בדיקה שבוצעה באחרונה הוכיחה שיחסו של בג"ץ לעתירות שהגיעו מצידה הימני של המפה הפוליטית שונה בתכלית ליחס שאותן מקבלות עתירות מצד שמאל.
הבדיקה שכללה מדגם עתירות שנוסחו באופן כמעט זהה ועסקו בעניינים דומים כדון הרס בתי יהודים מול הרס בתי ערבים וכיוצא באלה הוכיחו בהילות בטיפול בעתירות השמאל לעומת "מריחת" הטיפול בעתירות הימין.
כמו כן הראתה הבדיקה שהמועד שניתן למדינה לענות לעתירות הימין היה תמיד ארוך לאין שיעור לעומת עתירות השמאל בהן התבקשה תגובה מיידית של המדינה.
עוד העלתה הבדיקה שבעוד עתירות שמאל גררו לא אחת צווי מניעה זמניים על מנת להקפיא את המצב שלא יחריף את נשוא התלונה, הרי שבעתירות ימין כמעט מעולם לא הוצאו צווים דומים.
בעקבות הנתונים הללו, ובעקבות תחושה גורפת עליה מלינים דוברי הימין מזה שנים. תחושה שקיבלה גם תימוכין בדברי אנשי ציבור שקבעו כי הבג"ץ הפך לפלטפורמה פוליטית לקידום מגמות השמאל הישראלי, נשאלת השאלה – האם ראוי בכלל להגיש עתירות לבג"ץ?
האם בעצם הגשת העתירה אין כדי להפוך חלק מהמשחק ומתן לגיטימציה ציבורית אליו? ואולי עם כל הרצון שלא לקחת חלק ב"משחק" הרי שהחרמת בג"ץ ימשיך הבג"ץ לפסוק פסיקות הנוטות שמאלה וביתר שאת?
ואם יחרים הימין את בג"ץ? מה תהיינה ההשלכות למהלך שכזה? האם הוא עשוי, או עלול לעקר את הלגיטימציה של בית המשפט? והאם רצוי לעקר את כוחו של בית המשפט? או שמא בכל שיוסר מוראה של מלכות האחרית תהיה רעה וקשה? ואולי בעצם ימשיך העולם לנהוג כמנהגו והחוק ייאכף כמו לא היה חרם כלל? או שמא יכול להיות למהלך שכזה הד ציבורי עצום שיחדור גם לשורות השמאל עד כדי הרהור מחדש בהתנהלות השנים האחרונות?
ואולי תכפרו בעצם הצבת השאלה, ואולי בג"ץ מתנהל באופן הגון וההאשמות כאילו הוא נוטה שמאלה באופן חד וברור כלל אינן מוצדקות?
כדרכינו במדור 'פותחים נושא', תגובות והצעות ראויות במלואן או בחלקן תשולבנה בכתבה עצמה.
אם גם אתם מעוניינים להעביר לנו נושאים לדיון במדור 'פותחים נושא', ניתן לשגר כאן
מירב כהן מקרית ארבע (3) נחרצת בתגובתה:"לא רק שאין טעם לעתור לבג"ץ. אסור לעשות כן!!! בכך שאנו עותרים לבג"ץ אנחנו מחזקים אותו ומראים לו שאנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיו. הוא מקבל את כוחו מכך שאנו עדיין מחשיבים אותו ופונים לקבלת עזרתו".
מיכאל בן חורין, איש נוב (4) נחרץ לא פחות: "מצד ההלכה זה בית דין של עכ"ום, וההליכה אליהם אסורה כי היא מייקרת את שמם. אני למשל באופן עקבי מכנה אותו 'בית הבושת' מה שמכונה בלשון סגי נהור 'בית המשפט העליון'. אין שום טעם ושום סיכוי למצוא שם צדק. אבל לפעמים בשביל למשוך תשומת לב לנושא מסויים ניתן להשתמש בו, תוך הדגשה מראש שזו, ורק זו, הכוונה".
דוד (6) מצטט את הרב זווין זצ"ל בהתייחסותו לבג"ץ במילים "אשמנו בג"צנו".
שאול (8) מסכים עם שוללי העתירות ומנמק: "כל עתירה להם מחזק את תפקידם כרומסי העם השוכן בציון. מדי פעם כשפוסקים "לטובתינו" זה באמת לרעתינו כי זה מפתה אותנו לחזור שוב ושוב כדי שהם יבלעו אותנו. אין מה לחפש שם חוץ מגאווה, שנאה וחילול ה'. עתירה זה אומר שאני שם את כל תקוותי בך".
לעומת שוללי הפניה לבג"ץ סבור מיכאל (7) ההיפך, וכותב: "האם אנחנו לא נשתמש בסכינים או מזלגות בגלל שמישהו מנצל אותם לרעה? הרושם שלי הוא שמי שמחפש צדק במשפט משלה את עצמו. צדק צדק תרדוף אך לא צדק צדק תשיג. המילה 'בג"ץ' היא כמובן פרסומת שקרית למוצר, אבל היא לא סיבה מספקת לא להשתמש במוצר המסויים הזה. בכל מקרה, פניה לבית משפט עליון תמיד זוכה לפרסום הרבה יותר נרחב, והיא הזדמנות מצויינת להביע חלק של עמדותינו, בלי קשר להחלטה. להפך, החלטה לא סבירה של בית משפט תזכה ליחס מתאים של הציבור, וכתוצאה מכך ליחס תומך לעותרים. דעתי היא שרוב פניות לעליון שהיו, יותר הועילו מאשר הזיקו. בכל מקרה הציבור לא יוכל להגיד אחר כך: "לא ידענו, לא שמענו", כמו שהיה פעם".
דניאל (16) לא מאמין בסיכויי מהלך ההחרמה: "אם נגיע למצב ש-61 ח"כים יחשבו כמונו המצב ישתנה. ובדרך הטבע, זו הדרך היחידה. החרם לא יעזור להחליש אותם. לאגד לא אכפת אם תקנה כרטיס, אבל תלך ברגל. לאליטות השולטות לא אכפת אם תתחרה איתם או לא, כל עוד הן שולטות".
גלעד מקדומים (17) שולל את תפיסתו של דניאל וכותב לו: "אולי כדאי שתצא לרגע מהתפיסה אליה נקלעת, שאם אין "אלטרנטיבה" להתאבדות, אתה צריך להתאבד? זה לא נכון ש"אין לנו דרך אחרת" אבל לא אאריך בזה. כי זה לא רלוונטי - ברגע שיש מקום של רשעות ושקרים, זלזול וטומאה - אין לנו זכות להתקרב אליו אפילו".
גם שאול (18) מתייחס לדניאל וכותב לו: "לדניאל: אתה כמו אשה מוכה - אשה מוכה, בגלל כל הסבל והטראומה שעברה, לא יודעת שהיא יכולה לצאת ממצבה. היא רק מנסה להיות אשה טובה, לשחק לפי כללי המשחק (שהבעל המכה קובע באופן חד צדדי). אולי הפעם הוא לא יכה אותי. אבל יודעים כולנו שככה היא לא תצליח אף פעם. היא חייבת לעזוב את הבעל. למה אנחנו חוזרים פעם אחר פעם לבעל האכזרי שקוראים בג"ץ?".
דניאל משיב לתוקפיו: "השאלה היא: איך אנחנו רואים את המדינה. מי שרואה בעצם הקמת המדינה מרידה בקב"ה, בהחלט חייב להתנתק מכל מןסדותיה. אבל מי שרואה בהקמתה, עם כל המגרעות שבה את התחלתא דגאולה, חייב להשתתף בחייה הציבוריים. אז קודם כל, כל הגינויים שלי הם כלפי מערכת השופטת, שאינה עומדת לבחירות אבל לוקחת לעצמה סמכויות שהכנסת לא העניקה לה. לעומת זאת בכנסת יש לי אמון, היות והיא נבחרת ע"י הציבור, וזה שרוב הציבור היהודי לא יתנו, מחייב אותנו לעשות חשבון נפש. אז מי שכמוני, בעד מדינה ורוצה בטובתה, וכואב את המצב אליו מכניסה אותה הדקטטורה השיפוטית, שיציע אלטרנטיבה לפניות לבג"ץ, בשביל לשכנע את הציבור לתת רוב למפלגות שיצביעו לבג"ץ על מקומו. עד אז אני ממשיך".
הבדיקה שכללה מדגם עתירות שנוסחו באופן כמעט זהה ועסקו בעניינים דומים כדון הרס בתי יהודים מול הרס בתי ערבים וכיוצא באלה הוכיחו בהילות בטיפול בעתירות השמאל לעומת "מריחת" הטיפול בעתירות הימין.
כמו כן הראתה הבדיקה שהמועד שניתן למדינה לענות לעתירות הימין היה תמיד ארוך לאין שיעור לעומת עתירות השמאל בהן התבקשה תגובה מיידית של המדינה.
עוד העלתה הבדיקה שבעוד עתירות שמאל גררו לא אחת צווי מניעה זמניים על מנת להקפיא את המצב שלא יחריף את נשוא התלונה, הרי שבעתירות ימין כמעט מעולם לא הוצאו צווים דומים.
בעקבות הנתונים הללו, ובעקבות תחושה גורפת עליה מלינים דוברי הימין מזה שנים. תחושה שקיבלה גם תימוכין בדברי אנשי ציבור שקבעו כי הבג"ץ הפך לפלטפורמה פוליטית לקידום מגמות השמאל הישראלי, נשאלת השאלה – האם ראוי בכלל להגיש עתירות לבג"ץ?
האם בעצם הגשת העתירה אין כדי להפוך חלק מהמשחק ומתן לגיטימציה ציבורית אליו? ואולי עם כל הרצון שלא לקחת חלק ב"משחק" הרי שהחרמת בג"ץ ימשיך הבג"ץ לפסוק פסיקות הנוטות שמאלה וביתר שאת?
ואם יחרים הימין את בג"ץ? מה תהיינה ההשלכות למהלך שכזה? האם הוא עשוי, או עלול לעקר את הלגיטימציה של בית המשפט? והאם רצוי לעקר את כוחו של בית המשפט? או שמא בכל שיוסר מוראה של מלכות האחרית תהיה רעה וקשה? ואולי בעצם ימשיך העולם לנהוג כמנהגו והחוק ייאכף כמו לא היה חרם כלל? או שמא יכול להיות למהלך שכזה הד ציבורי עצום שיחדור גם לשורות השמאל עד כדי הרהור מחדש בהתנהלות השנים האחרונות?
ואולי תכפרו בעצם הצבת השאלה, ואולי בג"ץ מתנהל באופן הגון וההאשמות כאילו הוא נוטה שמאלה באופן חד וברור כלל אינן מוצדקות?
כדרכינו במדור 'פותחים נושא', תגובות והצעות ראויות במלואן או בחלקן תשולבנה בכתבה עצמה.
אם גם אתם מעוניינים להעביר לנו נושאים לדיון במדור 'פותחים נושא', ניתן לשגר כאן
מירב כהן מקרית ארבע (3) נחרצת בתגובתה:"לא רק שאין טעם לעתור לבג"ץ. אסור לעשות כן!!! בכך שאנו עותרים לבג"ץ אנחנו מחזקים אותו ומראים לו שאנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיו. הוא מקבל את כוחו מכך שאנו עדיין מחשיבים אותו ופונים לקבלת עזרתו".
מיכאל בן חורין, איש נוב (4) נחרץ לא פחות: "מצד ההלכה זה בית דין של עכ"ום, וההליכה אליהם אסורה כי היא מייקרת את שמם. אני למשל באופן עקבי מכנה אותו 'בית הבושת' מה שמכונה בלשון סגי נהור 'בית המשפט העליון'. אין שום טעם ושום סיכוי למצוא שם צדק. אבל לפעמים בשביל למשוך תשומת לב לנושא מסויים ניתן להשתמש בו, תוך הדגשה מראש שזו, ורק זו, הכוונה".
דוד (6) מצטט את הרב זווין זצ"ל בהתייחסותו לבג"ץ במילים "אשמנו בג"צנו".
שאול (8) מסכים עם שוללי העתירות ומנמק: "כל עתירה להם מחזק את תפקידם כרומסי העם השוכן בציון. מדי פעם כשפוסקים "לטובתינו" זה באמת לרעתינו כי זה מפתה אותנו לחזור שוב ושוב כדי שהם יבלעו אותנו. אין מה לחפש שם חוץ מגאווה, שנאה וחילול ה'. עתירה זה אומר שאני שם את כל תקוותי בך".
לעומת שוללי הפניה לבג"ץ סבור מיכאל (7) ההיפך, וכותב: "האם אנחנו לא נשתמש בסכינים או מזלגות בגלל שמישהו מנצל אותם לרעה? הרושם שלי הוא שמי שמחפש צדק במשפט משלה את עצמו. צדק צדק תרדוף אך לא צדק צדק תשיג. המילה 'בג"ץ' היא כמובן פרסומת שקרית למוצר, אבל היא לא סיבה מספקת לא להשתמש במוצר המסויים הזה. בכל מקרה, פניה לבית משפט עליון תמיד זוכה לפרסום הרבה יותר נרחב, והיא הזדמנות מצויינת להביע חלק של עמדותינו, בלי קשר להחלטה. להפך, החלטה לא סבירה של בית משפט תזכה ליחס מתאים של הציבור, וכתוצאה מכך ליחס תומך לעותרים. דעתי היא שרוב פניות לעליון שהיו, יותר הועילו מאשר הזיקו. בכל מקרה הציבור לא יוכל להגיד אחר כך: "לא ידענו, לא שמענו", כמו שהיה פעם".
דניאל (16) לא מאמין בסיכויי מהלך ההחרמה: "אם נגיע למצב ש-61 ח"כים יחשבו כמונו המצב ישתנה. ובדרך הטבע, זו הדרך היחידה. החרם לא יעזור להחליש אותם. לאגד לא אכפת אם תקנה כרטיס, אבל תלך ברגל. לאליטות השולטות לא אכפת אם תתחרה איתם או לא, כל עוד הן שולטות".
גלעד מקדומים (17) שולל את תפיסתו של דניאל וכותב לו: "אולי כדאי שתצא לרגע מהתפיסה אליה נקלעת, שאם אין "אלטרנטיבה" להתאבדות, אתה צריך להתאבד? זה לא נכון ש"אין לנו דרך אחרת" אבל לא אאריך בזה. כי זה לא רלוונטי - ברגע שיש מקום של רשעות ושקרים, זלזול וטומאה - אין לנו זכות להתקרב אליו אפילו".
גם שאול (18) מתייחס לדניאל וכותב לו: "לדניאל: אתה כמו אשה מוכה - אשה מוכה, בגלל כל הסבל והטראומה שעברה, לא יודעת שהיא יכולה לצאת ממצבה. היא רק מנסה להיות אשה טובה, לשחק לפי כללי המשחק (שהבעל המכה קובע באופן חד צדדי). אולי הפעם הוא לא יכה אותי. אבל יודעים כולנו שככה היא לא תצליח אף פעם. היא חייבת לעזוב את הבעל. למה אנחנו חוזרים פעם אחר פעם לבעל האכזרי שקוראים בג"ץ?".
דניאל משיב לתוקפיו: "השאלה היא: איך אנחנו רואים את המדינה. מי שרואה בעצם הקמת המדינה מרידה בקב"ה, בהחלט חייב להתנתק מכל מןסדותיה. אבל מי שרואה בהקמתה, עם כל המגרעות שבה את התחלתא דגאולה, חייב להשתתף בחייה הציבוריים. אז קודם כל, כל הגינויים שלי הם כלפי מערכת השופטת, שאינה עומדת לבחירות אבל לוקחת לעצמה סמכויות שהכנסת לא העניקה לה. לעומת זאת בכנסת יש לי אמון, היות והיא נבחרת ע"י הציבור, וזה שרוב הציבור היהודי לא יתנו, מחייב אותנו לעשות חשבון נפש. אז מי שכמוני, בעד מדינה ורוצה בטובתה, וכואב את המצב אליו מכניסה אותה הדקטטורה השיפוטית, שיציע אלטרנטיבה לפניות לבג"ץ, בשביל לשכנע את הציבור לתת רוב למפלגות שיצביעו לבג"ץ על מקומו. עד אז אני ממשיך".