השופטים קבעו כי מתוך הנתונים שהובאו בפניהם לא מצאו סיבה להניח "כי מטרת הגדר הינה פוליטית ולא בטחונית", כטענת העותרים.
השופטים כתבו בהחלטה: "מצאנו כי התכנית להקמת הגדר התקבלה לאור מציאות הטרור הקשה הפוקדת את ישראל מאז ספטמבר 2000. אין בידנו לקבל את טענת העותרים כי המשיבים מפריזים בצורך הביטחוני להגנת העיר. ישראל סובלת בשנים האחרונות ממתקפת טרור רצחנית, קשה וכואבת. מתקפת הטרור נמשכת גם בימים אלה. תושבי העיר אריאל והבאים בשעריה ספגו פגיעות טרור כואבות. במציאות זו, הגנת העיר מפני הטרור הרצחני היא צורך ביטחוני חיוני מהמעלה הראשונה".
השופטים מציינים עוד כי ערכו בדיקה מדוקדקת ומצאו שהתוואי לא יפגע באוכלוסיה הפלשתינית באזור "התוואי אינו מנתק את העותרים מיישובים אחרים, ממקורות פרנסה, או משירותים חיוניים אחרים. התוואי אינו פוגע בדרכים קיימות, אינו מפריד בין כפרים פלשתינים ואינו פוגע בתכניות מתאר של כפרים אלה. תמורת קרקעות פרטיות שייתפסו ועצים שיועתקו או יעקרו ישולם פיצוי הולם. בתוואי הגדר נכללים שערים חקלאיים דרכם תתאפשר הגישה לאדמות החקלאיות שיוותרו מצידה הפנימי של הגדר".
הם מציינים עוד כי התוואי בדרומה של העיר כולל את התכנית להרחבתה, תכנית הממתינה לאישור שר הבטחון
"אילו תכנית המתאר הייתה הנימוק היחיד או הדומיננטי לתוואי שנבחר, היינו סבורים כי הדבר אינו חוקי. יחד עם זאת, שוכנענו כי במקרה שלפנינו זה אינו שיקול יחיד ואף לא שיקול דומיננטי בתכנון התוואי. שוכנענו כי השיקול המרכזי בקביעת מיקומה של הגדר הוא הצורך בהגנת בתי העיר אריאל מפני ירי בכינון ישיר מדרום, וכי אף אלמלא התכנית, אין בנמצא חלופה בטחונית ראויה להקמת הגדר על הרכס השולט מדרום, כפי התוואי הקיים. נבהיר, כי אין במסקנתנו בדבר חוקיות התוואי ובדבר דחיית העתירות משום מתן היתר להמשך ההליכים התכנוניים של תכנית מ/130 או משום מתן הכשר להגשמת התוכנית הלכה למעשה".
בפסק הדין נכתב כי באריאל, הנמצאת כ 20 ק"מ מזרחה מהקו הירוק, במרכז השומרון מתגוררים כ-17,500 תושבים. "בתחומיה נכללים איזור תעשיה ומכללת יהודה והשומרון, המשמשת כ-8,000 סטודנטים ללימודיהם. העיר בנויה על רכס המשתרע ממערב למזרח. מצפון לעיר הרכס משתפל בתלילות רבה כלפי צפון, באופן שאריאל שולטת מגובה רב על השטח שמצפון לה. העיר שוכנת בין כפרים ועיירות פלסטינים. בדרומה נמצאת העיירה סלפית; מצפון לה שוכנים הכפרים מרדה, כסל חארס וקירה חארס; ובמזרחה הכפר אסככא. העיר עצמה הוקמה, ברובה, על "אדמות מדינה" שמצויות בתחום אדמות הכפר מרדה והעיירה סלפית".
השופטים כתבו בהחלטה: "מצאנו כי התכנית להקמת הגדר התקבלה לאור מציאות הטרור הקשה הפוקדת את ישראל מאז ספטמבר 2000. אין בידנו לקבל את טענת העותרים כי המשיבים מפריזים בצורך הביטחוני להגנת העיר. ישראל סובלת בשנים האחרונות ממתקפת טרור רצחנית, קשה וכואבת. מתקפת הטרור נמשכת גם בימים אלה. תושבי העיר אריאל והבאים בשעריה ספגו פגיעות טרור כואבות. במציאות זו, הגנת העיר מפני הטרור הרצחני היא צורך ביטחוני חיוני מהמעלה הראשונה".
השופטים מציינים עוד כי ערכו בדיקה מדוקדקת ומצאו שהתוואי לא יפגע באוכלוסיה הפלשתינית באזור "התוואי אינו מנתק את העותרים מיישובים אחרים, ממקורות פרנסה, או משירותים חיוניים אחרים. התוואי אינו פוגע בדרכים קיימות, אינו מפריד בין כפרים פלשתינים ואינו פוגע בתכניות מתאר של כפרים אלה. תמורת קרקעות פרטיות שייתפסו ועצים שיועתקו או יעקרו ישולם פיצוי הולם. בתוואי הגדר נכללים שערים חקלאיים דרכם תתאפשר הגישה לאדמות החקלאיות שיוותרו מצידה הפנימי של הגדר".
הם מציינים עוד כי התוואי בדרומה של העיר כולל את התכנית להרחבתה, תכנית הממתינה לאישור שר הבטחון
"אילו תכנית המתאר הייתה הנימוק היחיד או הדומיננטי לתוואי שנבחר, היינו סבורים כי הדבר אינו חוקי. יחד עם זאת, שוכנענו כי במקרה שלפנינו זה אינו שיקול יחיד ואף לא שיקול דומיננטי בתכנון התוואי. שוכנענו כי השיקול המרכזי בקביעת מיקומה של הגדר הוא הצורך בהגנת בתי העיר אריאל מפני ירי בכינון ישיר מדרום, וכי אף אלמלא התכנית, אין בנמצא חלופה בטחונית ראויה להקמת הגדר על הרכס השולט מדרום, כפי התוואי הקיים. נבהיר, כי אין במסקנתנו בדבר חוקיות התוואי ובדבר דחיית העתירות משום מתן היתר להמשך ההליכים התכנוניים של תכנית מ/130 או משום מתן הכשר להגשמת התוכנית הלכה למעשה".
בפסק הדין נכתב כי באריאל, הנמצאת כ 20 ק"מ מזרחה מהקו הירוק, במרכז השומרון מתגוררים כ-17,500 תושבים. "בתחומיה נכללים איזור תעשיה ומכללת יהודה והשומרון, המשמשת כ-8,000 סטודנטים ללימודיהם. העיר בנויה על רכס המשתרע ממערב למזרח. מצפון לעיר הרכס משתפל בתלילות רבה כלפי צפון, באופן שאריאל שולטת מגובה רב על השטח שמצפון לה. העיר שוכנת בין כפרים ועיירות פלסטינים. בדרומה נמצאת העיירה סלפית; מצפון לה שוכנים הכפרים מרדה, כסל חארס וקירה חארס; ובמזרחה הכפר אסככא. העיר עצמה הוקמה, ברובה, על "אדמות מדינה" שמצויות בתחום אדמות הכפר מרדה והעיירה סלפית".