ביום העצמאות אנו חייבים להודות לקב"ה על שני דברים: על ביטול הגלות ועצמאות ישראל, ועל היכולת לקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל, אמר הרב אברהם שפירא במסיבת העצמאות שנערכה בישיבת מרכז הרב.
החיוב הראשון הוא להודות לקב"ה על ביטול הגלות של עם ישראל מארץ ישראל, ועל ביטול השעבוד לגויים ועצמאות עם ישראל, שהחלה כתוצאה מן החרות, שנוצרה עם הקמת מדינת ישראל.
החיוב של שמחת החג הוא, קודם כל, על עצם זה, שקיימת מדינה לעם היהודי. הקמת המדינה הרי היא תפילת הדורות. אלפיים שנה היינו בגלות והתפללנו בכל יום: "ושבור עול הגויים מעל צווארנו, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו".
זהו חלק מברכת אהבה רבה. ברכת אהבה רבה היא ברכה העוסקת בבחירת עם ישראל, וכפי שאנו חותמים: "הבוחר בעמו ישראל באהבה", אך נתווספו בה עוד שני עניינים: התורה והארץ, שכן שני יסודות אלו קשורים לבחירת עם ישראל. זוהי הבחירה של עם ישראל, בלי זה הבחירה אינה מושלמת. בחירת עם ישראל ללא תורה זהו פגם בבחירה, ובחירת עם ישראל בגלות, ללא ארץ ישראל, זהו פגם בבחירה. ואף התורה ללא הארץ או הארץ ללא התורה, זהו פגם. לכן בברכה זו אנו מבקשים גם על התורה - על נתינת התורה והענקתה לנו, וגם על ארץ ישראל וביטול הגלות.
כך ביקשנו במשך אלפיים שנה, ועתה לאחר אלפיים שנה, קיבלנו זאת חזרה, בטלה הגלות וניתנה לנו ארץ ישראל. עתה, בבת אחת הוסר מעלינו עול הגויים, שהוא טומאת העולם וזכינו בעצמאות. אנחנו ראינו ישועה, ראינו בעינינו את ישועת ה'. ראינו, שהתרחשו דברים שאלפיים שנה לא היו.
בבת אחת, אחרי אלפיים שנה, הוסר מעלינו עול הגויים, ובכך התקיימו כל תפילותיהם של מיליוני היהודים במשך כל הדורות.
כיצד ניתן להיות שווה נפש לזה?
צריך לדעת להעריך את הנס והפלא הזה, שעשו לנו מן השמיים, בביטול עול הגלות. צריך לדעת להעריך, שבוטל עול הגלות. הגלות היא מום. הגלות היא נגד היצירה הטבעית של עם ישראל. זוהי פגיעה בחיים, כפי שהם צריכים להיות. אי אפשר להיות בגלות, בגלות אין חיים כפי שהם צריכים להיות, ואין תורה כפי שהיא צריכה להיות. בגלות אין עם ישראל כפי שהוא צריך להיות, שכשיש שעבוד אין עם ישראל חי כפי שהוא צריך לחיות, בלי עול של הגויים, רק אז הוא יכול לחיות כפי שהוא צריך לחיות.
הגלות היא חילול ה' והשחרור ממנה, זהו קידוש ה'. הגלות היא דבר חמור ביותר. הגמ' בסוכה (נב:) אומרת, שהגלות היא אחד מהדברים שכביכול מתחרט עליהם שבראם, כביכול הקב"ה מתחרט על שיצר יצור כזה של גלות. כביכול.
חיוב ההודאה השני ביום זה הוא על שעתה אנו יכולים לקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל בשלמותה. במשך אלפיים שנה ניטלה מצווה זו מאיתנו, והייתה זו מעין מצווה יתומה. היא הייתה יתומה במשך אלפיים שנה, ועתה חזרה אלינו מצווה זו. עם הקמת מדינת ישראל התחדשה היכולת לקיים מצווה זו. יש לנו מצווה חדשה שלקחו אותה מאיתנו במשך אלפיים שנה. החזירו לנו מצוות עשה מדאורייתא של כיבוש הארץ, שלקחו מאיתנו במשך הגלות. לפי הרמב"ן הכל כלול במצוות עשה זו מן התורה: העלייה לארץ, ההתיישבות בארץ, וכיבוש הארץ. ירושת הארץ שעליה דיבר הרמב"ן כוללת את כיבושה של הארץ, ההתיישבות בה, ההחזקה בה והחיוב שלא למוסרה לזולתנו מן האומות. הכיבוש וההחזקה בארץ הם המצווה "עלה רש", לפי הרמב"ן.
הכיבוש הוא חלק ממצוות ישוב ארץ ישראל וזוהי מצווה כמו כל המצוות לפי הרמב"ן. וכך אנו צריכים להרגיש, שזוהי מצווה לדורות, ואנו חייבים בה בכל הדורות. אלא שבמשך כל הדורות לא היינו יכולים לקיים מצווה זו. הרמב"ן עצמו עלה לארץ ואעפ"כ הוא לא כבש אותה מכיוון שהוא לא היה יכול לעשות זאת. כדי לכבוש את הארץ צריך שמן השמים יאפשרו זאת. אבל כשמן השמים מאפשרים זאת הרי זו מצווה. ועתה עם הקמת מדינת ישראל, חזרה אלינו האפשרות לקיים מצווה זו. אפשר לכבוש את הארץ. קודם חלקית, ואח"כ את כל הארץ. כלל ישראל חייב לכבוש את הארץ, כשהוא יכול לעשות זאת, וכשמן השמים נותנים לו. וכעת הוא יכול, מן השמים נותנים לו. זהו גילוי מן השמים. קודם זה היה סגור, ועכשיו, עם יסוד המדינה והחזרת השלטון היהודי למקומו, זה נפתח. יש לנו ישועה, שפתחה את הדלת, לקיים את המצווה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה. זהו "זכר עשה לנפלאותיו" (תהילים קי"א ד') שאפשר לכבוש את הארץ ולהחזיק בה. עם עצמאות ישראל חזרה אלינו מצווה עשה מן התורה - מצוות עשה של ישוב ארץ ישראל.
יש לנו חידוש של מצוות עשה מן התורה. כולם ראו זאת, אבל אעפ"כ צריך חסדי ה' כדי להבין שיש לפנינו ישועה. גם אנחנו צריכים חיזוק ולימוד. לכאורה, זה צריך להיות מובן לכל, כולם ראו שאחרי אלפים שנה החזירו לנו את מצוות ישוב ארץ ישראל. כולם ראו שבטל עול הגלות מעלינו ושזכינו מחדש, במצוות עשה מדאורייתא, ואי אפשר לומר שאין זה מעשה ה', אבל אעפ"כ זה צריך לימוד.
יתכן שרואים אבל לא מתבוננים בחסדי ה'. צריך ללמוד את חסדי ה', וצריך חכם שיבין אותם, ורק אז יכולים להודות ולהלל לרבש"ע, על עצמאותנו בשלמות.
עצמאות ישראל מחייבת דבר נוסף: צפייה לישועה. צפייה לישועה זו פרשה שלמה. זוהי חטיבה מיוחדת. הסמ"ק כותב שיש מצוות עשה מדאורייתא לצפות לישועה. לפי הסמ"ק בענייני ישועת ה' שתי מצוות. המצווה האחת (מצווה קמ"ד) היא מצוות ההלל, הנלמדת מן הפסוק: "הוא תהילתך וגו'" (דברים י' כ"א) מפסוק זה אנו למדים שיש מצווה להלל את הקב"ה הן בזמנים קבועים והן על כל נס וישועה כפי שמוצאים אנו במזמור ק"ז בתהילים, בארבעה שצריכים להודות, שיש עליהם חיוב להלל את רבש"ע.
יש חיוב להלל ולשבח את הקב"ה על כל ישועה ולשם כך יש מצווה לראות את ישועת ה'. צריכים עין לראות ולב להבין, שזוהי ישועת ה', וכשיש עין ולב והקב"ה עשה ישועה מבינים שיש על מה לשמוח ולהלל את ה'.
"המלוכה והממשלה לחי עולמים". שני עניינים בפני עצמם. מלוכה וממשלה.
וב"ה שאנו זוכים שוב להודות להקב"ה על הקמת המדינה, בזמנו היו חמישים אלף איש, וב"ה היום קרוב לששה מליון איש, כן ירבו. גם ב"ה נתרבתה תורה בישראל, ומדינת ישראל היא מקום התורה הגדול בעולם, כמעט מאה אלף לומדי תורה מעל גיל שמונה עשרה, ומאה אלף בגיל תיכון. וכי אפשר להתעלם מכל זה?
לצערי, ישנם כאלו המטילים ספק אם אנו חייבים להודות להקב"ה כיום, הרי לצערנו גורשו עשרת אלפים איש מגוש קטיף, שהוא איום ונורא, ועוד ועוד חסרונות וטענות.
אולם, אינני יכול להתחיל להבין את חוסר הדעת הנורא הזה. מדינת ישראל היא יצירה שהוקמה ע"י הקב"ה, וכי לא נודה לו? מה כל הדיבורים המשונים האלו לומר חצי הלל, או רבע הלל, המדינה היא דבר קבוע וקיים, כמו כל דבר שאנו מאמינים שניתן לנו בס"ד, הטיעונים הם כלפי הממשלה, כלפי הבשר-ודם, הממונים לזמן קצר, שנתיים או שנה, ואולי אף פחות מכך, אנו לא מכסים על אלו האחראים והשותפים לעקירת יהודים מא"י, במישרין או בגמגומים, או שסילפו את דעת התורה, כשלונות היו גם בזמן מלכי ישראל, וכל אדם בעצמו ג"כ יש לו כשלונות, ונכון שכשלון של ממשלה הוא גרוע יותר, וכי נמנענו משום כך לשבח את הקב"ה על מעשיו?
משה רבנו אמר תוכחה לבני ישראל, חצרות, ודי זהב וכו', ואח"כ אומר את הפסוק: ה' אלוקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, מה הפירוש ככם, הביאור הוא, ככם - כפי שאתם, עם כל החסרונות, ה' יוסף עליכם,
ודווקא בשעות שהציבור מתמודד עם שלטון שכזה, הרי שעלינו, על הציבור, ובמיוחד לומדי התורה, צריכים להתחזק ולחזק באמונה שלימה, ובציפייה אמיתית לישועה ולביאת המשיח. ולהוסיף תפילה, מבלי לגרוע מתקנת הרבנות הראשית מקדמת-דנא, לומר את ההלל, ולהודות לה', ולא להיות כפויי טובה, ולזעוק אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא.
ומאידך אין אנו חושבים חס וחלילה, כי למאבק על הארץ, צריך לכך גושפנקא שהציבור יהיה אתנו. הזכרתי בשנה שעברה את דבריו של החת"ס, איך אמר שאול, "הקימותי את דבר ה'", הרי הוא לא הקים דבר ה'. והסביר החת"ס, שאול רצה שהציבור יהיה אתו, הציבור לא יבין את ההלכה של שמואל הנביא, ועל זה אמר לו הקב"ה "מאסת את דבר ה'".
"ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו, זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", כשיש קיווי לה' ועוד פעם מקוים אל ה', אז באה גם השמחה של נגילה ונשמחה בישועתו.
עלינו לגדול, בשיעור קומה רוחנית, ולהגביר חיילים לתורה גם בבית מדרשנו, ובכך נוכל למסור ולחנך דור צעיר חדש ובריא. ובעזרת ה' אור חדש על ציון יאיר ונזכה לחזות עין בעין בישועת ה' על עמו ונחלתו.
החיוב הראשון הוא להודות לקב"ה על ביטול הגלות של עם ישראל מארץ ישראל, ועל ביטול השעבוד לגויים ועצמאות עם ישראל, שהחלה כתוצאה מן החרות, שנוצרה עם הקמת מדינת ישראל.
החיוב של שמחת החג הוא, קודם כל, על עצם זה, שקיימת מדינה לעם היהודי. הקמת המדינה הרי היא תפילת הדורות. אלפיים שנה היינו בגלות והתפללנו בכל יום: "ושבור עול הגויים מעל צווארנו, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו".
זהו חלק מברכת אהבה רבה. ברכת אהבה רבה היא ברכה העוסקת בבחירת עם ישראל, וכפי שאנו חותמים: "הבוחר בעמו ישראל באהבה", אך נתווספו בה עוד שני עניינים: התורה והארץ, שכן שני יסודות אלו קשורים לבחירת עם ישראל. זוהי הבחירה של עם ישראל, בלי זה הבחירה אינה מושלמת. בחירת עם ישראל ללא תורה זהו פגם בבחירה, ובחירת עם ישראל בגלות, ללא ארץ ישראל, זהו פגם בבחירה. ואף התורה ללא הארץ או הארץ ללא התורה, זהו פגם. לכן בברכה זו אנו מבקשים גם על התורה - על נתינת התורה והענקתה לנו, וגם על ארץ ישראל וביטול הגלות.
כך ביקשנו במשך אלפיים שנה, ועתה לאחר אלפיים שנה, קיבלנו זאת חזרה, בטלה הגלות וניתנה לנו ארץ ישראל. עתה, בבת אחת הוסר מעלינו עול הגויים, שהוא טומאת העולם וזכינו בעצמאות. אנחנו ראינו ישועה, ראינו בעינינו את ישועת ה'. ראינו, שהתרחשו דברים שאלפיים שנה לא היו.
בבת אחת, אחרי אלפיים שנה, הוסר מעלינו עול הגויים, ובכך התקיימו כל תפילותיהם של מיליוני היהודים במשך כל הדורות.
כיצד ניתן להיות שווה נפש לזה?
צריך לדעת להעריך את הנס והפלא הזה, שעשו לנו מן השמיים, בביטול עול הגלות. צריך לדעת להעריך, שבוטל עול הגלות. הגלות היא מום. הגלות היא נגד היצירה הטבעית של עם ישראל. זוהי פגיעה בחיים, כפי שהם צריכים להיות. אי אפשר להיות בגלות, בגלות אין חיים כפי שהם צריכים להיות, ואין תורה כפי שהיא צריכה להיות. בגלות אין עם ישראל כפי שהוא צריך להיות, שכשיש שעבוד אין עם ישראל חי כפי שהוא צריך לחיות, בלי עול של הגויים, רק אז הוא יכול לחיות כפי שהוא צריך לחיות.
הגלות היא חילול ה' והשחרור ממנה, זהו קידוש ה'. הגלות היא דבר חמור ביותר. הגמ' בסוכה (נב:) אומרת, שהגלות היא אחד מהדברים שכביכול מתחרט עליהם שבראם, כביכול הקב"ה מתחרט על שיצר יצור כזה של גלות. כביכול.
חיוב ההודאה השני ביום זה הוא על שעתה אנו יכולים לקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל בשלמותה. במשך אלפיים שנה ניטלה מצווה זו מאיתנו, והייתה זו מעין מצווה יתומה. היא הייתה יתומה במשך אלפיים שנה, ועתה חזרה אלינו מצווה זו. עם הקמת מדינת ישראל התחדשה היכולת לקיים מצווה זו. יש לנו מצווה חדשה שלקחו אותה מאיתנו במשך אלפיים שנה. החזירו לנו מצוות עשה מדאורייתא של כיבוש הארץ, שלקחו מאיתנו במשך הגלות. לפי הרמב"ן הכל כלול במצוות עשה זו מן התורה: העלייה לארץ, ההתיישבות בארץ, וכיבוש הארץ. ירושת הארץ שעליה דיבר הרמב"ן כוללת את כיבושה של הארץ, ההתיישבות בה, ההחזקה בה והחיוב שלא למוסרה לזולתנו מן האומות. הכיבוש וההחזקה בארץ הם המצווה "עלה רש", לפי הרמב"ן.
הכיבוש הוא חלק ממצוות ישוב ארץ ישראל וזוהי מצווה כמו כל המצוות לפי הרמב"ן. וכך אנו צריכים להרגיש, שזוהי מצווה לדורות, ואנו חייבים בה בכל הדורות. אלא שבמשך כל הדורות לא היינו יכולים לקיים מצווה זו. הרמב"ן עצמו עלה לארץ ואעפ"כ הוא לא כבש אותה מכיוון שהוא לא היה יכול לעשות זאת. כדי לכבוש את הארץ צריך שמן השמים יאפשרו זאת. אבל כשמן השמים מאפשרים זאת הרי זו מצווה. ועתה עם הקמת מדינת ישראל, חזרה אלינו האפשרות לקיים מצווה זו. אפשר לכבוש את הארץ. קודם חלקית, ואח"כ את כל הארץ. כלל ישראל חייב לכבוש את הארץ, כשהוא יכול לעשות זאת, וכשמן השמים נותנים לו. וכעת הוא יכול, מן השמים נותנים לו. זהו גילוי מן השמים. קודם זה היה סגור, ועכשיו, עם יסוד המדינה והחזרת השלטון היהודי למקומו, זה נפתח. יש לנו ישועה, שפתחה את הדלת, לקיים את המצווה ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה. זהו "זכר עשה לנפלאותיו" (תהילים קי"א ד') שאפשר לכבוש את הארץ ולהחזיק בה. עם עצמאות ישראל חזרה אלינו מצווה עשה מן התורה - מצוות עשה של ישוב ארץ ישראל.
יש לנו חידוש של מצוות עשה מן התורה. כולם ראו זאת, אבל אעפ"כ צריך חסדי ה' כדי להבין שיש לפנינו ישועה. גם אנחנו צריכים חיזוק ולימוד. לכאורה, זה צריך להיות מובן לכל, כולם ראו שאחרי אלפים שנה החזירו לנו את מצוות ישוב ארץ ישראל. כולם ראו שבטל עול הגלות מעלינו ושזכינו מחדש, במצוות עשה מדאורייתא, ואי אפשר לומר שאין זה מעשה ה', אבל אעפ"כ זה צריך לימוד.
יתכן שרואים אבל לא מתבוננים בחסדי ה'. צריך ללמוד את חסדי ה', וצריך חכם שיבין אותם, ורק אז יכולים להודות ולהלל לרבש"ע, על עצמאותנו בשלמות.
עצמאות ישראל מחייבת דבר נוסף: צפייה לישועה. צפייה לישועה זו פרשה שלמה. זוהי חטיבה מיוחדת. הסמ"ק כותב שיש מצוות עשה מדאורייתא לצפות לישועה. לפי הסמ"ק בענייני ישועת ה' שתי מצוות. המצווה האחת (מצווה קמ"ד) היא מצוות ההלל, הנלמדת מן הפסוק: "הוא תהילתך וגו'" (דברים י' כ"א) מפסוק זה אנו למדים שיש מצווה להלל את הקב"ה הן בזמנים קבועים והן על כל נס וישועה כפי שמוצאים אנו במזמור ק"ז בתהילים, בארבעה שצריכים להודות, שיש עליהם חיוב להלל את רבש"ע.
יש חיוב להלל ולשבח את הקב"ה על כל ישועה ולשם כך יש מצווה לראות את ישועת ה'. צריכים עין לראות ולב להבין, שזוהי ישועת ה', וכשיש עין ולב והקב"ה עשה ישועה מבינים שיש על מה לשמוח ולהלל את ה'.
"המלוכה והממשלה לחי עולמים". שני עניינים בפני עצמם. מלוכה וממשלה.
וב"ה שאנו זוכים שוב להודות להקב"ה על הקמת המדינה, בזמנו היו חמישים אלף איש, וב"ה היום קרוב לששה מליון איש, כן ירבו. גם ב"ה נתרבתה תורה בישראל, ומדינת ישראל היא מקום התורה הגדול בעולם, כמעט מאה אלף לומדי תורה מעל גיל שמונה עשרה, ומאה אלף בגיל תיכון. וכי אפשר להתעלם מכל זה?
לצערי, ישנם כאלו המטילים ספק אם אנו חייבים להודות להקב"ה כיום, הרי לצערנו גורשו עשרת אלפים איש מגוש קטיף, שהוא איום ונורא, ועוד ועוד חסרונות וטענות.
אולם, אינני יכול להתחיל להבין את חוסר הדעת הנורא הזה. מדינת ישראל היא יצירה שהוקמה ע"י הקב"ה, וכי לא נודה לו? מה כל הדיבורים המשונים האלו לומר חצי הלל, או רבע הלל, המדינה היא דבר קבוע וקיים, כמו כל דבר שאנו מאמינים שניתן לנו בס"ד, הטיעונים הם כלפי הממשלה, כלפי הבשר-ודם, הממונים לזמן קצר, שנתיים או שנה, ואולי אף פחות מכך, אנו לא מכסים על אלו האחראים והשותפים לעקירת יהודים מא"י, במישרין או בגמגומים, או שסילפו את דעת התורה, כשלונות היו גם בזמן מלכי ישראל, וכל אדם בעצמו ג"כ יש לו כשלונות, ונכון שכשלון של ממשלה הוא גרוע יותר, וכי נמנענו משום כך לשבח את הקב"ה על מעשיו?
משה רבנו אמר תוכחה לבני ישראל, חצרות, ודי זהב וכו', ואח"כ אומר את הפסוק: ה' אלוקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, מה הפירוש ככם, הביאור הוא, ככם - כפי שאתם, עם כל החסרונות, ה' יוסף עליכם,
ודווקא בשעות שהציבור מתמודד עם שלטון שכזה, הרי שעלינו, על הציבור, ובמיוחד לומדי התורה, צריכים להתחזק ולחזק באמונה שלימה, ובציפייה אמיתית לישועה ולביאת המשיח. ולהוסיף תפילה, מבלי לגרוע מתקנת הרבנות הראשית מקדמת-דנא, לומר את ההלל, ולהודות לה', ולא להיות כפויי טובה, ולזעוק אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא.
ומאידך אין אנו חושבים חס וחלילה, כי למאבק על הארץ, צריך לכך גושפנקא שהציבור יהיה אתנו. הזכרתי בשנה שעברה את דבריו של החת"ס, איך אמר שאול, "הקימותי את דבר ה'", הרי הוא לא הקים דבר ה'. והסביר החת"ס, שאול רצה שהציבור יהיה אתו, הציבור לא יבין את ההלכה של שמואל הנביא, ועל זה אמר לו הקב"ה "מאסת את דבר ה'".
"ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו, זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", כשיש קיווי לה' ועוד פעם מקוים אל ה', אז באה גם השמחה של נגילה ונשמחה בישועתו.
עלינו לגדול, בשיעור קומה רוחנית, ולהגביר חיילים לתורה גם בבית מדרשנו, ובכך נוכל למסור ולחנך דור צעיר חדש ובריא. ובעזרת ה' אור חדש על ציון יאיר ונזכה לחזות עין בעין בישועת ה' על עמו ונחלתו.