מאת: חגי הוברמן
יועציו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, דב וייסגלס ושלום תורג'מן, שיגיעו היום לוושינגטון, ייתקלו בסדרת מחלוקות בין שתי המדינות, שהגישור עליהן איננו פשוט כפי שמנסים לצייר בירושלים.
ארה"ב, כידוע, איננה מתלהבת מתוכנית הנסיגה החד-צדדית של אולמרט. היא תסכים לתמוך בנסיגה הרי ארה"ב לא יכולה להתנגד לנסיגות ישראליות, עיקרון שהיא דוגלת בו מאז 1967, אבל היא לא תסכים להביע תמיכה בגבולות הנסיגה כגבולות של קבע. אולמרט אימץ את העיקרון, שלפני הנסיגה החד צדדית "ימוצה המו"מ עם הפלשתינים", בתקווה שאז יצליח לקבל את הסכמת ארה"ב בגבולות הנסיגה כ"גבול הקבע", כפי שהוא הבטיח לציבור הישראלי.
גורמים מדיניים בירושלים אמרו לכתבנו חגי הוברמן, כי אחת השאלות שאין עליהן עדיין תשובה, ושלגביהן יצטרכו שני השליחים להפעיל את מלוא נסיונם הדיפלומטי, היא מי יקבע מתי ימוצה המו"מ עם הפלשתינים, וניתן יהיה לפנות למסלול החד-צדדיות. זהו בסיס המחלוקת העתידית עם האמריקנים: מי יקבע מתי "מוצה" המו"מ הזה? ומהו בכלל "מיצוי" המו"מ? האם ארה"ב תסכים שישראל תקבע, חד-צדדית, שהמו"מ "מוצה"? סביר להניח שלא. גם אם ארה"ב תהיה מוכנה לכך, הקהיליה האירופאית לא תניח לה לעשות כן.
אולמרט הביע בסוף השבוע הסתייגות מפגישה עם אבו-מאזן, ואף נזף בשר הביטחון שלו שהשמיע תמיכה במהלך. אבל גם אולמרט יודע, שארה"ב לא תניח לו להודיע שהמו"מ "מוצה", בטרם יפגוש את יו"ר הרשות הפלשתינית, וינסה להגיע איתו להסדרים מרחיקי לכת. אולמרט יהיה חייב להניח בפני אבו-מאזן, ישירות, הצעה למיתווה להסכם קבע. רק אם המו"מ הזה ייכשל, ויהיה ברור שהאשמה לכישלון היא מהצד הפלשתיני, תאשר ארה"ב שהמו"מ "מוצה" ואולמרט יוכל לפנות למסלול החד-צדדי שלו.
זה המילכוד של אולמרט: הדרך ל"התכנסות" עוברת דרך מו"מ עם אבו-מאזן, על אפו וחמתו של ראש-הממשלה, אם באמת הוא חפץ בתמיכת מימשל בוש.
יועציו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, דב וייסגלס ושלום תורג'מן, שיגיעו היום לוושינגטון, ייתקלו בסדרת מחלוקות בין שתי המדינות, שהגישור עליהן איננו פשוט כפי שמנסים לצייר בירושלים.
ארה"ב, כידוע, איננה מתלהבת מתוכנית הנסיגה החד-צדדית של אולמרט. היא תסכים לתמוך בנסיגה הרי ארה"ב לא יכולה להתנגד לנסיגות ישראליות, עיקרון שהיא דוגלת בו מאז 1967, אבל היא לא תסכים להביע תמיכה בגבולות הנסיגה כגבולות של קבע. אולמרט אימץ את העיקרון, שלפני הנסיגה החד צדדית "ימוצה המו"מ עם הפלשתינים", בתקווה שאז יצליח לקבל את הסכמת ארה"ב בגבולות הנסיגה כ"גבול הקבע", כפי שהוא הבטיח לציבור הישראלי.
גורמים מדיניים בירושלים אמרו לכתבנו חגי הוברמן, כי אחת השאלות שאין עליהן עדיין תשובה, ושלגביהן יצטרכו שני השליחים להפעיל את מלוא נסיונם הדיפלומטי, היא מי יקבע מתי ימוצה המו"מ עם הפלשתינים, וניתן יהיה לפנות למסלול החד-צדדיות. זהו בסיס המחלוקת העתידית עם האמריקנים: מי יקבע מתי "מוצה" המו"מ הזה? ומהו בכלל "מיצוי" המו"מ? האם ארה"ב תסכים שישראל תקבע, חד-צדדית, שהמו"מ "מוצה"? סביר להניח שלא. גם אם ארה"ב תהיה מוכנה לכך, הקהיליה האירופאית לא תניח לה לעשות כן.
אולמרט הביע בסוף השבוע הסתייגות מפגישה עם אבו-מאזן, ואף נזף בשר הביטחון שלו שהשמיע תמיכה במהלך. אבל גם אולמרט יודע, שארה"ב לא תניח לו להודיע שהמו"מ "מוצה", בטרם יפגוש את יו"ר הרשות הפלשתינית, וינסה להגיע איתו להסדרים מרחיקי לכת. אולמרט יהיה חייב להניח בפני אבו-מאזן, ישירות, הצעה למיתווה להסכם קבע. רק אם המו"מ הזה ייכשל, ויהיה ברור שהאשמה לכישלון היא מהצד הפלשתיני, תאשר ארה"ב שהמו"מ "מוצה" ואולמרט יוכל לפנות למסלול החד-צדדי שלו.
זה המילכוד של אולמרט: הדרך ל"התכנסות" עוברת דרך מו"מ עם אבו-מאזן, על אפו וחמתו של ראש-הממשלה, אם באמת הוא חפץ בתמיכת מימשל בוש.