גיבוש?
מאת: עמיחי גרוס
ריצות. שחיה. שכיבות שמיכה. ריצות. חפירה. ריצות. אלונקות. כפיפות בטן. זחילות. ריצות. שחיה. פירוק נשק. מסעות. ריצות.
היה זה באמצע היום השלישי של הגיבוש לשייטת. הייתי מותש, עייף, כואב. לא האמנתי כמה כוחות יש בי. מתוך כ-200 בחורים שהתחילו את הגיבוש נשארנו פחות מ-40. כולם נראים מותשים כמוני, וכולם מנסים לשרוד את היום וחצי האחרונים - משׂתרכים אחרי המפקד ומבצעים את הפקודות.
בין הריצות והמאמץ והשחיקה הנפשית, נזכרתי איך לפני שנתיים, כשאחי התגייס לסיירת מטכ"ל – הייתי גאה בו, הערצתי אותו, השווצתי בו מול חבריי. "אתה גיבור", אמרה לו אחותי הקטנה. "הוא התנדב ליחידה על-מנת לתרום למדינה ככל יכולתו", הסביר לי אבא יום אחד. באותו יום הבטחתי לעצמי שגם אני אהיה כמוהו – חייל ביחידה מובחרת.
במשך אותן שנים התאמנתי, עשיתי כושר; רצתי בקביעות 3 פעמים בשבוע, קרעתי את עצמי בשכיבות שמיכה ובכפיפות בטן. מה שהצליח להחזיק אותי ולאפשר לי להמשיך להתמיד - היה החלום שיום יבוא וגם אני אהיה חייל מובחר.
עברו השנים, ומצאתי את עצמי בחולות עתלית, סוחט עוד ועוד את הכוחות שלי, מנצל אותם עד הטיפה האחרונה - בשאיפה שאעבור את הגיבוש ואתקבל לשייטת. החלום הולך ומתגשם.
"פְתחו שעון, שלוש קטנות הקפתם חזרתם!" שאג המפקד והצביע על עץ במרחק של כ-300 מ' מאיתנו. עם 40 ק"ג על הגב, עם בגדים שכבר דבוקים אלינו לגמרי מהזיעה, ועם רגליים שכבר לא הרגשנו אותן – התחלנו לרוץ. כשחזרנו, עברנו לתחרות שחיה בעיניים עצומות, ואחריה – בעודנו רטובים - זחילה על החול. אח"כ הוטל עלינו לפרק מאג ולהרכיבו מחדש - מתחת למים, בנשימה אחת.
קשה, ממש קשה בגיבוש. קשה מבחינה גופנית, ובעיקר מבחינה נפשית. לפעמים התגנבה לליבי שאלה: למה אני עושה את זה לעצמי? אך בכל פעם הצלחתי להדוף מחדש את המחשבות הללו, הצלחתי להתגבר ולהמשיך הלאה. "זה מה שרצית להיות", אמרתי לעצמי, "בשביל זה התאמנת כל-כך הרבה זמן, על זה חלמת". כך אני אמצה את היכולות שלי בצורה המירבית ביותר - עודדתי את עצמי. והמשכתי.
"קחו ת'ציוד ובואו אחריי!" ציווה המפקד אחרי הפסקה קצרה שניתנה לנו. לבשנו את האפודים, העמסנו את האלונקות, החזקנו בנשק המדומה שניתן לנו – ויצאנו. חוסר הוודאות הטריף אותי. לא ידענו לאן, לא ידענו כמה. "מה לא עושים בשביל המדינה", לחשתי לחברי. לאחר צעידה של יותר משעה, העביר אותנו המפקד לריצה.
ואז, תוך כדי שאני מנסה שלא לשקוע בחול - זה קרה. חברי שרץ מאחוריי מעד, ואחד ממוטות האלונקה שהוא נשא פגע בגבי בעוצמה. נפלתי. הכאב היה גדול. קמתי. ניסיתי להתאושש ולהמשיך, אך אחד המפקדים שראה את המתרחש עצר אותי והכריח אותי להבדק אצל רופא. תוצאות הבדיקה יהיו גורליות: האם אוכל להמשיך את הגיבוש, או שמא הפציעה חמורה ולכן איאלץ לפרוש בשלב זה ולהגיע לגיבוש הבא. נלקחתי לחדרו של רופא הבסיס, ושם הוא בחן את גבי.
"אתה רוצה להמשיך את הגיבוש?" - שאל הרופא, והבנתי שהוא מתלבט לגבי תוצאות הבדיקה. עכשיו הכל תלוי בי.
* * * * * * * * * *
טוק-טוק-טוק.
זו פעם ראשונה שראיתי את אבא בוכה. הוא ישב ליד השולחן הגדול בסלון, מולו היה מונח ספר תהילים. לידו עמדה אמא מחבקת את רעות אחותי הגדולה.
טוק-טוק-טוק.
אחי הגדול, אסף, הסתגר בחדרו. רוני, אחותי בת ה-5, התכנסה בפינת הסלון וחיבקה חזק-חזק את הדובי הלבן הגדול שלה, כאילו היא רוצה שלא יפרידו אותו ממנה.
טוק-טוק-טוק.
הדפיקות הלכו וגברו.
"משפחת קרמר, מישהו בבית?" - נשמע קול נשי מעבר לדלת.
לא ענינו.
לפתע נשמעה חבטה, הדלת נפרצה.
חמישה חיילים ושלוש חיילות נכנסו הביתה, והביטו בנו. על חולצת המדים שלהם היתה רקומה המילה 'צה"ל', ומעליה דגל ישראל.
קולות הבכי גברו. רוני רצה ונצמדה לרגליה של אמא, מפוחדת. "למה החיילים באו אלינו?" שאלה בתמימות. אמא לא ענתה.
אסף, שכנראה הספיק לצאת מחדרו, נעמד מול החיילים ואמר בקול בטוח: "לכו, אתם לא רצויים פה!".
החיילים היו קצת נבוכים. "על-פי חוק שהעבירה הכנסת אתם צריכים להתפנות מביתכם. באנו לעזור במה שאפשר. אם תוך שעה לא תתפנו ניאלץ לפנות אתכם בכח", אמר מפקד הצוות.
אבא, שעד עכשיו מירר בבכי כמו תינוק, ניסה להסביר לחיילים את מה שעברנו בשנים האחרונות - את ההיאחזות בקרקע, את הרגשת השליחות, את הרצון לתרום לעם ולמדינה, את מסירות הנפש של נדב אחי, הי"ד, שנרצח בציר כיסופים, ואת סטירת הלחי שהם – החיילים – נותנים לנו עכשיו. באמצע קולו נחנק והוא השתתק, ורק המשיך לבכות.
אחד החיילים לא הצליח לעצור את דמעותיו. הוא הסתובב ויצא החוצה.
רעות החלה לצעוק בסערת נפש: "אתם לא מתביישים?! בשביל זה התגייסתם? אתם צריכים לשמור עלינו, לא לגרש אותנו!" ואסף נכנס לדבריה: "התבלבלתם! האויב נמצא שם, מעבר לגדר, ולא פה בבית שלי".
מפקד הצוות השפיל את מבטו ואמר: "באנו בשם החוק של מדינת ישראל. אלו הפקודות שקיבלנו. כפי שאמרתי, יש לכם שעה להתארגן. אח"כ נחזור ותאלצו להתפנות". אמר, הסתובב ויצא, בליווי תערובת של צעקות ובכי.
לאחר שעה - שנמשכה כחמש דקות - חזרו החיילים, והפעם באו 15 במספר. קודם הם סחבו את התיקים הקטנים שהכנו, עם בגדים ליומיים-שלושה. אח"כ הגיע תורנו.
"מי ראשון?", שאל המפקד.
"אתה לא ראוי שיהיה לך דגל ישראל על המדים!", צעקה רעות, והוסיפה: "אנחנו תרמנו את חיינו למען המדינה ותראה מה אתה עושה! זה צבא ההגנה לישראל?!"
"מי ראשון?", שאל שוב המפקד, תוך התעלמות מדבריה של רעות.
אבא השעין ראשו על כפות ידיו, ולא הפסיק לבכות. אמא ליטפה את ראשה של רוני שעדיין היתה צמודה לרגליה ולא הרפתה מהדובי שלה. רעות התיישבה על הספה ושתתה כוס מים בנסיון להרגע.
"אני", אמר אסף בקול רועד.
ארבעה חיילים ניגשו אליו, הרימו אותו וסחבו אותו החוצה, אל האוטובוס, תוך כדי שהוא מכסה בידו את פניו הדומעות.
אחריו היתה רעות, אח"כ אני, אחריי אמא ורוני, ובסוף אבא.
* * * * * * * * * *
"הלו, תחליט! אתה רוצה להמשיך את הגיבוש או לא?", שאל לובש המדים שישב מולי, והעיר אותי מזכרונותיי. מבטי היה נעוץ במילה 'צה"ל' שהיתה רקומה על חולצתו...
עמיחי גרוס, מחבר הסיפור הוא תלמיד שיעור א' בישיבת מעלה אדומים. הוא בן ה-19. משפחתו נעקרה מנווה דקלים ומתגוררת בימים אלה באתר העקורים בניצן. הסיפור נכתב "בעקבות מקרה אמיתי שקרה לחבר שלי, ועליו הסיפור מתבסס, אולם מספר פרטים בקטע הומצאו (וכמובן - השמות שונו)".
מאת: עמיחי גרוס
ריצות. שחיה. שכיבות שמיכה. ריצות. חפירה. ריצות. אלונקות. כפיפות בטן. זחילות. ריצות. שחיה. פירוק נשק. מסעות. ריצות.
היה זה באמצע היום השלישי של הגיבוש לשייטת. הייתי מותש, עייף, כואב. לא האמנתי כמה כוחות יש בי. מתוך כ-200 בחורים שהתחילו את הגיבוש נשארנו פחות מ-40. כולם נראים מותשים כמוני, וכולם מנסים לשרוד את היום וחצי האחרונים - משׂתרכים אחרי המפקד ומבצעים את הפקודות.
בין הריצות והמאמץ והשחיקה הנפשית, נזכרתי איך לפני שנתיים, כשאחי התגייס לסיירת מטכ"ל – הייתי גאה בו, הערצתי אותו, השווצתי בו מול חבריי. "אתה גיבור", אמרה לו אחותי הקטנה. "הוא התנדב ליחידה על-מנת לתרום למדינה ככל יכולתו", הסביר לי אבא יום אחד. באותו יום הבטחתי לעצמי שגם אני אהיה כמוהו – חייל ביחידה מובחרת.
במשך אותן שנים התאמנתי, עשיתי כושר; רצתי בקביעות 3 פעמים בשבוע, קרעתי את עצמי בשכיבות שמיכה ובכפיפות בטן. מה שהצליח להחזיק אותי ולאפשר לי להמשיך להתמיד - היה החלום שיום יבוא וגם אני אהיה חייל מובחר.
עברו השנים, ומצאתי את עצמי בחולות עתלית, סוחט עוד ועוד את הכוחות שלי, מנצל אותם עד הטיפה האחרונה - בשאיפה שאעבור את הגיבוש ואתקבל לשייטת. החלום הולך ומתגשם.
"פְתחו שעון, שלוש קטנות הקפתם חזרתם!" שאג המפקד והצביע על עץ במרחק של כ-300 מ' מאיתנו. עם 40 ק"ג על הגב, עם בגדים שכבר דבוקים אלינו לגמרי מהזיעה, ועם רגליים שכבר לא הרגשנו אותן – התחלנו לרוץ. כשחזרנו, עברנו לתחרות שחיה בעיניים עצומות, ואחריה – בעודנו רטובים - זחילה על החול. אח"כ הוטל עלינו לפרק מאג ולהרכיבו מחדש - מתחת למים, בנשימה אחת.
קשה, ממש קשה בגיבוש. קשה מבחינה גופנית, ובעיקר מבחינה נפשית. לפעמים התגנבה לליבי שאלה: למה אני עושה את זה לעצמי? אך בכל פעם הצלחתי להדוף מחדש את המחשבות הללו, הצלחתי להתגבר ולהמשיך הלאה. "זה מה שרצית להיות", אמרתי לעצמי, "בשביל זה התאמנת כל-כך הרבה זמן, על זה חלמת". כך אני אמצה את היכולות שלי בצורה המירבית ביותר - עודדתי את עצמי. והמשכתי.
"קחו ת'ציוד ובואו אחריי!" ציווה המפקד אחרי הפסקה קצרה שניתנה לנו. לבשנו את האפודים, העמסנו את האלונקות, החזקנו בנשק המדומה שניתן לנו – ויצאנו. חוסר הוודאות הטריף אותי. לא ידענו לאן, לא ידענו כמה. "מה לא עושים בשביל המדינה", לחשתי לחברי. לאחר צעידה של יותר משעה, העביר אותנו המפקד לריצה.
ואז, תוך כדי שאני מנסה שלא לשקוע בחול - זה קרה. חברי שרץ מאחוריי מעד, ואחד ממוטות האלונקה שהוא נשא פגע בגבי בעוצמה. נפלתי. הכאב היה גדול. קמתי. ניסיתי להתאושש ולהמשיך, אך אחד המפקדים שראה את המתרחש עצר אותי והכריח אותי להבדק אצל רופא. תוצאות הבדיקה יהיו גורליות: האם אוכל להמשיך את הגיבוש, או שמא הפציעה חמורה ולכן איאלץ לפרוש בשלב זה ולהגיע לגיבוש הבא. נלקחתי לחדרו של רופא הבסיס, ושם הוא בחן את גבי.
"אתה רוצה להמשיך את הגיבוש?" - שאל הרופא, והבנתי שהוא מתלבט לגבי תוצאות הבדיקה. עכשיו הכל תלוי בי.
* * * * * * * * * *
טוק-טוק-טוק.
זו פעם ראשונה שראיתי את אבא בוכה. הוא ישב ליד השולחן הגדול בסלון, מולו היה מונח ספר תהילים. לידו עמדה אמא מחבקת את רעות אחותי הגדולה.
טוק-טוק-טוק.
אחי הגדול, אסף, הסתגר בחדרו. רוני, אחותי בת ה-5, התכנסה בפינת הסלון וחיבקה חזק-חזק את הדובי הלבן הגדול שלה, כאילו היא רוצה שלא יפרידו אותו ממנה.
טוק-טוק-טוק.
הדפיקות הלכו וגברו.
"משפחת קרמר, מישהו בבית?" - נשמע קול נשי מעבר לדלת.
לא ענינו.
לפתע נשמעה חבטה, הדלת נפרצה.
חמישה חיילים ושלוש חיילות נכנסו הביתה, והביטו בנו. על חולצת המדים שלהם היתה רקומה המילה 'צה"ל', ומעליה דגל ישראל.
קולות הבכי גברו. רוני רצה ונצמדה לרגליה של אמא, מפוחדת. "למה החיילים באו אלינו?" שאלה בתמימות. אמא לא ענתה.
אסף, שכנראה הספיק לצאת מחדרו, נעמד מול החיילים ואמר בקול בטוח: "לכו, אתם לא רצויים פה!".
החיילים היו קצת נבוכים. "על-פי חוק שהעבירה הכנסת אתם צריכים להתפנות מביתכם. באנו לעזור במה שאפשר. אם תוך שעה לא תתפנו ניאלץ לפנות אתכם בכח", אמר מפקד הצוות.
אבא, שעד עכשיו מירר בבכי כמו תינוק, ניסה להסביר לחיילים את מה שעברנו בשנים האחרונות - את ההיאחזות בקרקע, את הרגשת השליחות, את הרצון לתרום לעם ולמדינה, את מסירות הנפש של נדב אחי, הי"ד, שנרצח בציר כיסופים, ואת סטירת הלחי שהם – החיילים – נותנים לנו עכשיו. באמצע קולו נחנק והוא השתתק, ורק המשיך לבכות.
אחד החיילים לא הצליח לעצור את דמעותיו. הוא הסתובב ויצא החוצה.
רעות החלה לצעוק בסערת נפש: "אתם לא מתביישים?! בשביל זה התגייסתם? אתם צריכים לשמור עלינו, לא לגרש אותנו!" ואסף נכנס לדבריה: "התבלבלתם! האויב נמצא שם, מעבר לגדר, ולא פה בבית שלי".
מפקד הצוות השפיל את מבטו ואמר: "באנו בשם החוק של מדינת ישראל. אלו הפקודות שקיבלנו. כפי שאמרתי, יש לכם שעה להתארגן. אח"כ נחזור ותאלצו להתפנות". אמר, הסתובב ויצא, בליווי תערובת של צעקות ובכי.
לאחר שעה - שנמשכה כחמש דקות - חזרו החיילים, והפעם באו 15 במספר. קודם הם סחבו את התיקים הקטנים שהכנו, עם בגדים ליומיים-שלושה. אח"כ הגיע תורנו.
"מי ראשון?", שאל המפקד.
"אתה לא ראוי שיהיה לך דגל ישראל על המדים!", צעקה רעות, והוסיפה: "אנחנו תרמנו את חיינו למען המדינה ותראה מה אתה עושה! זה צבא ההגנה לישראל?!"
"מי ראשון?", שאל שוב המפקד, תוך התעלמות מדבריה של רעות.
אבא השעין ראשו על כפות ידיו, ולא הפסיק לבכות. אמא ליטפה את ראשה של רוני שעדיין היתה צמודה לרגליה ולא הרפתה מהדובי שלה. רעות התיישבה על הספה ושתתה כוס מים בנסיון להרגע.
"אני", אמר אסף בקול רועד.
ארבעה חיילים ניגשו אליו, הרימו אותו וסחבו אותו החוצה, אל האוטובוס, תוך כדי שהוא מכסה בידו את פניו הדומעות.
אחריו היתה רעות, אח"כ אני, אחריי אמא ורוני, ובסוף אבא.
* * * * * * * * * *
"הלו, תחליט! אתה רוצה להמשיך את הגיבוש או לא?", שאל לובש המדים שישב מולי, והעיר אותי מזכרונותיי. מבטי היה נעוץ במילה 'צה"ל' שהיתה רקומה על חולצתו...
עמיחי גרוס, מחבר הסיפור הוא תלמיד שיעור א' בישיבת מעלה אדומים. הוא בן ה-19. משפחתו נעקרה מנווה דקלים ומתגוררת בימים אלה באתר העקורים בניצן. הסיפור נכתב "בעקבות מקרה אמיתי שקרה לחבר שלי, ועליו הסיפור מתבסס, אולם מספר פרטים בקטע הומצאו (וכמובן - השמות שונו)".