איך מצליחים, תוך כמה חודשים, להפוך פוליטיקאי אפור, זגזגן וחלקלק למועמד טבעי לראשות הממשלה? * גורל ההתיישבות היהודית ביו"ש על המאזניים, והציבור חושב רק איך להעניש את הליכוד * לוס אנג'לס כבר כאן – התפוצצות האוכלוסין בארצנו הקטנטונת לא ממש מאפשרת להמשיך עם הוויתורים הטריטוריאליים
מאת: שמחה בן שלום
מי היה מאמין? עוד לפני סוף השבוע הזה עשוי אהוד אולמרט להפוך מממלא מקום ראש הממשלה לראש הממשלה. לפני חצי שנה איש לא העלה בדעתו את האפשרות הזאת. פרשנים רבים פקפקו אפילו באפשרות שאולמרט יצליח להשתבץ ברשימת הח"כים בכנסת ה-17, כי מצבו בליכוד היה בכי רע. הוא מעולם לא נחשב למועמד ראוי להנהגת המדינה. לכן מוזר שפתאום הוא נתפס כמועמד הטבעי ביותר למשרת המנהיג האומה. אכן, ראובן אדלר, אייל ארד והתקשורת עשו עבודה מדהימה. לקחו פוליטיקאי בינוני ועשו ממנו תותח.
אהוד אולמרט הוא אדם רהוט, לפעמים אפילו שנון, אבל בתור שר בממשלה לא היו לו ביצועים מי-יודע-מה. הוא כבר היה שר בריאות, שר תמ"ת ושר אוצר, ובשום משרד לא גילה הצטיינות מיוחדת. כראש עיריית ירושלים, אופן תפקודו היה אפילו בעייתי. הוא השאיר אחריו ירושלים מלוכלכת ופושטת רגל. לכן אין סיבה להניח שדווקא בתור ראש ממשלה נתחיל להתפעל ממנו.
רק בגלל האירוע המוחי של שרון הוא נקלע לעמדת הנהגה. ספק אם שרון היה בוחר דווקא בו להיות יורשו. בעבר הלא רחוק זרם הרבה דם רע ביניהם. ב-1999, כשאולמרט התמודד על ראשות הליכוד מול שרון, הוא קרא לשרון: "תפרוש עכשיו, לפני שתהפוך לתופעה פאתטית" ('הארץ', 20/8/99). באותה הזדמנות גם אמר ש"שרון של פעם היה אריה, אבל היום הוא דיבורים" ('הארץ', 19/8/99).
שרון לא הגיב אז, אך הוא גם לא היה אדם ששוכח התבטאויות פוגעניות כאלו. אילו התאפשר לו להעביר את משרת ההנהגה בצורה מסודרת, היה מעדיף כנראה יורש אחר. בכל מקרה, אולמרט אינו ממשיך דרכו של אריאל שרון. בעת ההתנתקות מעזה הכריז שרון שוב ושוב, מעל כל במה אפשרית, שלא תהיה התנתקות נוספת. הוא גם הסביר כי ההתנתקות מעזה נועדה לחזק את מצבנו ביו"ש. והנה, אולמרט עוד לא ניצח בבחירות וכבר הכריז על התנתקות נוספת, אדירת ממדים.
אולמרט הוא גם זגזגן בלתי נלאה ופוליטיקאי בלתי יציב מבחינה מפלגתית ואידיאולוגית. הוא פתח את הקריירה הפוליטית שלו בתנועת 'חרות' הימנית, עבר במהירות למפלגה עוד יותר ימנית ('המרכז החופשי'), אחר-כך זיגזג בחזרה לליכוד, ובמשך שלוש השנים האחרונות בישל עם חיים רמון את 'המפץ הגדול' שקרע את הליכוד לגזרים. נבירה בארכיון מגלה שכבר בשנות התשעים הוא הואשם בנסיון לבצע פוטש נגד ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו ('הארץ', 31/8/99).
ב-1978 הצביע אולמרט נגד הנסיגה מסיני, ועורר עליו את זעמו של מנחם בגין, אבל אחרי שנתיים משך חזק שמאלה והביע פתאום תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית. ב-1996 שוב משך ימינה, ולחץ, בין השאר, על נתניהו לפתוח את מנהרת הכותל. בבחירות שלאחר מכן הדהים את חבריו לליכוד כשהושיט פתאום תמיכה מוסרית למועמד היריב, והכריז ש"ברק לא יחלק את ירושלים". היום כולנו יודעים שברק כמעט חילק אותה בקמפ דיוויד 2000 – מה שמוכיח כי אולמרט אינו רק זגזגן, אלא גם קצר-רואי.
מאז הפעולה המוצלחת של צה"ל ביריחו, לפני שבועיים, הוא מצטייר כמנהיג קשוח כלפי הפלשתינים, אבל למרבה הצער מדובר בטעות אופטית. הפעולה ביריחו לא מהווה הוכחה שאולמרט יטפל כיאות בטרור. כל ממשלה בישראל, אפילו ממשלה בראשות עמיר פרץ, לא היתה מחמיצה הזדמנות פז להניח יד על רוצחיו של שר בישראל.
מנגד, יש כבר הוכחות שאולמרט חלש על החמאס. הוא לא מנע את עליית החמאס לשלטון (למרות שהסכמי אוסלו אפשרו לו לטרפד בחירות שבהן משתתף ארגון טרור), וגם שינה את דעתו שלוש-ארבע פעמים בסוגיית העברת הכספים לחמאס אחרי הבחירות. רק בשבוע שעבר הוא שוב נכנע לפלשתינים כשפתח את מעבר קרני, בניגוד גמור לעמדת מערכת הביטחון.
ב-3 ביוני 2002 פרסם אולמרט מאמר שוצף נגד מוחמד דחלאן בעיתון האמריקני החשוב 'וול סטריט ג'ורנל'. הוא קבע שם נחרצות שדחלאן הוא ידידו של רב המחבלים מוחמד דף, והאשים אותו באחריות לפיגוע הנורא באוטובוס הילדים מכפר דרום. "אסור לאף מדינה דמוקרטית להרשות לעצמה אי פעם לעשות עסקים עם אנשים כגון אלה, שמטווחים בכוונה על אוטובוס תלמידים", כתב אולמרט, והוסיף: "פושעים כגון מר דחלאן וערפאת לא ניתן לשקם; יש לעקור אותם מן השורש בכוח".
אז כתב. לפני כמה חודשים נפגש אולמרט עם אותו דחלאן, וזאת עוד הוכחה שאסור להפקיד בידיו את המלחמה בטרור. אולמרט, כמו שמעון פרס וחיים רמון, שייך היום למחנה שאינו מאמין ביכולתנו להדביר את הטרור. הוא מוכן לשבת עם טרוריסטים ולתת להם מדינה. הוא גם מוכן לשבת, להבדיל, עם שמעון פרס וחיים רמון באותה מפלגה. ממש באותה מפלגה. "קדימה היא בעצם מפלגת העבודה", מכריז שמעון פרס שוב ושוב בכל עצרת בחירות, אבל התקשורת עושה הנחות לאולמרט ומצניעה את ההתבטאויות המביכות הללו.
כמה מילים על אולמרט ועל כלכלת ישראל: כבר בתחילת מערכת הבחירות הנוכחית נקשר בנימין נתניהו לעמוד הקלון של מצוקת העוני. הוא צויר כאחראי בלעדי לאבטלה ולקיצוץ האכזרי בקצבאות. בלי להיכנס כאן לשאלה אם היה מנוס מכל הקיצוצים האלה, חייבים להזכיר שאחריותו של אולמרט לקיצוצים ולעוני לא קטנה מזו של נתניהו. אולמרט הוא שיצר את השידוך האומלל בין הליכוד למפלגת 'שינוי' של לפיד, מפלגת העשירים האשכנזית, שתמיד השתוקקה לבצע קיצוץ עמוק בקצבאות (כדי לדפוק את החרדים). אולמרט גם תמך אחר-כך בכל הגזירות הכלכליות הקשות, כך שלא ברור מדוע כל נטל האשמה נופל עכשיו על כתפי נתניהו. אולמרט, כמו אולמרט, הצליח להתנער גם מהתיק הכבד הזה.
יהודי לא מגרש יהודי
ביהודה ושומרון חיים היום רבע מיליון יהודים. כמעט לכל אחד מהם יש קרובים וידידים רבים בצד הישן של הקו הירוק, וזאת כבר משפחה עצומה. אם נוסיף לה את מאגר האזרחים שתומכים רעיונית במפעל ההתנחלויות, נגיע למספר עצום עוד יותר. לא נגזים אם נעריך שרוב אזרחי ישראל היהודים קשורים בצורה משפחתית או נפשית לאותו מגזר התיישבותי מושמץ ומוכפש, שגורלו ייחרץ כנראה בבחירות הקרובות.
ממשלת 'קדימה', מפלגת העבודה, מרצ, המפלגות הערביות ואפילו מפלגת הגמלאים מתכוונות, על-פי מצען, להרוס אותו. מה שיישאר ממנו זה רק מעלה אדומים, אריאל וחלק מגוש עציון. אולי גם שניים-שלושה יישובים נושקי קו ירוק. זה הכול. יותר ממאה יישובים ייעקרו. דחפורים כבדים יהרסו אותם, מחבלי חמאס יחגגו על חורבותיהם, תושביהם יוגלו למחנות קרוואנים.
והנה, למרות שרוב אזרחי ישראל קשורים משפחתית או נפשית להתיישבות ביו"ש, רק חלק קטן מהם מקדיש מחשבה לקשר שבין הבחירות הקרובות לגורל ההתיישבות הזאת. רובם אינו קולט שבמו ידיהם הם עשויים לכרות אותו בקלפי. הם אינם חושבים מספיק על הקשר שבין הצבעתם לבין גורל יקיריהם בבית אל, בשילה, בקדומים או במעלה אפרים. הם רוצים להעניש את הליכוד (ובצדק!), ולא שמים לב שבכך הם מענישים בעצם את בן הדוד שלהם בעפרה או את החבר הטוב מהמילואים בכוכב השחר.
חלק גדול מהם אפילו לא כועסים על נתניהו, אלא סתם לא יצביעו מתוך איזשהו פינוק, עייפות נפשית או עצלות. וכך, בבלי דעת ובלי כוונה רעה, הם יתנו לאולמרט, לפרס או לפרץ מנדט לעקור את חבריהם ושארי בשרם ביו"ש.
ובשביל מה? בשביל כלום. הרי שום הסדר שלום לא עומד על הפרק. נסיגה תמורת כלום. אחרי שהשקענו כל-כך הרבה כסף בבניית חומה, נצטרך להשקיע עוד 50 מיליארד ש"ח בפיצוי המתנחלים, כך שאפילו בנושא הכלכלי נצא מופסדים. מדינת ישראל שוב תתאכזר לשווא לקבוצה חלוצית מפוארת. ואז, כשהאזרח הקטן יראה את הזוועה בטלוויזיה ויזהה פתאום את בן הדוד מעפרה או את החבר מהמילואים מכוכב השחר, ועיניו יצטעפו, אולי יתחרט שהצביע אולמרט בבחירות. אבל אז כבר יהיה מאוחר.
"קיבלנו מנדט מהבוחר", יגיד ראש הממשלה ויושיט את האצבע אליך, בכורסה מול הטלוויזיה. לך תסביר לו אז שבכלל לא התכוונת, או שסתם התעצלת להצביע.
המקום הכי צפוף בעולם
יש לנו מדינה פצפונת, והיא מתמלאת במהירות. תמונות לוויין של ישראל מתחילות להזכיר את לוס אנג'לס: בתים וכבישים, בתים וכבישים. כביש חוצה ישראל השתלט על שאריות הנוף בשפלה הפנימית. כל הארץ חפירות הצלה. כל פרדס שני חי על זמן שאול. מהנדסי ערים וקבלני מחלפים חומסים באכזריות ריאות ירוקות. פארקי העתיד של ישראל יורכבו ממסלולי ג'וגינג צרים ומעציצי גרניום עם מצע קלקר.
אין מקום. אפילו הנגב תפוס. פעם היה לצה"ל את כל סיני לאימונים, היום הוא נאלץ להתמודד במתקני הדמיה או בשמורות טבע דו-תכליתיות. לוח התמרונים של גייסות השריון כפוף ללוח הטיולים של החברה להגנת הטבע. כשאנשי החברה אינם מטיילים בשטחי אש, הם עסוקים בהגשת בג"צים אבודים נגד תכניות בינוי שיגזלו מאיתנו את אקוויפר החוף, את קו הרקיע, את תבנית נוף מולדתנו.
במוקדם או במאוחר ייאלצו שומרי הטבע לבסס את ההתנגדות שלהם לתכניות הבינוי הממשלתית על טיעון הלקוח מוויכוח אחרי לגמרי, הוויכוח הפוליטי: ישראל בגבולות 67' מתקרבת במהירות לקצה הקיבולת שלה. היא מתפקעת. היא אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על יהודה ושומרון, ולו מטעמי צפיפות.
במשך 70 שנה אמנם קלטנו פה פי כמה עולים מהחישובים המקודמים של מומחי המנדט הבריטי, אך יש גבול לכל תעלול. העם היהודי נאלץ לוותר במאה שעברה על עבר הירדן, ועכשיו הוא מנוע מלוותר על מרחבי מחיה נוספים. לא רק מטעמי ביטחון וזכות אבות, אלא בשל מצוקת שטחים. ארץ ישראל הקטנה באמת קטנה עלינו. גם על כך צריך לחשוב השבוע ביום שלישי.
מדינה בקיפאון
עדי פ' מכפר-סבא משקיעה ימים ולילות במפגשי 'פנים אל פנים' מטעם מפלגות הימין, שנועד לשכנע מצביעים מתלבטים לא לתת יד למפלגות השמאל. להלן, ככתבם וכלשונם, המסקנות המעניינות שלה מפועלה עד כה:
"רוב רובם של האנשים שמדברים איתי אינם מתכוונים ללכת להצביע, והמשימה להוביל אותם לעשות זאת היא פשוט משימה אנושית הומניטרית, מעבר למשמעויות המעשיות שלה. העניין הוא שמדינה שלמה תקועה ב'פְריז'. תכנתו אותנו במשך 4 שנים לחשוב ולהאמין שלא משנה מה נעשה ואיך נפעל – השלטון יעשה כרצונו.
"אנחנו כמו הכלבים של זליגמן מאותו ניסוי פסיכולוגי, שבו אחרי שלמדו שאין קשר בין הפעולה שינקטו לתגמול שיקבלו, נכנסו לאפאטיות מוחלטת ולדיכאון. ובגלל זה, עבורי המשימה היא גם לשוחח עם האנשים על המשמעות הדמוקרטית של אי הצבעתם, אבל בעיקר לנסות להפיח בהם מחדש תקווה ביכולת העשייה שלהם ותחושת משמעות במעשה ההצבעה. במשך השיחה אני ממוקדת בבן אדם, ועושה את זה קודם כל בשבילו".
מאת: שמחה בן שלום
מי היה מאמין? עוד לפני סוף השבוע הזה עשוי אהוד אולמרט להפוך מממלא מקום ראש הממשלה לראש הממשלה. לפני חצי שנה איש לא העלה בדעתו את האפשרות הזאת. פרשנים רבים פקפקו אפילו באפשרות שאולמרט יצליח להשתבץ ברשימת הח"כים בכנסת ה-17, כי מצבו בליכוד היה בכי רע. הוא מעולם לא נחשב למועמד ראוי להנהגת המדינה. לכן מוזר שפתאום הוא נתפס כמועמד הטבעי ביותר למשרת המנהיג האומה. אכן, ראובן אדלר, אייל ארד והתקשורת עשו עבודה מדהימה. לקחו פוליטיקאי בינוני ועשו ממנו תותח.
אהוד אולמרט הוא אדם רהוט, לפעמים אפילו שנון, אבל בתור שר בממשלה לא היו לו ביצועים מי-יודע-מה. הוא כבר היה שר בריאות, שר תמ"ת ושר אוצר, ובשום משרד לא גילה הצטיינות מיוחדת. כראש עיריית ירושלים, אופן תפקודו היה אפילו בעייתי. הוא השאיר אחריו ירושלים מלוכלכת ופושטת רגל. לכן אין סיבה להניח שדווקא בתור ראש ממשלה נתחיל להתפעל ממנו.
רק בגלל האירוע המוחי של שרון הוא נקלע לעמדת הנהגה. ספק אם שרון היה בוחר דווקא בו להיות יורשו. בעבר הלא רחוק זרם הרבה דם רע ביניהם. ב-1999, כשאולמרט התמודד על ראשות הליכוד מול שרון, הוא קרא לשרון: "תפרוש עכשיו, לפני שתהפוך לתופעה פאתטית" ('הארץ', 20/8/99). באותה הזדמנות גם אמר ש"שרון של פעם היה אריה, אבל היום הוא דיבורים" ('הארץ', 19/8/99).
שרון לא הגיב אז, אך הוא גם לא היה אדם ששוכח התבטאויות פוגעניות כאלו. אילו התאפשר לו להעביר את משרת ההנהגה בצורה מסודרת, היה מעדיף כנראה יורש אחר. בכל מקרה, אולמרט אינו ממשיך דרכו של אריאל שרון. בעת ההתנתקות מעזה הכריז שרון שוב ושוב, מעל כל במה אפשרית, שלא תהיה התנתקות נוספת. הוא גם הסביר כי ההתנתקות מעזה נועדה לחזק את מצבנו ביו"ש. והנה, אולמרט עוד לא ניצח בבחירות וכבר הכריז על התנתקות נוספת, אדירת ממדים.
אולמרט הוא גם זגזגן בלתי נלאה ופוליטיקאי בלתי יציב מבחינה מפלגתית ואידיאולוגית. הוא פתח את הקריירה הפוליטית שלו בתנועת 'חרות' הימנית, עבר במהירות למפלגה עוד יותר ימנית ('המרכז החופשי'), אחר-כך זיגזג בחזרה לליכוד, ובמשך שלוש השנים האחרונות בישל עם חיים רמון את 'המפץ הגדול' שקרע את הליכוד לגזרים. נבירה בארכיון מגלה שכבר בשנות התשעים הוא הואשם בנסיון לבצע פוטש נגד ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו ('הארץ', 31/8/99).
ב-1978 הצביע אולמרט נגד הנסיגה מסיני, ועורר עליו את זעמו של מנחם בגין, אבל אחרי שנתיים משך חזק שמאלה והביע פתאום תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית. ב-1996 שוב משך ימינה, ולחץ, בין השאר, על נתניהו לפתוח את מנהרת הכותל. בבחירות שלאחר מכן הדהים את חבריו לליכוד כשהושיט פתאום תמיכה מוסרית למועמד היריב, והכריז ש"ברק לא יחלק את ירושלים". היום כולנו יודעים שברק כמעט חילק אותה בקמפ דיוויד 2000 – מה שמוכיח כי אולמרט אינו רק זגזגן, אלא גם קצר-רואי.
מאז הפעולה המוצלחת של צה"ל ביריחו, לפני שבועיים, הוא מצטייר כמנהיג קשוח כלפי הפלשתינים, אבל למרבה הצער מדובר בטעות אופטית. הפעולה ביריחו לא מהווה הוכחה שאולמרט יטפל כיאות בטרור. כל ממשלה בישראל, אפילו ממשלה בראשות עמיר פרץ, לא היתה מחמיצה הזדמנות פז להניח יד על רוצחיו של שר בישראל.
מנגד, יש כבר הוכחות שאולמרט חלש על החמאס. הוא לא מנע את עליית החמאס לשלטון (למרות שהסכמי אוסלו אפשרו לו לטרפד בחירות שבהן משתתף ארגון טרור), וגם שינה את דעתו שלוש-ארבע פעמים בסוגיית העברת הכספים לחמאס אחרי הבחירות. רק בשבוע שעבר הוא שוב נכנע לפלשתינים כשפתח את מעבר קרני, בניגוד גמור לעמדת מערכת הביטחון.
ב-3 ביוני 2002 פרסם אולמרט מאמר שוצף נגד מוחמד דחלאן בעיתון האמריקני החשוב 'וול סטריט ג'ורנל'. הוא קבע שם נחרצות שדחלאן הוא ידידו של רב המחבלים מוחמד דף, והאשים אותו באחריות לפיגוע הנורא באוטובוס הילדים מכפר דרום. "אסור לאף מדינה דמוקרטית להרשות לעצמה אי פעם לעשות עסקים עם אנשים כגון אלה, שמטווחים בכוונה על אוטובוס תלמידים", כתב אולמרט, והוסיף: "פושעים כגון מר דחלאן וערפאת לא ניתן לשקם; יש לעקור אותם מן השורש בכוח".
אז כתב. לפני כמה חודשים נפגש אולמרט עם אותו דחלאן, וזאת עוד הוכחה שאסור להפקיד בידיו את המלחמה בטרור. אולמרט, כמו שמעון פרס וחיים רמון, שייך היום למחנה שאינו מאמין ביכולתנו להדביר את הטרור. הוא מוכן לשבת עם טרוריסטים ולתת להם מדינה. הוא גם מוכן לשבת, להבדיל, עם שמעון פרס וחיים רמון באותה מפלגה. ממש באותה מפלגה. "קדימה היא בעצם מפלגת העבודה", מכריז שמעון פרס שוב ושוב בכל עצרת בחירות, אבל התקשורת עושה הנחות לאולמרט ומצניעה את ההתבטאויות המביכות הללו.
כמה מילים על אולמרט ועל כלכלת ישראל: כבר בתחילת מערכת הבחירות הנוכחית נקשר בנימין נתניהו לעמוד הקלון של מצוקת העוני. הוא צויר כאחראי בלעדי לאבטלה ולקיצוץ האכזרי בקצבאות. בלי להיכנס כאן לשאלה אם היה מנוס מכל הקיצוצים האלה, חייבים להזכיר שאחריותו של אולמרט לקיצוצים ולעוני לא קטנה מזו של נתניהו. אולמרט הוא שיצר את השידוך האומלל בין הליכוד למפלגת 'שינוי' של לפיד, מפלגת העשירים האשכנזית, שתמיד השתוקקה לבצע קיצוץ עמוק בקצבאות (כדי לדפוק את החרדים). אולמרט גם תמך אחר-כך בכל הגזירות הכלכליות הקשות, כך שלא ברור מדוע כל נטל האשמה נופל עכשיו על כתפי נתניהו. אולמרט, כמו אולמרט, הצליח להתנער גם מהתיק הכבד הזה.
יהודי לא מגרש יהודי
ביהודה ושומרון חיים היום רבע מיליון יהודים. כמעט לכל אחד מהם יש קרובים וידידים רבים בצד הישן של הקו הירוק, וזאת כבר משפחה עצומה. אם נוסיף לה את מאגר האזרחים שתומכים רעיונית במפעל ההתנחלויות, נגיע למספר עצום עוד יותר. לא נגזים אם נעריך שרוב אזרחי ישראל היהודים קשורים בצורה משפחתית או נפשית לאותו מגזר התיישבותי מושמץ ומוכפש, שגורלו ייחרץ כנראה בבחירות הקרובות.
ממשלת 'קדימה', מפלגת העבודה, מרצ, המפלגות הערביות ואפילו מפלגת הגמלאים מתכוונות, על-פי מצען, להרוס אותו. מה שיישאר ממנו זה רק מעלה אדומים, אריאל וחלק מגוש עציון. אולי גם שניים-שלושה יישובים נושקי קו ירוק. זה הכול. יותר ממאה יישובים ייעקרו. דחפורים כבדים יהרסו אותם, מחבלי חמאס יחגגו על חורבותיהם, תושביהם יוגלו למחנות קרוואנים.
והנה, למרות שרוב אזרחי ישראל קשורים משפחתית או נפשית להתיישבות ביו"ש, רק חלק קטן מהם מקדיש מחשבה לקשר שבין הבחירות הקרובות לגורל ההתיישבות הזאת. רובם אינו קולט שבמו ידיהם הם עשויים לכרות אותו בקלפי. הם אינם חושבים מספיק על הקשר שבין הצבעתם לבין גורל יקיריהם בבית אל, בשילה, בקדומים או במעלה אפרים. הם רוצים להעניש את הליכוד (ובצדק!), ולא שמים לב שבכך הם מענישים בעצם את בן הדוד שלהם בעפרה או את החבר הטוב מהמילואים בכוכב השחר.
חלק גדול מהם אפילו לא כועסים על נתניהו, אלא סתם לא יצביעו מתוך איזשהו פינוק, עייפות נפשית או עצלות. וכך, בבלי דעת ובלי כוונה רעה, הם יתנו לאולמרט, לפרס או לפרץ מנדט לעקור את חבריהם ושארי בשרם ביו"ש.
ובשביל מה? בשביל כלום. הרי שום הסדר שלום לא עומד על הפרק. נסיגה תמורת כלום. אחרי שהשקענו כל-כך הרבה כסף בבניית חומה, נצטרך להשקיע עוד 50 מיליארד ש"ח בפיצוי המתנחלים, כך שאפילו בנושא הכלכלי נצא מופסדים. מדינת ישראל שוב תתאכזר לשווא לקבוצה חלוצית מפוארת. ואז, כשהאזרח הקטן יראה את הזוועה בטלוויזיה ויזהה פתאום את בן הדוד מעפרה או את החבר מהמילואים מכוכב השחר, ועיניו יצטעפו, אולי יתחרט שהצביע אולמרט בבחירות. אבל אז כבר יהיה מאוחר.
"קיבלנו מנדט מהבוחר", יגיד ראש הממשלה ויושיט את האצבע אליך, בכורסה מול הטלוויזיה. לך תסביר לו אז שבכלל לא התכוונת, או שסתם התעצלת להצביע.
המקום הכי צפוף בעולם
יש לנו מדינה פצפונת, והיא מתמלאת במהירות. תמונות לוויין של ישראל מתחילות להזכיר את לוס אנג'לס: בתים וכבישים, בתים וכבישים. כביש חוצה ישראל השתלט על שאריות הנוף בשפלה הפנימית. כל הארץ חפירות הצלה. כל פרדס שני חי על זמן שאול. מהנדסי ערים וקבלני מחלפים חומסים באכזריות ריאות ירוקות. פארקי העתיד של ישראל יורכבו ממסלולי ג'וגינג צרים ומעציצי גרניום עם מצע קלקר.
אין מקום. אפילו הנגב תפוס. פעם היה לצה"ל את כל סיני לאימונים, היום הוא נאלץ להתמודד במתקני הדמיה או בשמורות טבע דו-תכליתיות. לוח התמרונים של גייסות השריון כפוף ללוח הטיולים של החברה להגנת הטבע. כשאנשי החברה אינם מטיילים בשטחי אש, הם עסוקים בהגשת בג"צים אבודים נגד תכניות בינוי שיגזלו מאיתנו את אקוויפר החוף, את קו הרקיע, את תבנית נוף מולדתנו.
במוקדם או במאוחר ייאלצו שומרי הטבע לבסס את ההתנגדות שלהם לתכניות הבינוי הממשלתית על טיעון הלקוח מוויכוח אחרי לגמרי, הוויכוח הפוליטי: ישראל בגבולות 67' מתקרבת במהירות לקצה הקיבולת שלה. היא מתפקעת. היא אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על יהודה ושומרון, ולו מטעמי צפיפות.
במשך 70 שנה אמנם קלטנו פה פי כמה עולים מהחישובים המקודמים של מומחי המנדט הבריטי, אך יש גבול לכל תעלול. העם היהודי נאלץ לוותר במאה שעברה על עבר הירדן, ועכשיו הוא מנוע מלוותר על מרחבי מחיה נוספים. לא רק מטעמי ביטחון וזכות אבות, אלא בשל מצוקת שטחים. ארץ ישראל הקטנה באמת קטנה עלינו. גם על כך צריך לחשוב השבוע ביום שלישי.
מדינה בקיפאון
עדי פ' מכפר-סבא משקיעה ימים ולילות במפגשי 'פנים אל פנים' מטעם מפלגות הימין, שנועד לשכנע מצביעים מתלבטים לא לתת יד למפלגות השמאל. להלן, ככתבם וכלשונם, המסקנות המעניינות שלה מפועלה עד כה:
"רוב רובם של האנשים שמדברים איתי אינם מתכוונים ללכת להצביע, והמשימה להוביל אותם לעשות זאת היא פשוט משימה אנושית הומניטרית, מעבר למשמעויות המעשיות שלה. העניין הוא שמדינה שלמה תקועה ב'פְריז'. תכנתו אותנו במשך 4 שנים לחשוב ולהאמין שלא משנה מה נעשה ואיך נפעל – השלטון יעשה כרצונו.
"אנחנו כמו הכלבים של זליגמן מאותו ניסוי פסיכולוגי, שבו אחרי שלמדו שאין קשר בין הפעולה שינקטו לתגמול שיקבלו, נכנסו לאפאטיות מוחלטת ולדיכאון. ובגלל זה, עבורי המשימה היא גם לשוחח עם האנשים על המשמעות הדמוקרטית של אי הצבעתם, אבל בעיקר לנסות להפיח בהם מחדש תקווה ביכולת העשייה שלהם ותחושת משמעות במעשה ההצבעה. במשך השיחה אני ממוקדת בבן אדם, ועושה את זה קודם כל בשבילו".