דקלה כהן, שהתה שמונה חודשים במלון שלום בירושלים, ומנסה כעת לארגן בשעות הקצרות שנשארו לה עד החג מעט מן החפצים בקראווילה שקיבלה כדי שתוכל לחגוג 'בביתה'.
"כל מי שמקבל מפתח מגיע לו עשרה ימים להתארגנות ואנחנו קיבלנו מפתח רק ביום שלישי שעבר. למעשה, הם בחרו את העיתוי הזה של ערב פסח שכולם לחוצים", מספרת דקלה כהן, "ומה שקרה עברנו ונשארנו ללא כל עזרה. הגיעו מתנדבים והם מתוקים אבל הם לא יכולים לתקן מכונות כביסה. כשפירקו את הבית עירבבו את כל חלקי הארונות ביחד ואפילו בעלי לא זכר היכן כל חלק היה, ואנחנו נאלצים עכשיו להתמודד עם כל זה ללא עזרה של אנשי מקצוע". לדבריה, "אנשים ישבו על ארגזים בשולחן ליל הסדר וכך ייראה החג שלהם".
היא הביעה תמיהה על "החיפזון הזה שגירשו אותנו כך מהמלונות, פתאום קשה להם לשלם את המלונות? אנחנו מביאים את הילדים שלנו לאתר שנראה זוועה, מה החיפזון הזה? אנשים מרגישים מאוד מבוזים, ערב חג עם הקרטונים ולא מוכנים לקבל את החג בהדר ובניקיון, בניגוד לכל בתי ישראל".
לא כל המשפחות זכו להיכנס היום לקראווילות בגלל בעיות שהתגלו בהן ברגע האחרון. "לא הייתה לנו מנוחת נפש עד כה, הילדים כבר יצאו מכל פרורפוציות והמושגים השתנו לחלוטין, הילדים איבדו את כל מה שילד נורמלי חווה עד לאיבוד ביטחון עצמי אבל אין לנו את הלוקסוס הזה לבכות והפנים שלנו הם לבנייה ולתת אופטימיות לבנינו".
חנה פיקאר, ממגורשי שירת הים, עברה לפני 3 חודשים לניצן. והיא אומרת לערוץ 7: "הכל בסדר כלפי חוץ, אנשים התארגנו ולכל אחד יש בית - טכנית. אבל אנשים מרגישים נטושים, אנחנו מרגישים כמו עלה נידף חסר שורשים, כך אנחנו מרגישים למרות שיש לנו כאן אוכל וחברה של הגוש". היא מוסיפה ומסבירה: "עקרונית טוב לנו אבל אם אתה חודר לנפש של כל אחד ואחת אז אתה רואה בעצם שלכל אחד קשה והלילות שלנו לא חלקים, חלקם עם סיוטים וכעסים".
"אנשים הזדקנו מאוד, אתה מסתכל לאנשים לעיניים ואתה רואה שמשהו מת, נגמר, אבל בע"ה יהיה טוב ונתחזק", היא מוסיפה.
חנה פיקאר התגוררה בנווה דקלים ולאחר מכן בשירת הים הסמוכה. "הכי קשה לנו זה הבגידה של החיילים ומדינת ישראל בנו. ביציאת מצרים האמינו בני ישראל בהקב"ה והלכו מתוך אמונה אבל כאן הוליכו אותנו וזרקו אותנו ללא כל סיבה. זוהי תופעה אחרת לגמרי".
זבולון כלפא, מראשי עקורי עצמונה, מספר לערוץ 7 כי הם נמצאים בשלבים אחרונים של התארגנות בשומריה ונערכים לחג. "53 משפחות עלו לאתר אבל האמת היא שמרוב הטרדות והתעסקות עם הכל אין לנו אפילו אפשרות לחשוב לפני החג. הסתכלתי היום על הלוח וקלטתי פתאום שמחר בערב חג".
כלפא וחבריו עמלו קשות על מנת לעבור מעיר האמונה שליד נתיבות לאתר הקרווילות. "גם כאן לא מושלם אבל לפחות עברנו, דבר שהצריך המון כוחות ולא היה זמן לחשוב על הדברים".
"בסך הכל ההיסטוריה היהודית מראה וחוזרת על עצמה, אבל בהבדל משמעותי. אז זה היה על ידי הגויים וכאן כואב שבעתיים שקרה הדבר על ידי אחינו", מוסיף כלפא בכאב, "נרצה או שלא נרצה מדובר באחינו והמכה כואבת שבעתיים, אבל למרות הכל הנביא אומר ´נצח ישראל לא ישקר´. אנשים ממשיכים ואוזרים כוחות- מסתכלים קדימה ורואים בחלוציות ערך עם כל המורכבות שלה והכאב שעברנו בקיץ. אף על פי כן רוחם של האנשים איתנה ובע"ה נראה את זה ביום העצמאות שנחגוג ברוב עם".
"כל מי שמקבל מפתח מגיע לו עשרה ימים להתארגנות ואנחנו קיבלנו מפתח רק ביום שלישי שעבר. למעשה, הם בחרו את העיתוי הזה של ערב פסח שכולם לחוצים", מספרת דקלה כהן, "ומה שקרה עברנו ונשארנו ללא כל עזרה. הגיעו מתנדבים והם מתוקים אבל הם לא יכולים לתקן מכונות כביסה. כשפירקו את הבית עירבבו את כל חלקי הארונות ביחד ואפילו בעלי לא זכר היכן כל חלק היה, ואנחנו נאלצים עכשיו להתמודד עם כל זה ללא עזרה של אנשי מקצוע". לדבריה, "אנשים ישבו על ארגזים בשולחן ליל הסדר וכך ייראה החג שלהם".
היא הביעה תמיהה על "החיפזון הזה שגירשו אותנו כך מהמלונות, פתאום קשה להם לשלם את המלונות? אנחנו מביאים את הילדים שלנו לאתר שנראה זוועה, מה החיפזון הזה? אנשים מרגישים מאוד מבוזים, ערב חג עם הקרטונים ולא מוכנים לקבל את החג בהדר ובניקיון, בניגוד לכל בתי ישראל".
לא כל המשפחות זכו להיכנס היום לקראווילות בגלל בעיות שהתגלו בהן ברגע האחרון. "לא הייתה לנו מנוחת נפש עד כה, הילדים כבר יצאו מכל פרורפוציות והמושגים השתנו לחלוטין, הילדים איבדו את כל מה שילד נורמלי חווה עד לאיבוד ביטחון עצמי אבל אין לנו את הלוקסוס הזה לבכות והפנים שלנו הם לבנייה ולתת אופטימיות לבנינו".
חנה פיקאר, ממגורשי שירת הים, עברה לפני 3 חודשים לניצן. והיא אומרת לערוץ 7: "הכל בסדר כלפי חוץ, אנשים התארגנו ולכל אחד יש בית - טכנית. אבל אנשים מרגישים נטושים, אנחנו מרגישים כמו עלה נידף חסר שורשים, כך אנחנו מרגישים למרות שיש לנו כאן אוכל וחברה של הגוש". היא מוסיפה ומסבירה: "עקרונית טוב לנו אבל אם אתה חודר לנפש של כל אחד ואחת אז אתה רואה בעצם שלכל אחד קשה והלילות שלנו לא חלקים, חלקם עם סיוטים וכעסים".
"אנשים הזדקנו מאוד, אתה מסתכל לאנשים לעיניים ואתה רואה שמשהו מת, נגמר, אבל בע"ה יהיה טוב ונתחזק", היא מוסיפה.
חנה פיקאר התגוררה בנווה דקלים ולאחר מכן בשירת הים הסמוכה. "הכי קשה לנו זה הבגידה של החיילים ומדינת ישראל בנו. ביציאת מצרים האמינו בני ישראל בהקב"ה והלכו מתוך אמונה אבל כאן הוליכו אותנו וזרקו אותנו ללא כל סיבה. זוהי תופעה אחרת לגמרי".
זבולון כלפא, מראשי עקורי עצמונה, מספר לערוץ 7 כי הם נמצאים בשלבים אחרונים של התארגנות בשומריה ונערכים לחג. "53 משפחות עלו לאתר אבל האמת היא שמרוב הטרדות והתעסקות עם הכל אין לנו אפילו אפשרות לחשוב לפני החג. הסתכלתי היום על הלוח וקלטתי פתאום שמחר בערב חג".
כלפא וחבריו עמלו קשות על מנת לעבור מעיר האמונה שליד נתיבות לאתר הקרווילות. "גם כאן לא מושלם אבל לפחות עברנו, דבר שהצריך המון כוחות ולא היה זמן לחשוב על הדברים".
"בסך הכל ההיסטוריה היהודית מראה וחוזרת על עצמה, אבל בהבדל משמעותי. אז זה היה על ידי הגויים וכאן כואב שבעתיים שקרה הדבר על ידי אחינו", מוסיף כלפא בכאב, "נרצה או שלא נרצה מדובר באחינו והמכה כואבת שבעתיים, אבל למרות הכל הנביא אומר ´נצח ישראל לא ישקר´. אנשים ממשיכים ואוזרים כוחות- מסתכלים קדימה ורואים בחלוציות ערך עם כל המורכבות שלה והכאב שעברנו בקיץ. אף על פי כן רוחם של האנשים איתנה ובע"ה נראה את זה ביום העצמאות שנחגוג ברוב עם".