האם אדם יכול באמת "לשכוח את עצמו" כתוצאה משקיעה וריכוז במטלה מסוימת שהוא מבצע? פרופ' רפאל מלאך הרופא, ותלמיד המחקר ד"ר אילן גולדברג ומיכל הראל, מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, בחנו באחרונה את השאלה הזאת. ממצאיהם מתפרסמים בכתב העת המדעי Neuron.
תיאוריות רבות דוחות את האפשרות שאדם "ישכח את עצמו" באמת, וקובעות שתפישה חושית תלויה בתיווך של אזורים מסוימים במוח, הקשורים לייצוג עצמי והמהווים מעין "צופה" ערני שאינו מושפע ממטלות אחרות שהמוח טרוד בביצוען, אך נחוץ לפרשנות של פעילות אזורי המוח האחראים לעיבוד הנתונים שמגיעים מאיברי החישה.
מדעני מכון וייצמן בחנו את התיאוריות האלה באמצעות טכנולוגיה ייחודית שאפשרה להם לבחון את המתחולל באזורים שונים במוחותיהם של מתנדבים שביצעו מטלות שונות. הממצאים היו מפתיעים בחדותם: כאשר המתנדבים ביצעו מטלות מורכבות שחייבו קלט חושי רב ותשומת לב מלאה לעולם החיצוני, דוכאו לחלוטין אזורים בקדמת המוח שאחראים לייצוג של תפיסת ה"עצמי" במוח.
במסגרת הניסוי התבקשו המתנדבים להביט בתצלומים, או להקשיב לקטעי מוסיקה, אבל כל גירוי בוצע פעמיים, כשבכל פעם ניתנות לנבדקים הנחיות שונות. במשימה הראשונה (שאפשר לכנותה בשם "מבט פנימה"), הם התבקשו לחשוב על עצמם ועל הרגשות שהמוסיקה או התמונה מעוררת בהם. במשימה השנייה (שאפשר לכנותה "מטלה חושית-מוטורית"), הם התבקשו לבצע תרגילי זיהוי מהירים – למשל, לזהות את הקטעים שבהם נשמע צליל חצוצרה. מיפוי התפקודים הדינמי הראה שהאזור האחראי לתפיסת העצמיות היה פעיל בזמן החשיבה המופנמת. אבל כאשר המתנדבים עסקו במשימות הזיהוי, שחייבו אותם לריכוז רב יותר, הפעילות באזורים הקשורים לתפיסת העצמיות פחתה כמעט לחלוטין.
"ממצאים אלה", אומר פרופ' מלאך מהמכון, "אולי רומזים על משהו שגוי בתפיסה המערבית המניחה שקיימת שליטה עצמית מתמדת, ומזכירים דווקא תפיסות מזרחיות שלפיהן התחברות מושלמת אל העולם החיצוני מתאפשרת רק לאחר שהאדם לומד לנטוש את עצמיותו".
פרשנות ממוקדת יותר של הממצאים מציעה שמרכזי התודעה העצמית במוח אינם חיוניים לתפיסת העולם החיצוני, וכי הם פועלים בנוסף, ובמקביל לחוויה החושית היוצרת את תפיסת העולם החיצוני. כך קורה שכאשר העולם החיצוני מעסיק אותנו בעוצמה רבה ומציף אותנו בתחושות ומטלות מורכבות, אנחנו באמת "שוכחים את עצמנו".
תיאוריות רבות דוחות את האפשרות שאדם "ישכח את עצמו" באמת, וקובעות שתפישה חושית תלויה בתיווך של אזורים מסוימים במוח, הקשורים לייצוג עצמי והמהווים מעין "צופה" ערני שאינו מושפע ממטלות אחרות שהמוח טרוד בביצוען, אך נחוץ לפרשנות של פעילות אזורי המוח האחראים לעיבוד הנתונים שמגיעים מאיברי החישה.
מדעני מכון וייצמן בחנו את התיאוריות האלה באמצעות טכנולוגיה ייחודית שאפשרה להם לבחון את המתחולל באזורים שונים במוחותיהם של מתנדבים שביצעו מטלות שונות. הממצאים היו מפתיעים בחדותם: כאשר המתנדבים ביצעו מטלות מורכבות שחייבו קלט חושי רב ותשומת לב מלאה לעולם החיצוני, דוכאו לחלוטין אזורים בקדמת המוח שאחראים לייצוג של תפיסת ה"עצמי" במוח.
במסגרת הניסוי התבקשו המתנדבים להביט בתצלומים, או להקשיב לקטעי מוסיקה, אבל כל גירוי בוצע פעמיים, כשבכל פעם ניתנות לנבדקים הנחיות שונות. במשימה הראשונה (שאפשר לכנותה בשם "מבט פנימה"), הם התבקשו לחשוב על עצמם ועל הרגשות שהמוסיקה או התמונה מעוררת בהם. במשימה השנייה (שאפשר לכנותה "מטלה חושית-מוטורית"), הם התבקשו לבצע תרגילי זיהוי מהירים – למשל, לזהות את הקטעים שבהם נשמע צליל חצוצרה. מיפוי התפקודים הדינמי הראה שהאזור האחראי לתפיסת העצמיות היה פעיל בזמן החשיבה המופנמת. אבל כאשר המתנדבים עסקו במשימות הזיהוי, שחייבו אותם לריכוז רב יותר, הפעילות באזורים הקשורים לתפיסת העצמיות פחתה כמעט לחלוטין.
"ממצאים אלה", אומר פרופ' מלאך מהמכון, "אולי רומזים על משהו שגוי בתפיסה המערבית המניחה שקיימת שליטה עצמית מתמדת, ומזכירים דווקא תפיסות מזרחיות שלפיהן התחברות מושלמת אל העולם החיצוני מתאפשרת רק לאחר שהאדם לומד לנטוש את עצמיותו".
פרשנות ממוקדת יותר של הממצאים מציעה שמרכזי התודעה העצמית במוח אינם חיוניים לתפיסת העולם החיצוני, וכי הם פועלים בנוסף, ובמקביל לחוויה החושית היוצרת את תפיסת העולם החיצוני. כך קורה שכאשר העולם החיצוני מעסיק אותנו בעוצמה רבה ומציף אותנו בתחושות ומטלות מורכבות, אנחנו באמת "שוכחים את עצמנו".