיה החמאס מוכן לשקול האם להכיר בישראל או לא.
מילכוד יוזמת השלום הסעודית
מילכוד נוסף שעומד בפני ממשלת ישראל הוא ועידת הליגה הערבית בחרטום ביום שלישי הבא, יום הבחירות בישראל. מדינות ערב ילחצו על החמאס לקבל רשמית את היוזמה הסעודית. אם החמאס יעשה זאת, ניתן יהיה לטעון כי הוא עמד בתנאי של "הכרה בישראל". המילכוד הישראלי כאן כפול, כיוון שגם במפת-הדרכים, אותה תוכנית מדינית שממשלת שרון אימצה כבר לפני 3 שנים וממשלת אולמרט ממשיכה לראות בה את תוכניתה המדינית, נקבע בסעיף המבוא כי "ההסכם... יתבסס על ועידת מדריד, ועל העיקרון של שטחים תמורת שלום, החלטות האו"ם 242, 338 ו-1397, והסכמים שהגיעו אליהם הצדדים (הסכמי אוסלו)". וכאן באה השורה הבעייתית: "בהסדר תוענק חשיבות מיוחדת ליוזמת ערב הסעודית שאושרה בפיסגת הליגה הערבית בבירות והיא חלק חיוני של השלום בכל המסלולים, ובכלל זה המסלול הסורי-ישראלי והלבנוני-ישראלי". היוזמה הסעודית, על פי פירוש הליגה הערבית בפיסגה בביירות, קובעת לא רק שישראל תיסוג נסיגה מליאה לקווי 67 אלא ש"תינתן זכות השיבה לפלשתינים ע"פ החלטה 194". החלטה 194 קובעת כי יש לאפשר לכל פליט פלשתיני את האפשרות לשוב למקום ממנו גורש בתש"ח, אם הוא חפץ בכך. מפת הדרכים, בנוסח זה, מאמצת את העמדה הפלשתינית לגבי המימוש המלא של זכות השיבה, בדיוק על פי דרישות החמאס. ישראל תתקשה לצאת נגד החלטה של החמאס, שתאמץ את התוכנית הסעודית העומדת בבסיס התוכנית המדינית שממשלת שרון אימצה בעצמה.