הצלם והבמאי זיו אלכסנדרוני מציג בימים אלה בסרט חדש דמויות מגוש קטיף אחריהן עקב במשך כשנה וחצי מלפני הגירוש ועד לאחריו.
"הסרט נותן בעיקר ביטוי לתחושות שאני עברתי בתקופה שביליתי בגוש ובטח בתחושות שליוו אותנו בשבוע האחרון של הפינוי עצמו, חוץ מזה הוא כמובן מטפל ומעלה את כל הסוגיות שכל אחד שהיה שם נתקל בהן מן הסתם", אמר אלכסנדרוני בראיון ליומן ערוץ 7.
"המסע שלי בגוש קטיף היה ארוך ונמשך בערך שנה וחצי במהלכו ליוויתי מספר דמויות אך בסופו של דבר את הדרך כולה עשיתי עם שלוש דמויות עיקריות: בני ורחלי יפת מן היישוב נצר חזני, שבנם איתמר נרצח בציר כיסופים, והרב רפי פרץ, ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה", סיפר.
אלכסנדרוני סיפר כי הוא עצמו מגיע מרקע תרבותי שונה לגמרי מן הרקע של תושבי גוש קטיף. "אני עצמי איש חילוני ומבחינת הדעות הפוליטיות איש שמאל ובכל זאת משהו משך אותי לשם באופן כמעט אובססיבי". לדבריו, עשיית הסרט היתה דרך מרתקת ומדהימה מבחינתו. "גיליתי מערכת ערכים מהצד היפה שלה בעיני, גיליתי במכינה את כל העולם של הלימוד האינסופי הזה, שכל הזמן בית המדרש פתוח, דבר שמאוד ריגש אותי", סיפר והוסיף כי כמובן גם התווכח הרבה עם התושבים בגוש קטיף ולא הסתיר את עמדותיו האישיות. "יש דברים בהם בהחלט השתכנעתי, ודאי לא בדברים העקרוניים אך בלמשל בשאלה של מתי יש לעזוב את הבתים, חברים שלי מהצד השמאלי של המפה לא הבינו למה אנשים לא עוזבים את הבתים קודם ואני בהחלט השתכנעתי שלא היה צריך לעשות את זה ושהיה צריך להישאר בבתים עד לרגע האחרון".
עוד סיפר כי משפחת יפת, אותה הוא מלווה בסרט, היא משפחה חמה ומקסימה. "באופן כללי לא היה לי קל להתחבר לאנשים כי הם ראו בי דבר זר ומוזר ובמשך תקופה ארוכה חשבו שאני בכלל סוכן שב"כ שהגעתי לאיזו שליחות על מנת לבדוק מה המצב של האנשים ומה הדעות שלהם אבל בסופו של דבר כשהסכימו לקבל אותי היה ביתם של משפחת יפת ממש בית מבחינתי. אני מאוד אוהב את האנשים הללו ומאוד מעריך את הדרך בה הם פעלו, בני שעיבד את האדמות מספר ימים לפני שהגיעו החיילים, דבר שהיה מאוד חזק בעיני", סיפר.