"ב 2.30 לפנות בוקר לפני כשבועיים נקראתי בבהילות למילואים, התייצבנו מאופן מיידי חתמנו על ציוד ונכנסנו לבנון. במשך כל עשרה הימים ששהינו בלבנון לאיש מאיתנו לא היה ברור מה הן הפקודות, מה הן המשימות. אמרו לנו להכנס, להשתלט על בתים בכפרים ו'אחר כך תקבלו מידע'".
הכל היה ספונטני, אומר פרץ, גם למפקדים לא היה מושג כמה זמן נשב במקום, מהי המשימה ומתי עוזבים. למעשה העובדה שהבית שלנו לא נפגע מטיל סאגר היא בבחינת נס, כי לא היה לנו במה להתגונן. אולי סייעה לכך העובדה שלא נשארנו זמן רב בכפר כלשהו. הדילוגים שלנו הפתיעו את החיזבאללה.
פרץ מספר גם על הכשל הלוגיסטי. "בכל אותו הזמן לא הגיעה לפלוגה אספקה והחבר'ה היו רעבים. חיינו על הבטחה ש'האספקה בדרך'. מתי? לא היה ברור. כשאספקה נגמרה, אחרי 48 שעות, לא היה לנו מה לאכול. התחלנו לחפש אוכל כמו אורז בבתים. היינו מטהרים את הבית מנשק ואחר כך חיפשנו במטבחים אוכל שאינו בעייתי מבחינת הכשרות".
התברר הוא מוסיף שהאספקה נתקעה בדרך בגלל המוקשים והמטענים שהכינו החיזבאללה וצה"ל לא הכין "ציר לוגיסטי" עבור הלוחמים.
"התחושה שלנו היתה שלא מצליחים להגיע אלינו ולא התכוננו לשהות שלנו. זוהי תחושה רעה ומשפילה", אומר פרץ . הוא מציין כי החיילים כמעט שלא נלחמו באותו זמן "נותרנו בעיקר עם התחמושת שלנו וכמעט לא עשינו בה שימוש כי הכפרים היו למעשה ריקים ונטושים. לפעמים הגבנו לירי במכות אש וכך דילגנו בין הכפרים". מידי פעם הקפיצו חיילים לסייע לטנקים שנתקעו כדי שיוכלו להמשיך לנוע ללחימה מעבר לליטני.
בסיום הלחימה הרגשנו שהסתיים סוף סוף הסיוט הזה ושמחנו אומר פרץ. אבל אנשים התחילו לנתח את המצב. הם שאלו מדוע התקבלה החלטה לחזור למרות שלא היה הישג ממשי, למה מפסיקים את המבצע באמצע?
פרץ מדגיש כי על כל אלו נוספה ההרגשה לא טובה בכניסתם למלחמה. "אחרי הקריאה הבהולה, כשאנו עוד על האוטובוסים לקראת כניסה ללבנון, שמענו את רה"מ אולמרט אומר שהלחימה תהיה מנוף לפינוי נוסף. זה זעזע אותנו. הרגשנו אנחנו נלחמים למען מטרה שאיננו מזדהים איתה". פרץ מצביע גם על ההבדל בהתנהלות הצבא בפינוי גוש קטיף ובלחימה בלבנון. "הצבא בפינוי נערך בצורה מדוקדקת ומסודרת ובלבנון המצב היה לא ברור, לא היה סדר, לא היו מוכנים".