מאת: חגי הוברמן
בלשכת אולמרט ידעו היטב, כי לא הרבה זמן אחרי הבחירות יתחדש הלחץ הבינלאומי על הממשלה החדשה, בנוגע ליחסים עם הפלשתינים. היו לכך סימנים ברורים, ממגעים שהתקיימו עם גורמים מדיניים מארה"ב ומאירופה.
בלשכת ראש-הממשלה ידעו היטב, שהסיבה שבשבועות האחרונים הלחץ על ישראל נחלש מאד, היתה שלא להפריע לניצחונה של "קדימה" בבחירות. בזירה הבינלאומית תמכו באולמרט, מתוך אמונה שהוא יימנע מקיפאון ויקדם מהלכים מדיניים, למרות שגם רוב מנהיגי המערב שוללים את תוכנית הנסיגה החד-צדדית שלו. מסיבה זו קיבלה ישראל גיבוי בינלאומי, אותה הובילה ארה"ב, גם במהלך הפעולה ביריחו ללכידת רוצחיו של רחבעם זאבי ז"ל.
אולם בירושלים זיהו מראש את הלחצים העתידיים. ההערכה היא שהמערכת הבינלאומית תתן כעת פסק זמן לממשלה החדשה לקום ולהתייצב, ולאחריה תחדש את הלחצים המדיניים.
אירופה עתידה ללחוץ על ישראל שתכיר בממשלת החמאס. לחץ כזה צפוי גם מצידה של רוסיה. ארה"ב מצפה שישראל תכיר ברעיון ה"מימשל הדו-ראשי" הפלשתיני, תכיר באבו-מאזן ותשתף איתו פעולה, בלי להכיר בממשלת החמאס. ממשלת אולמרט, עד כה, שללה את הקו הזה. מרגע בחירת החמאס, הרשות-הפלשתינית כולה היתה פסולה. בנאומו אחרי הבחירות, כאמור, הסתמנה הנסיגה הראשונה בעמדתו, כשקרא לאבו-מאזן לחזור לשולחן המו"מ. לא מנהלים מו"מ עם מי שלא מכירים בו.
אולמרט, אם כן, יגנוז לשנה שנה-וחצי הקרובות את רעיון הנסיגה החד-צדדית, ויפנה למסלול "מפת הדרכים", גם במצב של ממשלת חמאס ברשות הפלשתינית. בפועל, המו"מ יהיה עם ממשלת חמאס, בתיווכו של אבו-מאזן. אולמרט יחתור לבסס את הפסקת האש עם החמאס, הקיימת כבר היום. מצב כזה מחייב תמורות מדיניות מצד ישראל, ולממשלת אולמרט לא תהיה ברירה אלא לספק אותם: פתיחת המעברים בגבול הרצועה, המשך הסיוע הכספי, ואפשרות של חיבור כלשהו בין הרצועה ליו"ש, למרות ההתנגדות הקולנית של מערכת הביטחון לכך.
ביקורת אמריקנית בחדרי חדרים
זו לפחות הציפיה של מימשל בוש מהממשלה הישראלית החדשה. בחדרי חדרים, מתחו במימשל האמריקני בימים האחרונים ביקורת קשה על כמה מהמהלכים של ישראל, המלמדים על הצפוי אחרי הבחירות. ארה"ב לא קיבלה את סגירת מעבר קרני, וטענה כי פתיחת מעברי סופה וכרם-שלום אינם מהווים תחליף לפתיחת מעבר קרני. מעבר קרני סגור בגלל התראות על פיגועים. האמריקנים העלו את הנושא בכל המגעים עם ישראל.
נושא נוסף המצוי במחלוקת בין שתי המדינות הוא המעבר בין יו"ש לרצועה. מדובר ב"הסכם התנועה והגישה" עליו הוסכם אחרי הנסיגה מהרצועה. ארה"ב לוחצת כל הזמן לאשר את חופש התנועה בין שני האיזורים, גם אחרי עליית שלטון החמאס. זה יהיה מטבע נוסף שממשלת אולמרט תצטרך לשלם.
בין ישראל וארה"ב קיימת מחלוקת בשאלת הסיוע ההומינטרי. אין מחלוקת על כך שיש להמשיך את הסיוע ההומניטרי לרשות הפלשתינית, ושאין להעביר כספים לממשלת החמאס. אולם ארה"ב דורשת להרחיב את המונח "סיוע הומניטרי" ולכלול בו דברים כמו חיסונים לילדים, המועברים באמצעות משרד הבריאות, או המשך תשלום משכורות למורים. סיוע זה חייב לעבור דרך המשרדים הממשלתיים ברשות הפלשתינית, שיהיו בידי החמאס. כלומר: העברת כספים ישירות לקופת הרשות הפלשתינית.
בלשכת אולמרט ידעו היטב, כי לא הרבה זמן אחרי הבחירות יתחדש הלחץ הבינלאומי על הממשלה החדשה, בנוגע ליחסים עם הפלשתינים. היו לכך סימנים ברורים, ממגעים שהתקיימו עם גורמים מדיניים מארה"ב ומאירופה.
בלשכת ראש-הממשלה ידעו היטב, שהסיבה שבשבועות האחרונים הלחץ על ישראל נחלש מאד, היתה שלא להפריע לניצחונה של "קדימה" בבחירות. בזירה הבינלאומית תמכו באולמרט, מתוך אמונה שהוא יימנע מקיפאון ויקדם מהלכים מדיניים, למרות שגם רוב מנהיגי המערב שוללים את תוכנית הנסיגה החד-צדדית שלו. מסיבה זו קיבלה ישראל גיבוי בינלאומי, אותה הובילה ארה"ב, גם במהלך הפעולה ביריחו ללכידת רוצחיו של רחבעם זאבי ז"ל.
אולם בירושלים זיהו מראש את הלחצים העתידיים. ההערכה היא שהמערכת הבינלאומית תתן כעת פסק זמן לממשלה החדשה לקום ולהתייצב, ולאחריה תחדש את הלחצים המדיניים.
אירופה עתידה ללחוץ על ישראל שתכיר בממשלת החמאס. לחץ כזה צפוי גם מצידה של רוסיה. ארה"ב מצפה שישראל תכיר ברעיון ה"מימשל הדו-ראשי" הפלשתיני, תכיר באבו-מאזן ותשתף איתו פעולה, בלי להכיר בממשלת החמאס. ממשלת אולמרט, עד כה, שללה את הקו הזה. מרגע בחירת החמאס, הרשות-הפלשתינית כולה היתה פסולה. בנאומו אחרי הבחירות, כאמור, הסתמנה הנסיגה הראשונה בעמדתו, כשקרא לאבו-מאזן לחזור לשולחן המו"מ. לא מנהלים מו"מ עם מי שלא מכירים בו.
אולמרט, אם כן, יגנוז לשנה שנה-וחצי הקרובות את רעיון הנסיגה החד-צדדית, ויפנה למסלול "מפת הדרכים", גם במצב של ממשלת חמאס ברשות הפלשתינית. בפועל, המו"מ יהיה עם ממשלת חמאס, בתיווכו של אבו-מאזן. אולמרט יחתור לבסס את הפסקת האש עם החמאס, הקיימת כבר היום. מצב כזה מחייב תמורות מדיניות מצד ישראל, ולממשלת אולמרט לא תהיה ברירה אלא לספק אותם: פתיחת המעברים בגבול הרצועה, המשך הסיוע הכספי, ואפשרות של חיבור כלשהו בין הרצועה ליו"ש, למרות ההתנגדות הקולנית של מערכת הביטחון לכך.
ביקורת אמריקנית בחדרי חדרים
זו לפחות הציפיה של מימשל בוש מהממשלה הישראלית החדשה. בחדרי חדרים, מתחו במימשל האמריקני בימים האחרונים ביקורת קשה על כמה מהמהלכים של ישראל, המלמדים על הצפוי אחרי הבחירות. ארה"ב לא קיבלה את סגירת מעבר קרני, וטענה כי פתיחת מעברי סופה וכרם-שלום אינם מהווים תחליף לפתיחת מעבר קרני. מעבר קרני סגור בגלל התראות על פיגועים. האמריקנים העלו את הנושא בכל המגעים עם ישראל.
נושא נוסף המצוי במחלוקת בין שתי המדינות הוא המעבר בין יו"ש לרצועה. מדובר ב"הסכם התנועה והגישה" עליו הוסכם אחרי הנסיגה מהרצועה. ארה"ב לוחצת כל הזמן לאשר את חופש התנועה בין שני האיזורים, גם אחרי עליית שלטון החמאס. זה יהיה מטבע נוסף שממשלת אולמרט תצטרך לשלם.
בין ישראל וארה"ב קיימת מחלוקת בשאלת הסיוע ההומינטרי. אין מחלוקת על כך שיש להמשיך את הסיוע ההומניטרי לרשות הפלשתינית, ושאין להעביר כספים לממשלת החמאס. אולם ארה"ב דורשת להרחיב את המונח "סיוע הומניטרי" ולכלול בו דברים כמו חיסונים לילדים, המועברים באמצעות משרד הבריאות, או המשך תשלום משכורות למורים. סיוע זה חייב לעבור דרך המשרדים הממשלתיים ברשות הפלשתינית, שיהיו בידי החמאס. כלומר: העברת כספים ישירות לקופת הרשות הפלשתינית.