כמו עיוורים שממששים את סביבתם בקצות אצבעותיהם, החולדות משתמשות בשערות השפם שלהן כדי לבחון את מיקומם ומאפייניהם של עצמים שונים שעומדים לפניהן. אבל הדרך שבה המוח מפענח את האותות שמתקבלים משערות השפם עדיין לא מובנת כל צורכה.

תובנה חדשה בתחום זה עלתה באחרונה ממחקר שביצעה תלמידת המחקר צ'ונשיו יו, בעזרתם של תלמיד המחקר דורי דרדיקמן והחוקר ד"ר סבסטיאן חידרלאו, במעבדתו של פרופ' אהוד אחישר מהמחלקה לנוירו-ביולוגיה במכון ויצמן למדע.

הם מציעים תיאוריה לפיה האותות נעים משערות השפם דרך שלושה "שבילים" נפרדים בתלמוס, שהוא מעין "השער המרכזי למוח". שביל אחד מעביר אותות שקשורים לתנועת שערות השפם; השני מעביר אותות על יצירת מגע עם חפצים (שנושאים מידע על מיקום החפצים); והשלישי מעביר שילובים מורכבים של אותות תנועה ומגע (שנושאים מידע לגבי מהות החפצים).

המדענים סבורים שהשבילים האלה מתפקדים בתוך שלושה מעגלי משוב מקבילים ששולטים על היבטים שונים של תנועותיהן של שערות החישה. מבחינה עקרונית תהליך השליטה בכל מעגל דומה לדרך שבה תרמוסטט שולט בטמפרטורה, באמצעות בקרה מתמדת על אותות שמתקבלים - וביצוע תיקונים והתאמות בתגובה.

המדענים מציעים ששלושת המעגלים הנפרדים פועלים במקביל, וכרוכים ברמות שונות של היררכית המוח, כך שכל מעגל נבנה על המעגלים שמתחתיו כדי לממש את התפקיד הייחודי שלו. כך למשל מעגל המיקום מתבסס על תפקוד נכון של מעגל התנועה ומעגל הזיהוי משתמש במידע המתקבל מפעולת שניהם.