בניגוד להודעה הערב של משרד החינוך לפיה זכו מפוני גוש קטיף להנחות בבגרויות, מדווחים תלמידים באתר של וועד מתיישבי גוש קטיף כי כמה מוסדות חינוך ביקשו הקלות שונות לבגרויות לאותם תלמידים, אולם הם לא נענו.
התלמידים מזכירים את החלטתה של שרת החינוך יולי תמיר להקל בשדרות עם נחיתת המרגמה בתוך הכיתה וטוענים כי היא "שכחה שמפוני גוש קטיף היו במצב דומה במשך יותר מ-4 שנים ולא ביקשו אף הקלה". כעת, לדבריהם, כשביקשו את ההקלות המיוחלות נתקלו בבירוקרטיה קשה.
כתבנו מדווח כי התלמידים מגורשי גוש קטיף הפסידו זמן לימודים יקר בשנה שעברה עקב המאבק ובתחילת השנה הזו, לאחר הגירוש. גם כשכבר נכנסו למסגרת, קשה היה להם ללמוד ולהתרכז, ובנוסף היה חסר ציוד רב.
תלמידת כיתה י"א באולפנת "הרב בהר"ן" בגדרה כתבה היום כי ניגשה לבגרות בתנ"ך בידיעה ברורה שלא תעבור אותה: "בשנה שעברה סיימתי את הבגרות בתנ"ך עם ציון סופי 80 והשנה אני לא מצליחה לעבור אפילו את ה-35. התחלתי את השנה ב-4 יח"ל במתמטיקה וגמרתי בשבוע שעבר עם 3 יח"ל.
אני צריכה לעבור השנה עוד בגרויות בספרות, מחשבת ישראל ועוד, ובמבחנים שעד עכשיו לא קיבלתי מעל 60, אני לומדת במוסד שיש בו כ-50 בנות מגורשות מגוש קטיף, מתוך 450 בנות האולפנא.
רוב חברותיי אינן מגורשות והלימודים מנסים להתנהל כסדרם עד כמה שאפשר".
ממשיכה התלמידה ופורסת את מצוקתה: "אומרים ששביעית זו שנה קשה ולכן אני יוצאת מנקודת הנחה שזה נורמלי שקשה, אך בהסתכלות לאחור ובהשוואה לחברותיי – המצב איום!! הפער הלימודי הגדול שנוצר כבר משנה שעברה בגלל עבודת המטה, החסרת שעות לימודים רבות בגלל מעבר מ-4 מקומות "מגורים" מהצפון עד לדרום, חוסר ריכוז כתוצאה מהטראומה שעברתי בקיץ שהשפיעה על כל השנה ולא נגמרה בקיץ! בגלל געגועים עזים לבית שאין ובית הוא הצורך הבסיסי של כל אדם ובמיוחד של נערי תיכון בשנות ההתבגרות! בית הוא בטחון ובלי בטחון הנפש לא יכולה להמשיך לתפקד.
כל אלה משפיעים ובגדול על ציוני הבגרויות של סוף השנה!!"
"איך יכולה נערה בת 17 לשבת וללמוד למבחנים כשהיא גרה בחדר קטן עם חמשת אחיה הקטנים?!?
כולנו מסכימים שבגרויות זה חשוב – למה אני צריכה לבטל בגרויות ולרדת יחידות?!? לא מגיעה לי התחשבות ועזרה כדי לעבור כמו כולם ולהגיע ליכולותיי כמו כל נער ונערה בשביעית?? אם ירדו לי הציונים בהפרשים של 30 נק´ ויותר, לא מגיעים לי בונוסים? אם הציונים שלי ירדו כל כך בגלל קשיים בריכוז – לא מגיעים לי הקלות??", היא שואלת במאמרה.
לדברי התלמידה הצוות החינוכי באולפנא משתדל מאוד להקל על התלמידות – "מימנו לנו שיעורים פרטיים במתמטיקה, לא נטשו אותנו להתמודד לבד, העלו לנו בציוני המגן – כפי שמגיע לנו ועד כמה שאפשר ודחפו אותנו לא לבטל בגרויות". אולם עם זאת תוהה וכותבת התלמידה: "למה האולפנא צריכה לעשות את זה ולא משרד החינוך? זה לא תפקידה של האולפנא ואין ביכולתה לעזור! אני מצפה ממשרד החינוך שיבין ויעזור מעבר ליכולותיו!!! אם משרד החינוך לא יכול לעזור – מי כן יכול?!?!
זוהי חובתו של משרד החינוך להגיש את העזרה המרבית לתלמידי התיכון שנאלצים לרדת ברמתם הלימודית ונכשלים בבגרויות ללא אשמתם ובאחריות ממשלת ישראל!!".
תלמיד אחר הפנה מכתב לוועדת חינוך של הכנסת ובו כתב כי "כעס ועצב, הרבה עצב מלווה אותי מאז גורשנו מביתנו שבגוש. חוץ מהעצבות על הבית שאיננו, הקהילה שכמעט התפרקה והמשפחה שעורערה כואב כפליים המצב כיום והטיפול של ה"אחרי" שכבר הוצהר ככשל חרוץ להרבה משרדי ממשלה... כשיצאנו מגוש קטיף, הראשונים שראינו היו חברים שלנו, דתיים כמונו, מהקיבוצים ליד- סעד ועלומים שעצרו את האוטובוסים שלנו והציעו לנו אוכל, שתייה, עידוד והמון אהבה. גם לאורך כל הדרך עד הכותל, עמדו בצמתים דתיים/חרדים שהצדיעו לנו . גרנו בכפר פינס בפנימיות האולפנא כמספר חודשים- ככה הציבור הדתי "דואג" לעצמו... וכך זה ממשיך, מאז שהגעתי לישיבה התיכונית סוסיא בה אני לומד, הישיבה והצוות דואגים לנו ברוך ה´. אבל אחרי הקיץ שעברנו החיים לא חוזרים למסלולם כל כך מהר... הכאב קשה, דיכאון, הזיכרונות צפים...".
ממשיך התלמיד ומתאר את שגרת הלימודים הקשה בה הוא מצוי: "בשיעורים במקום ללמוד אתה מוצא את עצמך "צף", מרחף - ככה שיעור אחרי שיעור. קשה ללמוד. המורים והצוות מבינים ומנסים לעזור. לא קיבלו אותנו 'לעליית הנוער' ומאז שגרנו בכפר פינס הרחוקה, הישיבה משלמת לנו החזרי נסיעות. לא שאנחנו עניים, אבל זה באמת לא נעים לבקש פתאום מאימא בכל יום ראשון 150 ₪ לנסיעות ברכבות ואוטובוסים והוצאות דומות... במיוחד מי שההורים שלו לא עובדים עקב הגירוש, והפיצויים מתחילים לטפטף רק עכשיו".
"הישיבה עצמה סיפקה לנו בטובה ציוד: ספרי לימוד וקלסרים, בגדי חורף ומצעים וכל השאר...(שלנו התבשל במכולה). בתקופת הבגרויות קיבלנו ממכם הארכת זמן... בבגרויות הקיץ הצוות הבין ומימן מכיסו (וקצת בעזרתכם) מורים פרטיים במה שהיינו צריכים כדי שנבין ונשלוט בחומר. זה לא שאני רוצה שתרחמו עלינו - כמה אנחנו "מסכנים" או "נזקקים". אני רק מבקש שתתחשבו קצת... אם היו אנשים במשרדים הגבוהים שהורינו היו צריכים להתדפק על דלתותיהם כל שבוע, ולהרגיש קבצנים מבוזים, אני רק מבקש שאתם לא תהיו כאלה...שתבינו ותכבדו ובאמת תקלו עלינו", מבקש התלמיד.
בדבריו רוויי הכאב מביע הנער דאגה גם לעתיד: "יש לי עוד כמה חברים חסרי מסגרת - חבר´ה איכותיים, חכמים, באמת חבל שלא יצא מהם כלום. ולסיום: שלא תבינו לא נכון, אני ילד שמח ויש לי המון חברים, אני צוחק, חי, אבל ההרגשה שמועכים אותך ולא כ"כ שמים עליך באמת מעצבנת וכואבת".
התלמידים מזכירים את החלטתה של שרת החינוך יולי תמיר להקל בשדרות עם נחיתת המרגמה בתוך הכיתה וטוענים כי היא "שכחה שמפוני גוש קטיף היו במצב דומה במשך יותר מ-4 שנים ולא ביקשו אף הקלה". כעת, לדבריהם, כשביקשו את ההקלות המיוחלות נתקלו בבירוקרטיה קשה.
כתבנו מדווח כי התלמידים מגורשי גוש קטיף הפסידו זמן לימודים יקר בשנה שעברה עקב המאבק ובתחילת השנה הזו, לאחר הגירוש. גם כשכבר נכנסו למסגרת, קשה היה להם ללמוד ולהתרכז, ובנוסף היה חסר ציוד רב.
תלמידת כיתה י"א באולפנת "הרב בהר"ן" בגדרה כתבה היום כי ניגשה לבגרות בתנ"ך בידיעה ברורה שלא תעבור אותה: "בשנה שעברה סיימתי את הבגרות בתנ"ך עם ציון סופי 80 והשנה אני לא מצליחה לעבור אפילו את ה-35. התחלתי את השנה ב-4 יח"ל במתמטיקה וגמרתי בשבוע שעבר עם 3 יח"ל.
אני צריכה לעבור השנה עוד בגרויות בספרות, מחשבת ישראל ועוד, ובמבחנים שעד עכשיו לא קיבלתי מעל 60, אני לומדת במוסד שיש בו כ-50 בנות מגורשות מגוש קטיף, מתוך 450 בנות האולפנא.
רוב חברותיי אינן מגורשות והלימודים מנסים להתנהל כסדרם עד כמה שאפשר".
ממשיכה התלמידה ופורסת את מצוקתה: "אומרים ששביעית זו שנה קשה ולכן אני יוצאת מנקודת הנחה שזה נורמלי שקשה, אך בהסתכלות לאחור ובהשוואה לחברותיי – המצב איום!! הפער הלימודי הגדול שנוצר כבר משנה שעברה בגלל עבודת המטה, החסרת שעות לימודים רבות בגלל מעבר מ-4 מקומות "מגורים" מהצפון עד לדרום, חוסר ריכוז כתוצאה מהטראומה שעברתי בקיץ שהשפיעה על כל השנה ולא נגמרה בקיץ! בגלל געגועים עזים לבית שאין ובית הוא הצורך הבסיסי של כל אדם ובמיוחד של נערי תיכון בשנות ההתבגרות! בית הוא בטחון ובלי בטחון הנפש לא יכולה להמשיך לתפקד.
כל אלה משפיעים ובגדול על ציוני הבגרויות של סוף השנה!!"
"איך יכולה נערה בת 17 לשבת וללמוד למבחנים כשהיא גרה בחדר קטן עם חמשת אחיה הקטנים?!?
כולנו מסכימים שבגרויות זה חשוב – למה אני צריכה לבטל בגרויות ולרדת יחידות?!? לא מגיעה לי התחשבות ועזרה כדי לעבור כמו כולם ולהגיע ליכולותיי כמו כל נער ונערה בשביעית?? אם ירדו לי הציונים בהפרשים של 30 נק´ ויותר, לא מגיעים לי בונוסים? אם הציונים שלי ירדו כל כך בגלל קשיים בריכוז – לא מגיעים לי הקלות??", היא שואלת במאמרה.
לדברי התלמידה הצוות החינוכי באולפנא משתדל מאוד להקל על התלמידות – "מימנו לנו שיעורים פרטיים במתמטיקה, לא נטשו אותנו להתמודד לבד, העלו לנו בציוני המגן – כפי שמגיע לנו ועד כמה שאפשר ודחפו אותנו לא לבטל בגרויות". אולם עם זאת תוהה וכותבת התלמידה: "למה האולפנא צריכה לעשות את זה ולא משרד החינוך? זה לא תפקידה של האולפנא ואין ביכולתה לעזור! אני מצפה ממשרד החינוך שיבין ויעזור מעבר ליכולותיו!!! אם משרד החינוך לא יכול לעזור – מי כן יכול?!?!
זוהי חובתו של משרד החינוך להגיש את העזרה המרבית לתלמידי התיכון שנאלצים לרדת ברמתם הלימודית ונכשלים בבגרויות ללא אשמתם ובאחריות ממשלת ישראל!!".
תלמיד אחר הפנה מכתב לוועדת חינוך של הכנסת ובו כתב כי "כעס ועצב, הרבה עצב מלווה אותי מאז גורשנו מביתנו שבגוש. חוץ מהעצבות על הבית שאיננו, הקהילה שכמעט התפרקה והמשפחה שעורערה כואב כפליים המצב כיום והטיפול של ה"אחרי" שכבר הוצהר ככשל חרוץ להרבה משרדי ממשלה... כשיצאנו מגוש קטיף, הראשונים שראינו היו חברים שלנו, דתיים כמונו, מהקיבוצים ליד- סעד ועלומים שעצרו את האוטובוסים שלנו והציעו לנו אוכל, שתייה, עידוד והמון אהבה. גם לאורך כל הדרך עד הכותל, עמדו בצמתים דתיים/חרדים שהצדיעו לנו . גרנו בכפר פינס בפנימיות האולפנא כמספר חודשים- ככה הציבור הדתי "דואג" לעצמו... וכך זה ממשיך, מאז שהגעתי לישיבה התיכונית סוסיא בה אני לומד, הישיבה והצוות דואגים לנו ברוך ה´. אבל אחרי הקיץ שעברנו החיים לא חוזרים למסלולם כל כך מהר... הכאב קשה, דיכאון, הזיכרונות צפים...".
ממשיך התלמיד ומתאר את שגרת הלימודים הקשה בה הוא מצוי: "בשיעורים במקום ללמוד אתה מוצא את עצמך "צף", מרחף - ככה שיעור אחרי שיעור. קשה ללמוד. המורים והצוות מבינים ומנסים לעזור. לא קיבלו אותנו 'לעליית הנוער' ומאז שגרנו בכפר פינס הרחוקה, הישיבה משלמת לנו החזרי נסיעות. לא שאנחנו עניים, אבל זה באמת לא נעים לבקש פתאום מאימא בכל יום ראשון 150 ₪ לנסיעות ברכבות ואוטובוסים והוצאות דומות... במיוחד מי שההורים שלו לא עובדים עקב הגירוש, והפיצויים מתחילים לטפטף רק עכשיו".
"הישיבה עצמה סיפקה לנו בטובה ציוד: ספרי לימוד וקלסרים, בגדי חורף ומצעים וכל השאר...(שלנו התבשל במכולה). בתקופת הבגרויות קיבלנו ממכם הארכת זמן... בבגרויות הקיץ הצוות הבין ומימן מכיסו (וקצת בעזרתכם) מורים פרטיים במה שהיינו צריכים כדי שנבין ונשלוט בחומר. זה לא שאני רוצה שתרחמו עלינו - כמה אנחנו "מסכנים" או "נזקקים". אני רק מבקש שתתחשבו קצת... אם היו אנשים במשרדים הגבוהים שהורינו היו צריכים להתדפק על דלתותיהם כל שבוע, ולהרגיש קבצנים מבוזים, אני רק מבקש שאתם לא תהיו כאלה...שתבינו ותכבדו ובאמת תקלו עלינו", מבקש התלמיד.
בדבריו רוויי הכאב מביע הנער דאגה גם לעתיד: "יש לי עוד כמה חברים חסרי מסגרת - חבר´ה איכותיים, חכמים, באמת חבל שלא יצא מהם כלום. ולסיום: שלא תבינו לא נכון, אני ילד שמח ויש לי המון חברים, אני צוחק, חי, אבל ההרגשה שמועכים אותך ולא כ"כ שמים עליך באמת מעצבנת וכואבת".