תערוכת "התנתקות" במוזיאון תל אביב לאומנויות באה לחשוף "איך עובדת השיטה", איך הפכו המתנחלים מקום "הזרוע בעמדות שמירה, חומות מגן מבטון וגדרות, שבו מאות בתים נטושים, לגן עדן פורח, והכול כדי להעמיק את תחושת ההתנתקות", מבט להתבוננות של 20 צלמי עיתונות ואמנים תל אביביים על ההתנתקות.
"רוב העם לא היה בגוש קטיף וידיעותיו נסמכות על מפות ודיונים במדיה. העיתונות, על כל גווניה, ציירה את הגוש כמרחב פורח, צבעוני (כתום בדרך כלל), עם בתים צמודי קרקע, מכוניות משפחתיות בחניות הבתים ושבילים שמקשרים בין בתים למדשאות ירוקות; התעתוע היה כה מושלם, עד שהיו שדיברו על הגוש במושגים של גן עדן.
"פנים אחרות של הגוש היו סמויות מעינם של צופי הטלוויזיה וקוראי העיתונים. הגוש היה זרוע כולו בעמדות שמירה, חומות מגן מבטון וגדרות... המדיה, שרצתה לייצר דרמה של נטישה, לא התייחסה גם לעובדה שמאות בתים ננטשו כבר שנים קודם לכן וחלקם לא היה מאוכלס מעולם. הפרויקט הוא מבט על חברה שעזבה, נטשה, התנתקה חודשים רבים לפני ה"התנתקות".
"חורבות מפויחות בשירת הים, שעל קירותיהן נחרטו מגני-דוד בעלי קונוטציות שואתיות, שופצו כחודש לפני הפינוי ונהפכו לבתי מגורים לזוגות צעירים שלכאורה חיו שם תמיד. בתים נטושים שצילמנו בעצמונה הפריחו לפתע גינות, שנועדו להעצים את מיתוס גן העדן ואת תחושת ההתנתקות ממנו, גם אנחנו היינו בין קוראי העיתון וצופי הטלוויזיה. גם אותנו הפתיע הפער בין הדימוי התקשורתי לשטח... הסדרה היא חלק קטן מתוך פרויקט רחב-הקף שעוסק בהתנחלויות בגוש קטיף ומנסה לפענח, דרך הצילום, "איך השיטה עובדת".
במילים אלו מתארים 20 האמנים וצלמי העיתונות את התרשמותם מגוש קטיף שלפני ההינתקות, בתערוכה באים האמנים לחשוף בפני הציבור התל אביבי, את המציאות האמיתית מאחורי פינוי גוש קטיף, בעיניהם התיאורים של דרמות אנושיות קורעות לב וגירוש תושבי המקום מבתיהם, הינם תוצאה של סילוף המציאות במציאות של כיבוש, ושהות במכלאות פוליטיות הכולאות את אסיריהם וסוהריהם- החיילים.
"ההד התקשורתי אינו משקף את משמעות האירוע עבור חלק גדול בציבור שהתנגד לפינוי, עבור הכוחות המפנים - ובעיקר עבור המיעוט הקריטי, שהוא ציבור המשפחות שפונו מבתיהן. רבים מהם הרגישו מגורשים, עקורים ופליטים, כפי שטענו. הם ניסחו את תחושותיהם בסיסמאות שלעיתים נלקחו ישירות ממילון המושגים הקולקטיבי של הטראומה היהודית, שמשפטיו בניסוחם המקורי הופנו כלפי איום של השמדה".
"אין עדות טובה מזו המצולמת, להנציח את האבסורד שיצרו אותן מכלאות פוליטיות ומנטאליות, שכולאות הן את אסיריהן או אלו היושבים בהן והן את הסוהרים המגבילים את חופש תנועתם או השומרים עליהם מפני התקפה מבחוץ. היחלצותם של תצלומים אלו מסילוף המציאות ומיצירת הֶקשר מעוות נעוצה בהיאחזותם בכותרת, ובציון הזמן והמקום. בסביבה של כיבוש, גירוש, התנתקות והפרדה".
לכתבנו ידידיה הכהן נמסר כי צלמי התערוכה מציינים "כי קשה ואולי בלתי אפשרי ליצור תצלום שאינו נוקט עמדה, את אופיו של המשולש נושא-צלם-צופה מכונן הצלם, ומגולמות בו מספר בחירות והחלטות שקדמו לתוצר הסופי, לתמונה... ההשלכות של בחירתו באות לידי ביטוי בחלל התצוגה, כשהצופה ניצב מול היצירה כחלק מהמשולש המדומה שזוויתו נקבעה על ידי האמן, והיא שמסמנת את נוכחותו הנעדרת, ולפיכך מנציחה את עמדתו כעד שלעולם אינו נפקד".
מוזיאון תל אביב לאומנויות נמצא בשדרות שאול המלך 27 תל אביב ופתוח לביקורים בימי שני ורביעי בין 10:00-16:00 בימים שלישי וחמישי משעה 10:00- 22:00 וביום שישי 10:00-14:00.
"רוב העם לא היה בגוש קטיף וידיעותיו נסמכות על מפות ודיונים במדיה. העיתונות, על כל גווניה, ציירה את הגוש כמרחב פורח, צבעוני (כתום בדרך כלל), עם בתים צמודי קרקע, מכוניות משפחתיות בחניות הבתים ושבילים שמקשרים בין בתים למדשאות ירוקות; התעתוע היה כה מושלם, עד שהיו שדיברו על הגוש במושגים של גן עדן.
"פנים אחרות של הגוש היו סמויות מעינם של צופי הטלוויזיה וקוראי העיתונים. הגוש היה זרוע כולו בעמדות שמירה, חומות מגן מבטון וגדרות... המדיה, שרצתה לייצר דרמה של נטישה, לא התייחסה גם לעובדה שמאות בתים ננטשו כבר שנים קודם לכן וחלקם לא היה מאוכלס מעולם. הפרויקט הוא מבט על חברה שעזבה, נטשה, התנתקה חודשים רבים לפני ה"התנתקות".
"חורבות מפויחות בשירת הים, שעל קירותיהן נחרטו מגני-דוד בעלי קונוטציות שואתיות, שופצו כחודש לפני הפינוי ונהפכו לבתי מגורים לזוגות צעירים שלכאורה חיו שם תמיד. בתים נטושים שצילמנו בעצמונה הפריחו לפתע גינות, שנועדו להעצים את מיתוס גן העדן ואת תחושת ההתנתקות ממנו, גם אנחנו היינו בין קוראי העיתון וצופי הטלוויזיה. גם אותנו הפתיע הפער בין הדימוי התקשורתי לשטח... הסדרה היא חלק קטן מתוך פרויקט רחב-הקף שעוסק בהתנחלויות בגוש קטיף ומנסה לפענח, דרך הצילום, "איך השיטה עובדת".
במילים אלו מתארים 20 האמנים וצלמי העיתונות את התרשמותם מגוש קטיף שלפני ההינתקות, בתערוכה באים האמנים לחשוף בפני הציבור התל אביבי, את המציאות האמיתית מאחורי פינוי גוש קטיף, בעיניהם התיאורים של דרמות אנושיות קורעות לב וגירוש תושבי המקום מבתיהם, הינם תוצאה של סילוף המציאות במציאות של כיבוש, ושהות במכלאות פוליטיות הכולאות את אסיריהם וסוהריהם- החיילים.
"ההד התקשורתי אינו משקף את משמעות האירוע עבור חלק גדול בציבור שהתנגד לפינוי, עבור הכוחות המפנים - ובעיקר עבור המיעוט הקריטי, שהוא ציבור המשפחות שפונו מבתיהן. רבים מהם הרגישו מגורשים, עקורים ופליטים, כפי שטענו. הם ניסחו את תחושותיהם בסיסמאות שלעיתים נלקחו ישירות ממילון המושגים הקולקטיבי של הטראומה היהודית, שמשפטיו בניסוחם המקורי הופנו כלפי איום של השמדה".
"אין עדות טובה מזו המצולמת, להנציח את האבסורד שיצרו אותן מכלאות פוליטיות ומנטאליות, שכולאות הן את אסיריהן או אלו היושבים בהן והן את הסוהרים המגבילים את חופש תנועתם או השומרים עליהם מפני התקפה מבחוץ. היחלצותם של תצלומים אלו מסילוף המציאות ומיצירת הֶקשר מעוות נעוצה בהיאחזותם בכותרת, ובציון הזמן והמקום. בסביבה של כיבוש, גירוש, התנתקות והפרדה".
לכתבנו ידידיה הכהן נמסר כי צלמי התערוכה מציינים "כי קשה ואולי בלתי אפשרי ליצור תצלום שאינו נוקט עמדה, את אופיו של המשולש נושא-צלם-צופה מכונן הצלם, ומגולמות בו מספר בחירות והחלטות שקדמו לתוצר הסופי, לתמונה... ההשלכות של בחירתו באות לידי ביטוי בחלל התצוגה, כשהצופה ניצב מול היצירה כחלק מהמשולש המדומה שזוויתו נקבעה על ידי האמן, והיא שמסמנת את נוכחותו הנעדרת, ולפיכך מנציחה את עמדתו כעד שלעולם אינו נפקד".
מוזיאון תל אביב לאומנויות נמצא בשדרות שאול המלך 27 תל אביב ופתוח לביקורים בימי שני ורביעי בין 10:00-16:00 בימים שלישי וחמישי משעה 10:00- 22:00 וביום שישי 10:00-14:00.