בהחלטת בית המשפט נכתב כי מתחם מערת שמעון הצדיק נרכש ונרשם בירושלים על ידי שני הרבנים הראשיים הספרדי והאשכנזי ב 1875 . עפ"י קושאן המצוי בידי שתי עמותות ועד עדת הספרדים וועד עדת כנסת ישראל, הרשומות כבעלים בפנקס השטרות, מדובר במתחם שגבולותיו בצפון: באטן קאדי חמס, מדרום: רבאח אפנדי, ממזרח: ג'ורא אל עמיא, ממערב: אלג'ורה.
סולימאן דרויש חג'אזי הגיש תביעת בעלות לבית המשפט המחוזי אך נדחה. הוא ערעור לבית המשפט העליון וכאמור ערעורו נדחה היום. השופט רובינשטיין כתב בהחלטה כי סולימאן דרויש חג'אזי לא הצליח להוכיח את מהימנותו של הקושאן שבידו או את מהימנותו של הסכם המכר משנת 61.
על מהימנותו של הקושאן מן מאה השנים שעליו מבסס חג'אזי את טענת הבעלות, מוטל "צל כבד", כתב השופט רובינשטיין.
על מהימנותו של הקושאן מן מאה השנים שעליו מבסס חג'אזי את טענת הבעלות, מוטל "צל כבד", כתב השופט רובינשטיין. למשל, מבדיקת מז"פ שערכה המשטרה עולה כי נעשו שינויים בקושאן באמצעות עט כדורי "השימוש בעט כדורי החל שנים רבות אחרי מועדו הנטען של הקושאן". כמו כן מבדיקת מז"פ שנערכה להסכם המכר משנת 61 עולה כי "בשנת 1961 לא היה בנמצא בישראל או בירדן סוג הנייר שעליו נחתם ההסכם וכן נייר מסוג זה נכנס לשימוש רק מאמצע שנות ה 70". לפיכך חג'אזי "לא יכול היה להסתמך על הקושאן ועל הסכם המכר משנת 61 לצורך הוכחת בעלותו במתחם".
חג'אזי טען עוד כי "המסמכים בידי העמותות בהן קושאן ותצהיר יורשי הרבנים הראשיים, רוכשי המתחם, מעלים סתירות וקושיות רבות.. עיון במסמכים מגלה הבדלים ביניהם. כך למשל הכיוונים המצוינים כגבולות אינם זהים וכן מצוין מספר שונה של מערות המצויות במתחם (לפי שטר ההקדש – שלש מערות ולפי נסח הרישום –מערה אחת)". השופט רובינשטיין דחה טענה זו וכתב כי "דווקא בגלל אופיו הספציפי של המקום, קשה לומר שהשטח שנמכר לעמותות, אינו השטח הידוע כקבר שמעון הצדיק, שהרי מקום זה מוכר על פני דורות".
השופט דחה עם זאת את בקשתן של העמותות לתת פסק דין המצהיר באופן סופי כי הן בעלות המתחם. זאת מאחר שמדובר היה בהליך ערעור של אותו ערבי וכי הסעד שמבקשות העמותות הוא הליך נפרד. הוא הוסיף כי "העמותות יכולות לפנות לערכאה המתאימה לקבלת פסק דין הצהרתי שיקבע סופית כי הן הבעלים של מערת שמעון הצדיק".
סולימאן דרויש חג'אזי הגיש תביעת בעלות לבית המשפט המחוזי אך נדחה. הוא ערעור לבית המשפט העליון וכאמור ערעורו נדחה היום. השופט רובינשטיין כתב בהחלטה כי סולימאן דרויש חג'אזי לא הצליח להוכיח את מהימנותו של הקושאן שבידו או את מהימנותו של הסכם המכר משנת 61.
על מהימנותו של הקושאן מן מאה השנים שעליו מבסס חג'אזי את טענת הבעלות, מוטל "צל כבד", כתב השופט רובינשטיין.
על מהימנותו של הקושאן מן מאה השנים שעליו מבסס חג'אזי את טענת הבעלות, מוטל "צל כבד", כתב השופט רובינשטיין. למשל, מבדיקת מז"פ שערכה המשטרה עולה כי נעשו שינויים בקושאן באמצעות עט כדורי "השימוש בעט כדורי החל שנים רבות אחרי מועדו הנטען של הקושאן". כמו כן מבדיקת מז"פ שנערכה להסכם המכר משנת 61 עולה כי "בשנת 1961 לא היה בנמצא בישראל או בירדן סוג הנייר שעליו נחתם ההסכם וכן נייר מסוג זה נכנס לשימוש רק מאמצע שנות ה 70". לפיכך חג'אזי "לא יכול היה להסתמך על הקושאן ועל הסכם המכר משנת 61 לצורך הוכחת בעלותו במתחם".
חג'אזי טען עוד כי "המסמכים בידי העמותות בהן קושאן ותצהיר יורשי הרבנים הראשיים, רוכשי המתחם, מעלים סתירות וקושיות רבות.. עיון במסמכים מגלה הבדלים ביניהם. כך למשל הכיוונים המצוינים כגבולות אינם זהים וכן מצוין מספר שונה של מערות המצויות במתחם (לפי שטר ההקדש – שלש מערות ולפי נסח הרישום –מערה אחת)". השופט רובינשטיין דחה טענה זו וכתב כי "דווקא בגלל אופיו הספציפי של המקום, קשה לומר שהשטח שנמכר לעמותות, אינו השטח הידוע כקבר שמעון הצדיק, שהרי מקום זה מוכר על פני דורות".
השופט דחה עם זאת את בקשתן של העמותות לתת פסק דין המצהיר באופן סופי כי הן בעלות המתחם. זאת מאחר שמדובר היה בהליך ערעור של אותו ערבי וכי הסעד שמבקשות העמותות הוא הליך נפרד. הוא הוסיף כי "העמותות יכולות לפנות לערכאה המתאימה לקבלת פסק דין הצהרתי שיקבע סופית כי הן הבעלים של מערת שמעון הצדיק".