ועדת הערר לנושא גובה הגמלה לניצולי שואה נכים, קוראת לממשלה "החדשה" לתקן את חוק נכי רדיפות הנאצים. חברי הועדה מציינים בקריאה כי ניצולי שואה חשים לעיתים קרובות ש"הם והמדינה אינם מאותו צד של המתרס". הקריאה באה אמש, בתום דיון בערעורן של 4 ניצולות שואה על גובה הגמלה שלהן.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי כיום החוק קובע שיש לקזז את קצבת הזקנה מהגמלה המשולמת לניצולים נכים. הקצבה לצורך כך מחושבת כ'הכנסה נוספת'.
חברי הועדה השופט מוקי לנדמן, פרופ' יוסף זהבי ועו"ד יהודית ארבל, כותבים, כי "התגמול לנזקק/נצרך מבטא את מחויבות המדינה כלפי נכי רדיפות הנאצים לעת דחק וזקנה. בפועל, ניכוי קצבת הזקנה יוצר בקרב ציבור הנכים תחושה הפוכה לחלוטין. סוגיית הסיוע לניצולי השואה היא בראש ובראשונה נושא רגשי, תחושתם הסובייקטיבית היא שהמדינה גוזלת מהם את כבשת הרש, כאשר ביד אחת היא מעניקה להם קצבת זקנה – המגיעה להם בדין ולא בחסד, וביד שניה היא נוטלת מהם את אותה קיצבה בהפחיתה אותה מהגמול", הם כותבים.
חברי הועדה מציינים כי הם משמשים בתפקידם כבר שנים רבות, ולעיתים תכופות נתקלים בתחושתם של ניצולים שואה כי "הם והמדינה אינם מאותו צד של המתרס". תחושה זו של ניכור ומירמור קשה לניצולים מאד, מציינים חברי הועדה "פעמים רבות אנו נוכחים כי כל שמבקשים הניצולים, גם אם עררם נדחה, הוא הכרה בסבלם ותחושה שמתייחסים אליהם כיאות ובאופן הוגן. ניכוי קצבת הזקנה הוא נושא שבאופן ברור וחד משמעי מעורר את עיקר הרוגז, תחושת הפגיעה והעלבון, שהמדינה נוטשת אותם.
באופן אבסורדי דווקא סוגיית הנזקק/נצרך, שמסייעת לנרדפים הזקוקים לכך, כרצון טוב של המדינה, היא הגורם לנתק הרגשי ולתחושת הזרות הקשה ביותר בין הנרדף למדינה. אנו סבורים בכל הצניעות כי שכרה של המדינה יוצא בהפסדה בשל תחושת הנכים הזקוקים לתגמול באויר לנשימה, לעיתים כפשוטו".
עוד כותבים חברי הועדה כי הפרסום בא כיון שזוהי "שעת רצון" שראוי לנצלה, ערב כינון ממשלה חדשה "החורטת על דגלה את הנושא החברתי והסיוע לקשישים", ממשלה שבה יכהן יו"ר מצעד החיים כשר, וביום שלאחר יום הזכרון לשואה ולגבורה. נכון שהשינוי כרוך בעלות כספית הם כותבים, "אך דומה שהרווח בצידו, בסיוע לנכים הזקוקים ובמיוחד בהפגת הכאב הרגשי ותחושת הניכור והזרות, רב אלפי מונים ולא יסולא בפז".
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי כיום החוק קובע שיש לקזז את קצבת הזקנה מהגמלה המשולמת לניצולים נכים. הקצבה לצורך כך מחושבת כ'הכנסה נוספת'.
חברי הועדה השופט מוקי לנדמן, פרופ' יוסף זהבי ועו"ד יהודית ארבל, כותבים, כי "התגמול לנזקק/נצרך מבטא את מחויבות המדינה כלפי נכי רדיפות הנאצים לעת דחק וזקנה. בפועל, ניכוי קצבת הזקנה יוצר בקרב ציבור הנכים תחושה הפוכה לחלוטין. סוגיית הסיוע לניצולי השואה היא בראש ובראשונה נושא רגשי, תחושתם הסובייקטיבית היא שהמדינה גוזלת מהם את כבשת הרש, כאשר ביד אחת היא מעניקה להם קצבת זקנה – המגיעה להם בדין ולא בחסד, וביד שניה היא נוטלת מהם את אותה קיצבה בהפחיתה אותה מהגמול", הם כותבים.
חברי הועדה מציינים כי הם משמשים בתפקידם כבר שנים רבות, ולעיתים תכופות נתקלים בתחושתם של ניצולים שואה כי "הם והמדינה אינם מאותו צד של המתרס". תחושה זו של ניכור ומירמור קשה לניצולים מאד, מציינים חברי הועדה "פעמים רבות אנו נוכחים כי כל שמבקשים הניצולים, גם אם עררם נדחה, הוא הכרה בסבלם ותחושה שמתייחסים אליהם כיאות ובאופן הוגן. ניכוי קצבת הזקנה הוא נושא שבאופן ברור וחד משמעי מעורר את עיקר הרוגז, תחושת הפגיעה והעלבון, שהמדינה נוטשת אותם.
באופן אבסורדי דווקא סוגיית הנזקק/נצרך, שמסייעת לנרדפים הזקוקים לכך, כרצון טוב של המדינה, היא הגורם לנתק הרגשי ולתחושת הזרות הקשה ביותר בין הנרדף למדינה. אנו סבורים בכל הצניעות כי שכרה של המדינה יוצא בהפסדה בשל תחושת הנכים הזקוקים לתגמול באויר לנשימה, לעיתים כפשוטו".
עוד כותבים חברי הועדה כי הפרסום בא כיון שזוהי "שעת רצון" שראוי לנצלה, ערב כינון ממשלה חדשה "החורטת על דגלה את הנושא החברתי והסיוע לקשישים", ממשלה שבה יכהן יו"ר מצעד החיים כשר, וביום שלאחר יום הזכרון לשואה ולגבורה. נכון שהשינוי כרוך בעלות כספית הם כותבים, "אך דומה שהרווח בצידו, בסיוע לנכים הזקוקים ובמיוחד בהפגת הכאב הרגשי ותחושת הניכור והזרות, רב אלפי מונים ולא יסולא בפז".