התחושה הרווחת בישראל היא ש"אין אמנים ואין אמנות בימין", כמו שלכאורה "אין סאטירה בימין". האם יש אמת ב'שמועה' הזו?
כשבכלי התקשורת מבקשים מומחה לאמנות, או אמן, כמעט תמיד הוא יהיה שייך למחנה השמאל הישראלי. האם מדובר בהחרמה מכוונת, או שמא אנשי ימין מעדיפים לעסוק בתחומים אחרים ומזניחים את האמנות ורואים בו תחום שולי וזניח בחייו של אדם ובחייה של אומה?
האם ייתכן שבשל העיסוק ברומו של עולם ובביצורה של ארץ מפקיר בעצם הימין הישראלי את האמנות בידי השמאל הישראלי?
ובמידה ואכן זו הסיבה ל"הזנחת האמנות", כיצד אתם מתייחסים לתחום? האם ראוי לו להיות שולי ונידח בקצה העיסוק היומיומי, או שאולי יש בו השפעה על חיי האומה ואף על עתידה ויש לשנות גישה זו?
כדרכינו במדור 'פותחים נושא', תגובות והצעות ראויות במלואן או בחלקן תשולבנה בכתבה עצמה.
אם גם אתם מעוניינים להעביר לנו נושאים לדיון במדור 'פותחים נושא', ניתן לשגר כאן
מגיב מס' 1 סבור ש"ישנה אומנות בימין, אך, אין לה מספיק יחסי ציבור טובים, ומרפקים חזקים".
יונתן הרוש (4) מחזק גם הוא את אמני הימין: "הגיע הזמן שגם הדתיים יתחילו להראות את כוחם באמנות כמו גם בתקשורת ובכל התחומים".
מיכאל מחיפה (6) דווקא מסתייג מאמנות פוליטית, ויש לו גם הסבר למציאות הקיימת: "הבעיה עם האמנות בארץ היא שבגלל שהמקום הוא קטן ועני, קיימות קליקות שזוכות ליותר תמיכה, בשיטה של יד רוחצת יד, מה שכמובן לא משפר את הרמה הכללית. בגלל החשיבות של אמנות המונית עכשיו, ישראלים יכולים בקלות לצרוך אמנות שמקורה בחו"ל ולא להיות תלויים באמנות סוג ב' שלנו, מה שקורה בקולנוע. בקשר לנטיות הפוליטיות של אומנים, אולי שליש מהם שייכים לימין ושני שליש לשמאל, ואין בזה כל רע. בורחס היה ימני, וקורטסאר מאוד שמאלני. ברכט היה שמאלני, ויונסקו ימני. אמנות פוליטית היא כמעט תמיד אמנות סוג ב' ואני לא בטוח שאהנה מאמנות ימנית גרועה".
אומר אמת (7) קובע שקיימת החרמה מכוונת: "מי שעוקב אחר האמירות והמעשים של מנהלי תיאטראות, מסבסדי קרנות קולנוע, ודומיהם לא יכול שלא להבין שההחרמה נגד הימין היא מכוונת". אך לא רק בכך הוא תולה את האשם, אלא גם בימין עצמו ש"לא הפנים את הכח של האמנות (מקסימום זורקים מס שפתיים 'האמנות נשלטת על ידי השמאל' ולא עושים כלום). כשזה כבר קורה, כמו 'במעלה' זה חצי מימ"דניקי, קלישאתי ומשעמם - ללא גיוון ויצירתיות".
משה (9) סבור שאמנם יש אמנות בימין אבל העדרה מהשיח הציבורי בישראל נובע מכך ש"השמאל קובע מהי אמנות ומיהם אמנים לפי השקפת עולמו וכך נוהגת התשקורת, אך בהחלט יש אמנות בימין".
ד"ר שלום פליסר (11) קובע ש"הכל מתחיל בחינוך..." ומסביר: "המסורת הגלותית קבעה שכל מוסיקאי הוא "כליזמר" ו"שנורר", כל צייר הוא צבע(י). וכל פסל הוא "בעל-מלאכה". "שחקן" (או:"אקטיור") אינו אלא "בדחן" ו"פורים-שפיל" וסופר/משורר אינו אלא בטלן. אף אידישע-מאמע לא רצתה לראות את בנה בקלקלות האלה. מכאן מתחיל היחס החשדני לבעלי המקצועות האמנותיים. מכאן מתחילה האכסיומה, שכביכול, לאמנות יש רק תפקיד בידורי ותו-לא. חרף כל זה, קמו ליהודים אמנים רבים יותר מכל העמים (באחוזים) בכל שטחי האמנות. את הקהל בארץ צריך לחנך לאמנות: להתייחס גם לציוני התעודה במוסיקה, בציור ובמלאכה - ולא בביטול".
יעל שושני (13) תוקפת, גם ובעיקר, את כלי התקשורת של הימין: "כשגם הימין יוצר קליקות ולא מוכן לפרסם חומרים של אמנים חדשים, אז מה לנו להלין על השמאל? אני מדברת מנסיונות לפרסם בכלי התקשורת הימניים..."
כשבכלי התקשורת מבקשים מומחה לאמנות, או אמן, כמעט תמיד הוא יהיה שייך למחנה השמאל הישראלי. האם מדובר בהחרמה מכוונת, או שמא אנשי ימין מעדיפים לעסוק בתחומים אחרים ומזניחים את האמנות ורואים בו תחום שולי וזניח בחייו של אדם ובחייה של אומה?
האם ייתכן שבשל העיסוק ברומו של עולם ובביצורה של ארץ מפקיר בעצם הימין הישראלי את האמנות בידי השמאל הישראלי?
ובמידה ואכן זו הסיבה ל"הזנחת האמנות", כיצד אתם מתייחסים לתחום? האם ראוי לו להיות שולי ונידח בקצה העיסוק היומיומי, או שאולי יש בו השפעה על חיי האומה ואף על עתידה ויש לשנות גישה זו?
כדרכינו במדור 'פותחים נושא', תגובות והצעות ראויות במלואן או בחלקן תשולבנה בכתבה עצמה.
אם גם אתם מעוניינים להעביר לנו נושאים לדיון במדור 'פותחים נושא', ניתן לשגר כאן
מגיב מס' 1 סבור ש"ישנה אומנות בימין, אך, אין לה מספיק יחסי ציבור טובים, ומרפקים חזקים".
יונתן הרוש (4) מחזק גם הוא את אמני הימין: "הגיע הזמן שגם הדתיים יתחילו להראות את כוחם באמנות כמו גם בתקשורת ובכל התחומים".
מיכאל מחיפה (6) דווקא מסתייג מאמנות פוליטית, ויש לו גם הסבר למציאות הקיימת: "הבעיה עם האמנות בארץ היא שבגלל שהמקום הוא קטן ועני, קיימות קליקות שזוכות ליותר תמיכה, בשיטה של יד רוחצת יד, מה שכמובן לא משפר את הרמה הכללית. בגלל החשיבות של אמנות המונית עכשיו, ישראלים יכולים בקלות לצרוך אמנות שמקורה בחו"ל ולא להיות תלויים באמנות סוג ב' שלנו, מה שקורה בקולנוע. בקשר לנטיות הפוליטיות של אומנים, אולי שליש מהם שייכים לימין ושני שליש לשמאל, ואין בזה כל רע. בורחס היה ימני, וקורטסאר מאוד שמאלני. ברכט היה שמאלני, ויונסקו ימני. אמנות פוליטית היא כמעט תמיד אמנות סוג ב' ואני לא בטוח שאהנה מאמנות ימנית גרועה".
אומר אמת (7) קובע שקיימת החרמה מכוונת: "מי שעוקב אחר האמירות והמעשים של מנהלי תיאטראות, מסבסדי קרנות קולנוע, ודומיהם לא יכול שלא להבין שההחרמה נגד הימין היא מכוונת". אך לא רק בכך הוא תולה את האשם, אלא גם בימין עצמו ש"לא הפנים את הכח של האמנות (מקסימום זורקים מס שפתיים 'האמנות נשלטת על ידי השמאל' ולא עושים כלום). כשזה כבר קורה, כמו 'במעלה' זה חצי מימ"דניקי, קלישאתי ומשעמם - ללא גיוון ויצירתיות".
משה (9) סבור שאמנם יש אמנות בימין אבל העדרה מהשיח הציבורי בישראל נובע מכך ש"השמאל קובע מהי אמנות ומיהם אמנים לפי השקפת עולמו וכך נוהגת התשקורת, אך בהחלט יש אמנות בימין".
ד"ר שלום פליסר (11) קובע ש"הכל מתחיל בחינוך..." ומסביר: "המסורת הגלותית קבעה שכל מוסיקאי הוא "כליזמר" ו"שנורר", כל צייר הוא צבע(י). וכל פסל הוא "בעל-מלאכה". "שחקן" (או:"אקטיור") אינו אלא "בדחן" ו"פורים-שפיל" וסופר/משורר אינו אלא בטלן. אף אידישע-מאמע לא רצתה לראות את בנה בקלקלות האלה. מכאן מתחיל היחס החשדני לבעלי המקצועות האמנותיים. מכאן מתחילה האכסיומה, שכביכול, לאמנות יש רק תפקיד בידורי ותו-לא. חרף כל זה, קמו ליהודים אמנים רבים יותר מכל העמים (באחוזים) בכל שטחי האמנות. את הקהל בארץ צריך לחנך לאמנות: להתייחס גם לציוני התעודה במוסיקה, בציור ובמלאכה - ולא בביטול".
יעל שושני (13) תוקפת, גם ובעיקר, את כלי התקשורת של הימין: "כשגם הימין יוצר קליקות ולא מוכן לפרסם חומרים של אמנים חדשים, אז מה לנו להלין על השמאל? אני מדברת מנסיונות לפרסם בכלי התקשורת הימניים..."