בראיון לעיתונאי ארי שביט ב"הארץ", מותח היועץ לביטחון לאומי היוצא אלוף (במיל.) גיורא איילנד ביקורת נוקבת על תוכניות ההתנתקות וההתכנסות ועל תהליך קבלת ההחלטות האסטרטגי ע"י קברניטי המדינה. לאור חשיבותם המדינית וההיסטורית יובאו להלן עיקרי דברי איילנד כפי שפורסמו ב"הארץ":
"ההתנתקות הייתה החמצה אדירה. החמצה היסטורית. אני רוצה להסביר: האם אני חושב שישראל צריכה להיות בעזה? לא. האם אני חושב של-7,000 ישראלים יש זכות קיום בעזה מול 1.3 מיליון פלשתינאים? לא. אבל לא עושים דבר מבלי להסתכל שני צעדים קדימה. ופה לא הייתה הסתכלות קדימה. ההתנתקות לא תרמה דבר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני".
"כשאני נכנסתי לתפקידי ב-18 בינואר 2004, כל שהיה הוא המונח האמורפי 'התנתקות', שנקבע בנאום הרצליה. עדיין לא היה רעיון מגובש אלא רצון לרעיון. שאלתי את שרון כמה זמן יש לי לגבש תוכנית, והוא אמר לי: ארבעה חודשים. אבל מהר מאוד התברר לי, שדב ויסגלס כבר היה אצל האמריקאים והתחייב למהלך חד צדדי גדול גם בעזה וגם בגדה".
"הנסיעה של ויסגלס והראיון [של שרון] למרקוס גרמו לכך שכבר אי אפשר היה למנוע את הנסיגה מעזה. כשאתה אומר שפינוי יישובים זה טוב לישראל אתה כבר לא יכול לקבל על כך תמורה. קונדוליזה רייס אמרה לנו את זה באחת הפגישות במפורש. היא אמרה לנו: 'תנו לי להסביר לכם מהי המשמעות של צעד חד צדדי. צעד חד צדדי אתה נוקט כשהוא טוב לך. לכן אתה לא מצפה לקבל שום דבר תמורת מה שאתה עושה לטובת עצמך'".
"אני חושב שבין הים לנהר אין די מרחב כדי להכיל שתי מדינות, ואני חושב שכדי לקיים גבול בן הגנה, ישראל זקוקה לכל הפחות ל-12 אחוז משטחי הגדה. קווי 67' ותוכנית קלינטון אינם מעניקים לישראל גבולות בני הגנה. ברגע שכביש 6 נשלט בטווחים של מטרים באש של מקלעים ואר-פי-ג'י, ישראל בבעיה. ברגע שאתרים אסטרטגיים במדינת ישראל הם בטווח ירי של טיל סאגר, ישראל בבעיה. אם יש לך את המטוס המתקדם ביותר בעולם, אבל הוא לא יכול להמריא מכיוון ששדה התעופה נמצא בטווח יעיל של נשק מדויק - יש בעיה"... השליטה בקו הגבעות החולש על נתב"ג וכביש 6 היא חיונית. הרחבת הפרוזדור לירושלים היא חיונית. 12 אחוזים משטחי הגדה הם המינימום הנדרש להבטחת ביטחון ישראל".
"אני טוען שגם מדינה פלשתינית המשתרעת על 100 אחוז מרצועת עזה ו-97 אחוז מהגדה המערבית אינה בת קיימא. היא אינה 'viable'. מדינה כזאת תהיה מדינה ענייה, קיצונית, חסרת נחת, שהלחץ הדמוגרפי בה בלתי נסבל. בשנת 2020 יחיו ברצועת עזה 2.5 מיליון בני אדם על שטח של 365 קמ"ר. זה חייב להוביל לפיצוץ. זה חייב להוביל ללחץ בלתי נסבל על הגדרות. במקרה הטוב יחזור תרחיש הפדאיין של שנות החמישים. במקרה הרע תהיה קריסה כוללת ועימות. על כן, הפרדיגמה הקלאסית של שתי מדינות לשני עמים בין הים לנהר אינה ישימה. כל העולם אולי מסכים לה, אבל בשטח היא לא ישימה".
"ההתכנסות מעוררת שורה של דילמות המחייבות בירור. הראשונה היא דילמת התוואי. ככל שקו הנסיגה יהיה מזרחי יותר, יהיה פינוי של פחות מתנחלים ויהיה פחות מתח פנים-ישראלי - אבל יאבד הסיכוי לקבל לגיטימיות בינלאומית. ככל שהקו יהיה מערבי יותר, תהיה לגיטימיות בינלאומית מסוימת, אבל נעמוד בפני אתגר קשה מאוד של פינוי כשבעים אלף מתנחלים. סדר הגודל של הפינוי הוא פי עשרה מההתנתקות. המקומות שמהם מתנתקים הם בעלי חשיבות ביטחונית גדולה יותר וזיקה היסטורית עמוקה יותר מגוש קטיף. עפרה, בית אל וקריית ארבע הן חלק מהאתוס הישראלי. הן הלב של הלב של ארץ ישראל. גם המבצע הצבאי הנדרש מסובך מאוד. העלות הכלכלית היא כמאה מיליארד שקל. אני לא טוען שהמשימה בלתי אפשרית, אבל אם לא תנוהל נכון, היא עלולה להביא להתרסקותה של החברה הישראלית".
"ההתנתקות הייתה החמצה אדירה. החמצה היסטורית. אני רוצה להסביר: האם אני חושב שישראל צריכה להיות בעזה? לא. האם אני חושב של-7,000 ישראלים יש זכות קיום בעזה מול 1.3 מיליון פלשתינאים? לא. אבל לא עושים דבר מבלי להסתכל שני צעדים קדימה. ופה לא הייתה הסתכלות קדימה. ההתנתקות לא תרמה דבר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני".
"כשאני נכנסתי לתפקידי ב-18 בינואר 2004, כל שהיה הוא המונח האמורפי 'התנתקות', שנקבע בנאום הרצליה. עדיין לא היה רעיון מגובש אלא רצון לרעיון. שאלתי את שרון כמה זמן יש לי לגבש תוכנית, והוא אמר לי: ארבעה חודשים. אבל מהר מאוד התברר לי, שדב ויסגלס כבר היה אצל האמריקאים והתחייב למהלך חד צדדי גדול גם בעזה וגם בגדה".
"הנסיעה של ויסגלס והראיון [של שרון] למרקוס גרמו לכך שכבר אי אפשר היה למנוע את הנסיגה מעזה. כשאתה אומר שפינוי יישובים זה טוב לישראל אתה כבר לא יכול לקבל על כך תמורה. קונדוליזה רייס אמרה לנו את זה באחת הפגישות במפורש. היא אמרה לנו: 'תנו לי להסביר לכם מהי המשמעות של צעד חד צדדי. צעד חד צדדי אתה נוקט כשהוא טוב לך. לכן אתה לא מצפה לקבל שום דבר תמורת מה שאתה עושה לטובת עצמך'".
"אני חושב שבין הים לנהר אין די מרחב כדי להכיל שתי מדינות, ואני חושב שכדי לקיים גבול בן הגנה, ישראל זקוקה לכל הפחות ל-12 אחוז משטחי הגדה. קווי 67' ותוכנית קלינטון אינם מעניקים לישראל גבולות בני הגנה. ברגע שכביש 6 נשלט בטווחים של מטרים באש של מקלעים ואר-פי-ג'י, ישראל בבעיה. ברגע שאתרים אסטרטגיים במדינת ישראל הם בטווח ירי של טיל סאגר, ישראל בבעיה. אם יש לך את המטוס המתקדם ביותר בעולם, אבל הוא לא יכול להמריא מכיוון ששדה התעופה נמצא בטווח יעיל של נשק מדויק - יש בעיה"... השליטה בקו הגבעות החולש על נתב"ג וכביש 6 היא חיונית. הרחבת הפרוזדור לירושלים היא חיונית. 12 אחוזים משטחי הגדה הם המינימום הנדרש להבטחת ביטחון ישראל".
"אני טוען שגם מדינה פלשתינית המשתרעת על 100 אחוז מרצועת עזה ו-97 אחוז מהגדה המערבית אינה בת קיימא. היא אינה 'viable'. מדינה כזאת תהיה מדינה ענייה, קיצונית, חסרת נחת, שהלחץ הדמוגרפי בה בלתי נסבל. בשנת 2020 יחיו ברצועת עזה 2.5 מיליון בני אדם על שטח של 365 קמ"ר. זה חייב להוביל לפיצוץ. זה חייב להוביל ללחץ בלתי נסבל על הגדרות. במקרה הטוב יחזור תרחיש הפדאיין של שנות החמישים. במקרה הרע תהיה קריסה כוללת ועימות. על כן, הפרדיגמה הקלאסית של שתי מדינות לשני עמים בין הים לנהר אינה ישימה. כל העולם אולי מסכים לה, אבל בשטח היא לא ישימה".
"ההתכנסות מעוררת שורה של דילמות המחייבות בירור. הראשונה היא דילמת התוואי. ככל שקו הנסיגה יהיה מזרחי יותר, יהיה פינוי של פחות מתנחלים ויהיה פחות מתח פנים-ישראלי - אבל יאבד הסיכוי לקבל לגיטימיות בינלאומית. ככל שהקו יהיה מערבי יותר, תהיה לגיטימיות בינלאומית מסוימת, אבל נעמוד בפני אתגר קשה מאוד של פינוי כשבעים אלף מתנחלים. סדר הגודל של הפינוי הוא פי עשרה מההתנתקות. המקומות שמהם מתנתקים הם בעלי חשיבות ביטחונית גדולה יותר וזיקה היסטורית עמוקה יותר מגוש קטיף. עפרה, בית אל וקריית ארבע הן חלק מהאתוס הישראלי. הן הלב של הלב של ארץ ישראל. גם המבצע הצבאי הנדרש מסובך מאוד. העלות הכלכלית היא כמאה מיליארד שקל. אני לא טוען שהמשימה בלתי אפשרית, אבל אם לא תנוהל נכון, היא עלולה להביא להתרסקותה של החברה הישראלית".