פרוסת לחם שנמצאה בפינה אפילה עוררה שאלה, האם לחלוק אותה עם חברים נוספים לדרגש או אולי לשמור אותה לעצמי.
הורים שאולצו להכריע מי מבניהם יחיה ומי יימסר לידי הנוגס הנאצי. ראשי קהילות שנאלצו לקבוע מי ייכלל במשלוח המוות ומי יקבל עוד מכסת חיים של ימים אחדים עד המשלוח הבא.
אישי ציבור שקיבלו הצעה מפתה להרגיע את הקהילה, ואולי אף לשתף פעולה, תמורת הבטחה לחייהם ולחיי משפחתם.
אינספור לבטים מוסריים עמדו ביומיום הבלתי נתפס של חיי היהודים בתקופת השואה תחת מגפו של הצורר הנאצי.
משך שנים ארוכות דובר, סופר ונכתב רבות על אותן דילמות וההכרעות שהתקבלו באותם רגעי אימה אחוזי טירוף. כאן אנחנו מבקשים לשאול לדעתכם: האם בכלל יש לנו, כאן, ב"תנאי המעבדה" של מדינת ישראל, את היכולת ואת הזכות ללמוד על אירועים ולבטים מוסריים מאותם ימים שחורים, לנתח אותם באיזמל קר של מלומדים ואנשי דעה, את אותן הכרעות קשות? אולי בעצם היה מדובר בפלנטה אחרת שבה מערך השיקולים היה אחר לחלוטין מכל מה שניתן לתאר ולשער כיום? ואולי המוסר הוא מוחלט וגורף בכל מצב ובכל מציאות?
מה דעתכם?
ואם אתם מכירים, מעדות ראשונית, אירועי התלהטות שכאלה, חילקו עימנו את הדברים.
וכדרכינו במדור 'פותחים נושא', תגובות והצעות ראויות תשולבנה, במלואן או בחלקן, בכתבה עצמה.
לבקשתנו לסיפורים מאותם ימים נעתר צבי (7) המספר את סיפורו המצמרר: "אחי נרצח במחנה רכוז ביום שנולד. ביום שאמי ילדה בן במחנה הרכוז היתה לנשים שגרו אתה בצריף בעיה מוסרית קשה. מה יעשו הנאצים כשימצאו את התינוק? יקחו את התינוק או יהרגו את כלם על שהסתירו את התינוק? הנשים החליטו לחנוק את התינוק ולהטמינו באדמה. אמי צרחה ובכתה אך ללא תועלת. הנאצים ראו שאמי לא יכולה לעבוד כמה ימים ועזבו אותה לנפשה. מה הייתם אתם עושים לו הייתם אתה בצריף?"
אותו צבי (בתגובה מס' 2) קובע ש"לעולם לא נוכל להבין מה באמת", ומנמק: "אבי ז"ל נצול אושביץ נהג לומר שעם ישראל מחולק עכשיו לאלו שעברו את השואה ואלו שלא היו בה. כמו שגבר לעולם לא יוכל להבין מה מרגישה אשה בזמן שהיא יולדת, כך מי שלא עבר את השואה לעולם לא יוכל להבין מה באמת היה שם. כל נסיון לשפוט או להגיב על החלטות שהחליטו אנשים במחנות הרכוז או ההשמדה, דומה קצת למי שמעולם לא שרת בצבא ומרשה לעצמו ליעץ לחייל איך לנהוג כשהוא נמצא תחת אש תופת של האויב".
מגיב מס' 4 סבור ש"אין למוסר בהכרח קשר לרגש, לכן בעיות מוסריות מנותחות רק ב"איזמל קר".
ככל שינותחו הבעיות המוסריות שהתעוררו בתקופת השואה כך נוכל יותר טוב להתמודד איתן. בזמן אמת אנו ניבחנים ביישום הלקחים שנלמדו מהעבר. בדיוק כמו שאנו חייבים לנתח אחרי חורבן קטיף את הבעיות המוסריות שהתעוררו אז למקרים בעתיד"
כרמל (5) מפשר בין שני הצדדים וכותב: "אפשר לדון, אסור לשפוט"
דורי (6): "אנו מחוייבים לדון בדילמות הללו בבחינת:"חייב אדם לראות את עצמו..." לעולם לא נבין מה באמת עבר על ניצולי השואה אך אין לנו את הפריבילגיה לוותר על הזכרונות ועל הדילמות המוסריות שעבר חלק נכבד מעמנו".
הורים שאולצו להכריע מי מבניהם יחיה ומי יימסר לידי הנוגס הנאצי. ראשי קהילות שנאלצו לקבוע מי ייכלל במשלוח המוות ומי יקבל עוד מכסת חיים של ימים אחדים עד המשלוח הבא.
אישי ציבור שקיבלו הצעה מפתה להרגיע את הקהילה, ואולי אף לשתף פעולה, תמורת הבטחה לחייהם ולחיי משפחתם.
אינספור לבטים מוסריים עמדו ביומיום הבלתי נתפס של חיי היהודים בתקופת השואה תחת מגפו של הצורר הנאצי.
משך שנים ארוכות דובר, סופר ונכתב רבות על אותן דילמות וההכרעות שהתקבלו באותם רגעי אימה אחוזי טירוף. כאן אנחנו מבקשים לשאול לדעתכם: האם בכלל יש לנו, כאן, ב"תנאי המעבדה" של מדינת ישראל, את היכולת ואת הזכות ללמוד על אירועים ולבטים מוסריים מאותם ימים שחורים, לנתח אותם באיזמל קר של מלומדים ואנשי דעה, את אותן הכרעות קשות? אולי בעצם היה מדובר בפלנטה אחרת שבה מערך השיקולים היה אחר לחלוטין מכל מה שניתן לתאר ולשער כיום? ואולי המוסר הוא מוחלט וגורף בכל מצב ובכל מציאות?
מה דעתכם?
ואם אתם מכירים, מעדות ראשונית, אירועי התלהטות שכאלה, חילקו עימנו את הדברים.
וכדרכינו במדור 'פותחים נושא', תגובות והצעות ראויות תשולבנה, במלואן או בחלקן, בכתבה עצמה.
לבקשתנו לסיפורים מאותם ימים נעתר צבי (7) המספר את סיפורו המצמרר: "אחי נרצח במחנה רכוז ביום שנולד. ביום שאמי ילדה בן במחנה הרכוז היתה לנשים שגרו אתה בצריף בעיה מוסרית קשה. מה יעשו הנאצים כשימצאו את התינוק? יקחו את התינוק או יהרגו את כלם על שהסתירו את התינוק? הנשים החליטו לחנוק את התינוק ולהטמינו באדמה. אמי צרחה ובכתה אך ללא תועלת. הנאצים ראו שאמי לא יכולה לעבוד כמה ימים ועזבו אותה לנפשה. מה הייתם אתם עושים לו הייתם אתה בצריף?"
אותו צבי (בתגובה מס' 2) קובע ש"לעולם לא נוכל להבין מה באמת", ומנמק: "אבי ז"ל נצול אושביץ נהג לומר שעם ישראל מחולק עכשיו לאלו שעברו את השואה ואלו שלא היו בה. כמו שגבר לעולם לא יוכל להבין מה מרגישה אשה בזמן שהיא יולדת, כך מי שלא עבר את השואה לעולם לא יוכל להבין מה באמת היה שם. כל נסיון לשפוט או להגיב על החלטות שהחליטו אנשים במחנות הרכוז או ההשמדה, דומה קצת למי שמעולם לא שרת בצבא ומרשה לעצמו ליעץ לחייל איך לנהוג כשהוא נמצא תחת אש תופת של האויב".
מגיב מס' 4 סבור ש"אין למוסר בהכרח קשר לרגש, לכן בעיות מוסריות מנותחות רק ב"איזמל קר".
ככל שינותחו הבעיות המוסריות שהתעוררו בתקופת השואה כך נוכל יותר טוב להתמודד איתן. בזמן אמת אנו ניבחנים ביישום הלקחים שנלמדו מהעבר. בדיוק כמו שאנו חייבים לנתח אחרי חורבן קטיף את הבעיות המוסריות שהתעוררו אז למקרים בעתיד"
כרמל (5) מפשר בין שני הצדדים וכותב: "אפשר לדון, אסור לשפוט"
דורי (6): "אנו מחוייבים לדון בדילמות הללו בבחינת:"חייב אדם לראות את עצמו..." לעולם לא נבין מה באמת עבר על ניצולי השואה אך אין לנו את הפריבילגיה לוותר על הזכרונות ועל הדילמות המוסריות שעבר חלק נכבד מעמנו".