בג"ץ ביטל הבוקר את הסדר העסקתם של עובדים זרים בישראל, המכונה "הסדר כבילה". השופטים ברק חשין ולוי, הורו למדינה לגבש מדיניות חדשה של העסקת עובדים זרים שתקח בחשבון את הצורך לפקח על שהיית עובדים זרים והעסקתם, וגם את השמירה על זכויותיהם היסודיות.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בית המשפט נדרש להתייחס לחוקיותו של ההסדר 'הכובל' את העובד הזר אל מעבידו. עפ"י ההסדר עובד זר המגיע לישראל מועסק בידי מעסיק מסוים שהזמינו. המעסיק מתחייב, מצדו, להבטיח את יציאתו של העובד מישראל בתום יחסי-העבודה. שמו של המעסיק מוטבע בדרכונו של העובד, וחל עליו איסור לעבוד אצל מעסיק אחר זולתו או לעבוד בעבודה נוספת.
ההסדר קובע כי הפרת תנאי הרשיון מובילה לפקיעתו וכתוצאה הופך העובד הזר לשוהה שלא כחוק.
העותרים, ארגוני זכויות האדם, טענו כי הסדר הכבילה נותן עודף כוח בידי המעסיק "משמש כר גידול נוח לתופעות קשות כנטילת דרכונים מעובדים, כליאה, אי-תשלום שכר, אלימות, ניצול ונהיגה בעובדים מנהג לא-אנושי , תופעות להן נאלצים עובדים זרים רבים להסכין, בהיותם מונעים מתוך רצונם שלא לאבד את רישיון הישיבה בישראל. מאידך, עובדים אשר בוחרים לעזוב את מעסיקיהם על רקע תופעות קשות אלו, מוצאים עצמם אסורים ומגורשים. בכך נוצר מצב בלתי-סביר, בו עובדים המבקשים לממש את חירותם הטבועה להשתחרר מחוזה-עבודה , ובפרט בנסיבות של עושק והתעמרות מטעם המעסיק , הופכים עבריינים החשופים למעצר בכל עת".
בהחלטה לבטל את ההסדר כותב השופט אדמונד לוי כי ידוע הטעם ביסוד הגעתם של העובדים הזרים "היותם נכונים לעבוד בעבודות קשות, שנזנחו בידי כוח-העבודה המקומי, בעבור שכר מועט, ללא תנאים סוציאליים, ולעתים בתנאי העסקה פוגעניים ממש. זהו עיקר ה'אטרקטיביות' הגלום בהעסקתם".
הוא מוסיף: "אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו. חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף לפגיעה בלתי-מבוקרת ובלתי-מידתית בזכויות-יסוד. אנו, בעיקר אנו, שטעמה המר של גלות אינו זר לנו, הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצריים (שמות כ"ג, ט)".
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בית המשפט נדרש להתייחס לחוקיותו של ההסדר 'הכובל' את העובד הזר אל מעבידו. עפ"י ההסדר עובד זר המגיע לישראל מועסק בידי מעסיק מסוים שהזמינו. המעסיק מתחייב, מצדו, להבטיח את יציאתו של העובד מישראל בתום יחסי-העבודה. שמו של המעסיק מוטבע בדרכונו של העובד, וחל עליו איסור לעבוד אצל מעסיק אחר זולתו או לעבוד בעבודה נוספת.
ההסדר קובע כי הפרת תנאי הרשיון מובילה לפקיעתו וכתוצאה הופך העובד הזר לשוהה שלא כחוק.
העותרים, ארגוני זכויות האדם, טענו כי הסדר הכבילה נותן עודף כוח בידי המעסיק "משמש כר גידול נוח לתופעות קשות כנטילת דרכונים מעובדים, כליאה, אי-תשלום שכר, אלימות, ניצול ונהיגה בעובדים מנהג לא-אנושי , תופעות להן נאלצים עובדים זרים רבים להסכין, בהיותם מונעים מתוך רצונם שלא לאבד את רישיון הישיבה בישראל. מאידך, עובדים אשר בוחרים לעזוב את מעסיקיהם על רקע תופעות קשות אלו, מוצאים עצמם אסורים ומגורשים. בכך נוצר מצב בלתי-סביר, בו עובדים המבקשים לממש את חירותם הטבועה להשתחרר מחוזה-עבודה , ובפרט בנסיבות של עושק והתעמרות מטעם המעסיק , הופכים עבריינים החשופים למעצר בכל עת".
בהחלטה לבטל את ההסדר כותב השופט אדמונד לוי כי ידוע הטעם ביסוד הגעתם של העובדים הזרים "היותם נכונים לעבוד בעבודות קשות, שנזנחו בידי כוח-העבודה המקומי, בעבור שכר מועט, ללא תנאים סוציאליים, ולעתים בתנאי העסקה פוגעניים ממש. זהו עיקר ה'אטרקטיביות' הגלום בהעסקתם".
הוא מוסיף: "אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו. חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף לפגיעה בלתי-מבוקרת ובלתי-מידתית בזכויות-יסוד. אנו, בעיקר אנו, שטעמה המר של גלות אינו זר לנו, הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצריים (שמות כ"ג, ט)".