במערכת הביטחון מגדירים פיגועי חטיפה לצורך מיקוח כפיגוע הקל ביותר לביצוע, ומכאן גודל האיום שבחטיפות - החשש שהצלחה בפיגוע שכזה והסכמה לדרישת הטרוריסטים תוביל לעוד ועוד חטיפות.
ומנגד, כיצד לטעמכם על המערכת המדינית והבטחונית להתמודד עם דרישת חוטפים לשחרר מחבלים? האם ניתן להתעלם מהסיכון לחיי החטוף ולהחרים את סיכוי שיש במו"מ המדיני? וכיצד תיראה בעולם מדינה שהנהגתה מחליטה שלא לתת סיכוי לאפיק המדיני ופותחת באופן מיידי בפעילות צבאית? האם לא נאבד במדיניות שכזו את מעט הסימפטיה שלה זוכה מדינת ישראל כאשר היא קורבן טרור? האם אנו יכולים להתעלם ממתקפות בינלאומיות על מדיניותה של ישראל? האם אנחנו באמת עם לבדד ישכון? והאם הישיבה לבדד היא מצב קיומי או אולי תיאור מצב קשה שבו נעמוד לבד מול העולם ומלואו?
ומה על משפחות החטופים? האם לאחר שבעבר שחררה ישראל מחבלים כלואים בעסקאות שונות (טננבאום, ג'יבריל ואחרות) תוכל הממשלה לומר לבני משפחות החטופים שהפעם בכוונתה לשלול באופן גורף עיסקת שחרור?
ואם תיעתר הממשלה ותפתח במו"מ כיצד תוכל למנוע את פיגוע המיקוח הבא?
כדרכנו במדורנו אתם מוזמנים להגיב. ותגובות ראויות, במלואן או בחלקן, תפורסמנה בעמוד כחלק מהכתבה עצמה.
יהודיה (3) סבורה ש"הדבר היחיד שמתקבל כלגיטימי במשא ומתן הוא משא ומתן לצורך מריחת זמן. ובו בזמן להתכונן לפעילות מבצעית. לאחר החזרת החטוף יש להפגיז באופן מאסיבי ביותר את עזה ואת יתר ערי האויב הערבי. מעבר לכך, אם לא יוצא להם שום דבר מהחטיפות, הם לא יחטפו".
לשאול (6) דעה חריפה באשר לאופן בו על מדינת ישראל להתנהל: "מאז מדריד, אוסלו ותולדותיהם, המצב רק הידרדר והוחמר. הערבים חלשים אבל נחושים. אנחנו חזקים אבל רכים (אא"כ מדברים על גירוש יהודים ועוד מאמצים להקים מדינת כל אזרחיה, אז מתגלה הנחישות שלנו, מאוזנת עם רגישות כמובן). כמו שאוסלו הוכיח, משא ומתן רק מעודד אותם. אם נשחרר אסירים, אז תהיה להם סיבה להמשיך לחטוף. אם נשמיד את בית חנון, הם יחשבו פעמים לפני שינסו לחטוף, מחשש שנשמיד את חאן יונס".
חיים (10) מציע "חוטפים עוד מחבלים ומביאים חלק מהם בתמורה לחייל החטוף".
ומנגד, כיצד לטעמכם על המערכת המדינית והבטחונית להתמודד עם דרישת חוטפים לשחרר מחבלים? האם ניתן להתעלם מהסיכון לחיי החטוף ולהחרים את סיכוי שיש במו"מ המדיני? וכיצד תיראה בעולם מדינה שהנהגתה מחליטה שלא לתת סיכוי לאפיק המדיני ופותחת באופן מיידי בפעילות צבאית? האם לא נאבד במדיניות שכזו את מעט הסימפטיה שלה זוכה מדינת ישראל כאשר היא קורבן טרור? האם אנו יכולים להתעלם ממתקפות בינלאומיות על מדיניותה של ישראל? האם אנחנו באמת עם לבדד ישכון? והאם הישיבה לבדד היא מצב קיומי או אולי תיאור מצב קשה שבו נעמוד לבד מול העולם ומלואו?
ומה על משפחות החטופים? האם לאחר שבעבר שחררה ישראל מחבלים כלואים בעסקאות שונות (טננבאום, ג'יבריל ואחרות) תוכל הממשלה לומר לבני משפחות החטופים שהפעם בכוונתה לשלול באופן גורף עיסקת שחרור?
ואם תיעתר הממשלה ותפתח במו"מ כיצד תוכל למנוע את פיגוע המיקוח הבא?
כדרכנו במדורנו אתם מוזמנים להגיב. ותגובות ראויות, במלואן או בחלקן, תפורסמנה בעמוד כחלק מהכתבה עצמה.
יהודיה (3) סבורה ש"הדבר היחיד שמתקבל כלגיטימי במשא ומתן הוא משא ומתן לצורך מריחת זמן. ובו בזמן להתכונן לפעילות מבצעית. לאחר החזרת החטוף יש להפגיז באופן מאסיבי ביותר את עזה ואת יתר ערי האויב הערבי. מעבר לכך, אם לא יוצא להם שום דבר מהחטיפות, הם לא יחטפו".
לשאול (6) דעה חריפה באשר לאופן בו על מדינת ישראל להתנהל: "מאז מדריד, אוסלו ותולדותיהם, המצב רק הידרדר והוחמר. הערבים חלשים אבל נחושים. אנחנו חזקים אבל רכים (אא"כ מדברים על גירוש יהודים ועוד מאמצים להקים מדינת כל אזרחיה, אז מתגלה הנחישות שלנו, מאוזנת עם רגישות כמובן). כמו שאוסלו הוכיח, משא ומתן רק מעודד אותם. אם נשחרר אסירים, אז תהיה להם סיבה להמשיך לחטוף. אם נשמיד את בית חנון, הם יחשבו פעמים לפני שינסו לחטוף, מחשש שנשמיד את חאן יונס".
חיים (10) מציע "חוטפים עוד מחבלים ומביאים חלק מהם בתמורה לחייל החטוף".