"הטרור האיסלאמי הוא הבעיה המרכזית של העולם כיום", כך אמר אפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד, בהרצאה שנשא היום בפני חברי קורטוריון הטכניון במושבם השנתי. "אנו נמצאים כיום במלחמת עולם שלישית, שאינני רואה את סופה", הוסיף.
בתשובה לשאלה אמר כי האיסלאמיזציה של אירופה היא בעיה חמורה, "באמצע המאה הנוכחית יהיה בערים מרכזיות בגרמניה רוב איסלאמי, וכך בפדרציות רבות ברוסיה", אמר הלוי.
לדבריו, החמאס, תנועה צעירה בת 19 שנה בלבד, היא אויב רצחני של ישראל, והצלחתם של כוחות הביטחון הישראלים במלחמה באירגון זה היא אדירה. "בכל זאת, בעולם משתנה כמו שלנו, צריך לחשוב אחרת, ואני מציע להעמיד למבחן את הצעת החמאס להודנא ממושכת", הדגיש.
"אם ההודנא שעליה החמאס מדבר היא ל-15 שנה, היא אינה הפסקת אש אלא שביתת נשק. וזה מעלה את השאלה – האם השטן של אתמול יכול להיות פרטנר היום?", לדבריו, מאז ההתנתקות החמאס אינו פועל נגד ישראל, לא מאהבת ישראל אלא משום שזה תואם את האינטרסים שלו.
אפרים הלוי הוסיף כי אין הוא חושב שעל ישראל להתעקש שהחמאס יכיר בישראל. "איננו זקוקים להכרה שלו", אמר. "הוא זקוק יותר להכרה של ישראל".
ראש המוסד לשעבר: הונו את השרים בנושא 'מפת הדרכים'
בספרו החדש 'אדם בצל' חושף ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, כי תהליך קבלת מפת הדרכים ע"י הממשלה נעשה תוך הונאתם של השרים.
בספרו החדש מתייחס הלוי לתקופה בה כיהן כראש המוסד, במהלכה היה מעורב מאחורי הקלעים בסוגיות הנוגעות ליחסי חוץ של מדינת ישראל. בין היתר עולה מדבריו ביקורת קשה על תהליכי קבלת החלטות בהסכמי אוסלו ומפת הדרכים.
מפת הדרכים הובאה לאישור הממשלה לאחר שרה"מ שרון נתן כבר את הסכמתו. הלוי כותב: "הוטרדתי מדרך הצגת הרקע שנתנו העוזרים הקרובים ביותר לראש הממשלה, לשרים ולאחרים. נאמר להם כי 'מפת הדרכים' היתה חסרת משמעות ואינה מסוכנת לישראל. לשרים הובהר כי השלב הראשון של ה'מפה' צפה מאמץ מרוכז מצד הפלסטינים לפרק את תשתיות הטרור. כדי שכך ינהגו, היו הפלסטיניים 'צריכים' להיות פינלנדים, והרי זה לא יקרה לעולם. בדומה לכך, היו שטענו כי הצד האמריקני לא ייחס משמעות של ממש ל'מפת הדרכים'. לאחר שתאושר, אמרו, היא פשוט תישכח בהסכמתה בשתיקה של ארה"ב. מאחר שלמדתי משהו על הדרך בה פועלות ממשלות, לא יכולתי להאמין שזה אפשרי, שיכולה להיות רמה כזאת של קנוניה שמטרתה להונות ממשלות ולהשפיע על דעת הקהל. במהלך הקריירה שלי ידעתי על הסכמות בשתיקה בעבר. הייתי עד ראיה וגם לקחתי חלק ברבות מן ההסכמות ששירתו את האינטרסים העדינים ביותר של ארה"ב ושל ישראל, אך הדרך הזאת חרגה בהרבה ממה שהדעת סובלת".
הלוי גמר אומר לפרוש והוא מוסיף כי ניסה בטרם יישום החלטתו להסביר לעצמו מדוע התפתחו העניינים כפי שהתפתחו "מדוע עשה ראש הממשלה תפנית של 180 מעלות ואישר את מפת הדרכים תכנית שהוא עצמו הגדיר כמסוכנת כל כך עד נתן הוראה לא לגעת בה בשום אופן? מאין בא השיתוק המדיני שנדמה כי כבש את כל מוסדות השלטון, מיד לאחר ההצלחה של יוני 02 והצהרתו של הנשיא בוש בדבר הצורך לכונן הנהגה פלסטינית חדשה? מדוע היו הדלפות שיטתיות על שליחויות שביצעתי בידיעתו המלאה של ראש הממשלה ובאישורו? האם עויינותו האישית של עובד מדינה אחד לזולתו די בה כדי להרוס נכסים דיפלומטיים שלא היו קניינו של יחיד זה או אחר, אלא של המדינה כולה? מדוע כל זה התאפשר בלי שאיש נענש או ננזף בשל כך? לא היו לי תשובות מספקות למחרוזת השאלות הזאת, ומאז פרישתי טרם גילית כיצד ייתכן שקרה מה שקרה".
הוא הגיש פעמיים מכתבי התפטרות לראש הממשלה ופעמיים ביקש ממנו רה"מ לחזור בו "הרגשתי שהוא רוצה בכנות שאשאר בתפקידי האמנתי ברצינות כוונותיו להחליט החלטות הסטוריות וביכולתו לבצען, אך הגעתי למסקנה שהאיש הזה אינו חופשי וכי מחוייבויות אישיות מאד לאחרים כבלו את ידיו ומנעו ממנו להפעיל את סמכויותיו כמיטב הבנתו".
הלוי שהיה מעורב גם בהתגבשות הסכמי אוסלו מגלה כי בין הגורמים שהובילו להסכם זה היה "גורם" בצד הישראלי שהמוטיבציה שלו היתה "השאיפה האישית להצליח ויהי מה". הוא כותב: "אין דרך אחרת לתאר זאת מאשר להשוות את רה"מ מהליכוד יצחק שמיר, לרה"מ מהמערך פרס. מאחר שהראשון נתן דעתו להסטוריה במובן הרחב יותר, הוא העדיף להשאיר את העבודה השוטפת בידי הכפופים לו ובידי מקצוענים ולהמתין. מובן שהיה רגיש לתפקידו ולמקומו בתולדות עמו וארצו, אך בהיותו זהיר וחשדן, מעולם לא מיהר ולא נחפז להשיג הצלחה מיידית, ולא נהה אחר פופוליזם ותהילה קצרת טווח. יריבו הפוליטי פרס היה שונה מאד ממנו ותמיד שאף להערכת ההמונים. משום כך הרגשתי תמיד שהוא התעלם מזהירות ומן השכל הישר. הערוץ החשאי אפשר לפרס לנטרל את חששותיהם של המקצוענים ולייצר עובדה מוגמרת שאפילו רבין הזהיר לא יכול היה לעכב או לפסול על הסף".
השיטה של פרס מוסיף הלוי, היתה כאמור לייצר שיחות חשאיות בשיתוף עם משפטנים "בפועל נעשו עורכי הדין ועורכי דין עתידיים נגועים בחיידק עשיית ההסטוריה ושאפו לתהילה מיידית לא פחות מעמיתיהם בצוותי המו"מ. משפטנים נעשו יצרני פתרונות מהירים בסוגיות שהם לא הבינו בהן כמעט דבר. הם זכו לתהילה ולכבוד מכוח יכולתם לנסח נוסחאות משפטיות בהתאם לצרכים הפוליטיים של פטרוניהם. לרוע המזל כך נוצרה התבנית לשרשרת של מכשלות מכאיבות בעתיד".
פרס לדבריו היה חושף את השיחות החשאיות לעין כל "בשעה שנראתה לו ובנסיון להאדיר את המוניטין שלו". הירדנים הסיקו מסקנות, כותב הלוי והם ניהלו עימו שיחות חסרות טעם וחסרות תוצאות. התנהלות פרס גרמה לכך שהמלך חוסיין הבהיר לרבין כי "אם פרס יובא בסוד השיחות האינטימיות שלהם יועמד כל הענין בסכנה. מנקודת הראות של המלך חוסיין כל אירוע שהיה כרוך בהשתתפותו של פרס היה תרגיל ביחסי ציבור חסר כל תוכן מהותי". יתירה מכך, כותב הלוי כותב כי בספט' 94 נחנך מעבר הגבול הדרומי מצפון לאילת ולעקבה. באירוע השתתפו רה"מ רבין, שר החוץ פרס והנסיך חסן. מיד לאחר מכן התקיימה ארוחת צהרים "באמצע הארוחה נתבקשתי ללכת אל מאחורי בנין הארמון (בעקבה) ושם ראיתי את הנסיך חסן נסער מאד. התברר לי שפרס דיבר עם המלך והנסיך חסן ונאמר לו שהשיחות לא מתקדמות. בו במקום הציע פרס שהנסיך חסן ייסע בחשאי לתורכיה שם יעלו הוא ושר החוץ על היאכטה של ידידו של פרס, דן אברמס, ובאוירה השלווה הזאת, הרחק מאור הזרקורים, הם יעבדו על הסכם השלום בלי התערבותם של אנשים שהיו לדעת פרס משתתפים לא רצויים בשיחות. המלך נבוך מן ההצעה הזאת ולא ידע כיצד להגיב, וביקש שאפנה לרה"מ רבין ואשאל בעצתו. עלה בידי לשוחח עם רבין בארבע עינים בסוף הארוחה וסיפרתי לו במהירות את מה ששמעתי. תגובתו היתה מיידית וחד משמעית. 'תקבור את זה' אמר. והנחישות שבקולו לא הותירה מקום לספק באשר לדעתו על היוזמה החדשה הזו".
מספרו של הלוי עולה פרט נוסף. הוא מציין כי עם הבחרו של נתניהו לראשות הממשלה, זמן קצר לאחר רצח רבין, פעל נתניהו במהירות ליצירת יחסי עבודה קרובים עם מלך ירדן "המצב נראה טוב עד שנתניהו שלח את יועצו המדיני לרבת עמון לדון בעניני השעה ביקור שהוגדר שגרתי. כעבור ימים מספר אירעה התנגשות חמורה בין פלסטינים לישראלים סמוך להר הבית. אהוד אולמרט שהיה אז ראש עירית ירושלים אישר את פתיחתה של מנהרת הכותל".
בתשובה לשאלה אמר כי האיסלאמיזציה של אירופה היא בעיה חמורה, "באמצע המאה הנוכחית יהיה בערים מרכזיות בגרמניה רוב איסלאמי, וכך בפדרציות רבות ברוסיה", אמר הלוי.
לדבריו, החמאס, תנועה צעירה בת 19 שנה בלבד, היא אויב רצחני של ישראל, והצלחתם של כוחות הביטחון הישראלים במלחמה באירגון זה היא אדירה. "בכל זאת, בעולם משתנה כמו שלנו, צריך לחשוב אחרת, ואני מציע להעמיד למבחן את הצעת החמאס להודנא ממושכת", הדגיש.
"אם ההודנא שעליה החמאס מדבר היא ל-15 שנה, היא אינה הפסקת אש אלא שביתת נשק. וזה מעלה את השאלה – האם השטן של אתמול יכול להיות פרטנר היום?", לדבריו, מאז ההתנתקות החמאס אינו פועל נגד ישראל, לא מאהבת ישראל אלא משום שזה תואם את האינטרסים שלו.
אפרים הלוי הוסיף כי אין הוא חושב שעל ישראל להתעקש שהחמאס יכיר בישראל. "איננו זקוקים להכרה שלו", אמר. "הוא זקוק יותר להכרה של ישראל".
ראש המוסד לשעבר: הונו את השרים בנושא 'מפת הדרכים'
בספרו החדש 'אדם בצל' חושף ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, כי תהליך קבלת מפת הדרכים ע"י הממשלה נעשה תוך הונאתם של השרים.
בספרו החדש מתייחס הלוי לתקופה בה כיהן כראש המוסד, במהלכה היה מעורב מאחורי הקלעים בסוגיות הנוגעות ליחסי חוץ של מדינת ישראל. בין היתר עולה מדבריו ביקורת קשה על תהליכי קבלת החלטות בהסכמי אוסלו ומפת הדרכים.
מפת הדרכים הובאה לאישור הממשלה לאחר שרה"מ שרון נתן כבר את הסכמתו. הלוי כותב: "הוטרדתי מדרך הצגת הרקע שנתנו העוזרים הקרובים ביותר לראש הממשלה, לשרים ולאחרים. נאמר להם כי 'מפת הדרכים' היתה חסרת משמעות ואינה מסוכנת לישראל. לשרים הובהר כי השלב הראשון של ה'מפה' צפה מאמץ מרוכז מצד הפלסטינים לפרק את תשתיות הטרור. כדי שכך ינהגו, היו הפלסטיניים 'צריכים' להיות פינלנדים, והרי זה לא יקרה לעולם. בדומה לכך, היו שטענו כי הצד האמריקני לא ייחס משמעות של ממש ל'מפת הדרכים'. לאחר שתאושר, אמרו, היא פשוט תישכח בהסכמתה בשתיקה של ארה"ב. מאחר שלמדתי משהו על הדרך בה פועלות ממשלות, לא יכולתי להאמין שזה אפשרי, שיכולה להיות רמה כזאת של קנוניה שמטרתה להונות ממשלות ולהשפיע על דעת הקהל. במהלך הקריירה שלי ידעתי על הסכמות בשתיקה בעבר. הייתי עד ראיה וגם לקחתי חלק ברבות מן ההסכמות ששירתו את האינטרסים העדינים ביותר של ארה"ב ושל ישראל, אך הדרך הזאת חרגה בהרבה ממה שהדעת סובלת".
הלוי גמר אומר לפרוש והוא מוסיף כי ניסה בטרם יישום החלטתו להסביר לעצמו מדוע התפתחו העניינים כפי שהתפתחו "מדוע עשה ראש הממשלה תפנית של 180 מעלות ואישר את מפת הדרכים תכנית שהוא עצמו הגדיר כמסוכנת כל כך עד נתן הוראה לא לגעת בה בשום אופן? מאין בא השיתוק המדיני שנדמה כי כבש את כל מוסדות השלטון, מיד לאחר ההצלחה של יוני 02 והצהרתו של הנשיא בוש בדבר הצורך לכונן הנהגה פלסטינית חדשה? מדוע היו הדלפות שיטתיות על שליחויות שביצעתי בידיעתו המלאה של ראש הממשלה ובאישורו? האם עויינותו האישית של עובד מדינה אחד לזולתו די בה כדי להרוס נכסים דיפלומטיים שלא היו קניינו של יחיד זה או אחר, אלא של המדינה כולה? מדוע כל זה התאפשר בלי שאיש נענש או ננזף בשל כך? לא היו לי תשובות מספקות למחרוזת השאלות הזאת, ומאז פרישתי טרם גילית כיצד ייתכן שקרה מה שקרה".
הוא הגיש פעמיים מכתבי התפטרות לראש הממשלה ופעמיים ביקש ממנו רה"מ לחזור בו "הרגשתי שהוא רוצה בכנות שאשאר בתפקידי האמנתי ברצינות כוונותיו להחליט החלטות הסטוריות וביכולתו לבצען, אך הגעתי למסקנה שהאיש הזה אינו חופשי וכי מחוייבויות אישיות מאד לאחרים כבלו את ידיו ומנעו ממנו להפעיל את סמכויותיו כמיטב הבנתו".
הלוי שהיה מעורב גם בהתגבשות הסכמי אוסלו מגלה כי בין הגורמים שהובילו להסכם זה היה "גורם" בצד הישראלי שהמוטיבציה שלו היתה "השאיפה האישית להצליח ויהי מה". הוא כותב: "אין דרך אחרת לתאר זאת מאשר להשוות את רה"מ מהליכוד יצחק שמיר, לרה"מ מהמערך פרס. מאחר שהראשון נתן דעתו להסטוריה במובן הרחב יותר, הוא העדיף להשאיר את העבודה השוטפת בידי הכפופים לו ובידי מקצוענים ולהמתין. מובן שהיה רגיש לתפקידו ולמקומו בתולדות עמו וארצו, אך בהיותו זהיר וחשדן, מעולם לא מיהר ולא נחפז להשיג הצלחה מיידית, ולא נהה אחר פופוליזם ותהילה קצרת טווח. יריבו הפוליטי פרס היה שונה מאד ממנו ותמיד שאף להערכת ההמונים. משום כך הרגשתי תמיד שהוא התעלם מזהירות ומן השכל הישר. הערוץ החשאי אפשר לפרס לנטרל את חששותיהם של המקצוענים ולייצר עובדה מוגמרת שאפילו רבין הזהיר לא יכול היה לעכב או לפסול על הסף".
השיטה של פרס מוסיף הלוי, היתה כאמור לייצר שיחות חשאיות בשיתוף עם משפטנים "בפועל נעשו עורכי הדין ועורכי דין עתידיים נגועים בחיידק עשיית ההסטוריה ושאפו לתהילה מיידית לא פחות מעמיתיהם בצוותי המו"מ. משפטנים נעשו יצרני פתרונות מהירים בסוגיות שהם לא הבינו בהן כמעט דבר. הם זכו לתהילה ולכבוד מכוח יכולתם לנסח נוסחאות משפטיות בהתאם לצרכים הפוליטיים של פטרוניהם. לרוע המזל כך נוצרה התבנית לשרשרת של מכשלות מכאיבות בעתיד".
פרס לדבריו היה חושף את השיחות החשאיות לעין כל "בשעה שנראתה לו ובנסיון להאדיר את המוניטין שלו". הירדנים הסיקו מסקנות, כותב הלוי והם ניהלו עימו שיחות חסרות טעם וחסרות תוצאות. התנהלות פרס גרמה לכך שהמלך חוסיין הבהיר לרבין כי "אם פרס יובא בסוד השיחות האינטימיות שלהם יועמד כל הענין בסכנה. מנקודת הראות של המלך חוסיין כל אירוע שהיה כרוך בהשתתפותו של פרס היה תרגיל ביחסי ציבור חסר כל תוכן מהותי". יתירה מכך, כותב הלוי כותב כי בספט' 94 נחנך מעבר הגבול הדרומי מצפון לאילת ולעקבה. באירוע השתתפו רה"מ רבין, שר החוץ פרס והנסיך חסן. מיד לאחר מכן התקיימה ארוחת צהרים "באמצע הארוחה נתבקשתי ללכת אל מאחורי בנין הארמון (בעקבה) ושם ראיתי את הנסיך חסן נסער מאד. התברר לי שפרס דיבר עם המלך והנסיך חסן ונאמר לו שהשיחות לא מתקדמות. בו במקום הציע פרס שהנסיך חסן ייסע בחשאי לתורכיה שם יעלו הוא ושר החוץ על היאכטה של ידידו של פרס, דן אברמס, ובאוירה השלווה הזאת, הרחק מאור הזרקורים, הם יעבדו על הסכם השלום בלי התערבותם של אנשים שהיו לדעת פרס משתתפים לא רצויים בשיחות. המלך נבוך מן ההצעה הזאת ולא ידע כיצד להגיב, וביקש שאפנה לרה"מ רבין ואשאל בעצתו. עלה בידי לשוחח עם רבין בארבע עינים בסוף הארוחה וסיפרתי לו במהירות את מה ששמעתי. תגובתו היתה מיידית וחד משמעית. 'תקבור את זה' אמר. והנחישות שבקולו לא הותירה מקום לספק באשר לדעתו על היוזמה החדשה הזו".
מספרו של הלוי עולה פרט נוסף. הוא מציין כי עם הבחרו של נתניהו לראשות הממשלה, זמן קצר לאחר רצח רבין, פעל נתניהו במהירות ליצירת יחסי עבודה קרובים עם מלך ירדן "המצב נראה טוב עד שנתניהו שלח את יועצו המדיני לרבת עמון לדון בעניני השעה ביקור שהוגדר שגרתי. כעבור ימים מספר אירעה התנגשות חמורה בין פלסטינים לישראלים סמוך להר הבית. אהוד אולמרט שהיה אז ראש עירית ירושלים אישר את פתיחתה של מנהרת הכותל".