האוניברסיטה העברית וארכיון אלברט איינשטיין באוניברסיטה חשפו לראשונה אוסף גדול של מכתבים השופכים אור נוסף על חייו של אלברט איינשטיין.
האוסף כולל מסמכים באורך 3,500 עמודים ובהם מכתבים שכתב איינשטיין לנשותיו, הראשונה והשנייה, ולילדיו בין השנים 1948-1914. המסמכים היו ברשות האוניברסיטה במשך שנים רבות אך לא התפרסמו בהתאם לצוואתה של מרגוט, בתו החורגת של איינשטיין, שהעבירה את המכתבים לרשות האוניברסיטה בתנאי שייחשפו 20 שנה לאחר מותה מאחר שעסקו בנושאים אישיים. מרגוט נפטרה ב-8 ביולי 1986.
במכתבים נחשף כי סכום ניכר מהזכייה של איינשטיין הושקע בארה"ב, אשר רובו ירד לטמיון במשבר הכלכלי.
כמו כן במכתב נוסף שלו כותב איינשטיין, כאשר הוא מתייחס לתורת היחסות אותה פיתח, כי "בקרוב יימאס לי מתורת היחסות. אפילו דבר כזה מתמוגג כשאתה מעורב בו יותר מדי...".
במכתב חשוב נוסף שכתב לאשתו ב- 11 ביוני 1933. באוקספורד, לאחר שעזב את גרמניה מתאר איינשטיין את תהליך התאקלמותו באנגליה: "אני כבר מתחיל להתרגל לחליפת הטוקסידו, בדיוק כפי שהתרגלתי למברשת השיניים בפעמים קודמות. אך אפילו באירועים החגיגיים ביותר הצלחתי להתחמק מלגרוב גרביים, והסתרתי את חוסר התרבות במגפיים גבוהים... נרנסט הודיע לי שאסור לי אפילו להתקרב לגבול הגרמני משום שהזעם נגדי יצא מכלל שליטה... למעשה, כולם מפחדים בכל מקום מהתחרות עם היהודים המגורשים "בעלי השכל". אנו אפילו יותר מטרד בגלל כוחנו מחולשותינו".
"וייצמן בערמומיות מנסה לסובב אותי. היית מזועזעת לו ידעת עד כמה הראיתי לו כתף קרה. האוניברסיטה בירושלים לא תוכל להפוך למשהו מכובד בעתיד הנראה לעין. לא אעשה יותר שום דבר למען מטרה זו, ויהודים וגויים ישימו אותי בסופו של דבר ב"בדידות מזהרת" שתפשט את שארית חיינו".
כך מתאר איינשטיין את הפרשיה ב-1933 בה ניסה המנהיג הציוני ויצמן לשדל את איינשטיין לקבל משרת הוראה באוניברסיטה. על אף שאיינשטיין מעולם לא הביע את הכוונה לעבור לפלשתינה, הכריז ויצמן קבל עם ועדה על הסכמתו. רק בשנת 1935, לאחר שהעקרונות המנחים של האוניברסיטה עברו שינויים, חידש איינשטיין את קשריו הרשמיים עם האוניברסיטה.