רקע
גירושם של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון לפני כשנה, מלבד הנסיגה החד צדדית והבריחה מפני הטרור והחולשה שהוא שידר, ומלבד הניתוק מחלקי ארץ ישראל היסטוריים, היווה צרה וטרגדיה עבור אלפי משפחות שגורשו מבתיהם. אנשים נאלצו לעזוב את מפעל חייהם לאחר עשרות שנים של השתקעות במקום בשליחות ממשלות ישראל.
הצער הנפשי, הפיזי, והרוחני היה גדול. מפעל חיים גדול ושלם שנבנה במשך שנים ארוכות קרס, בתים שנבנו בעמל רב במשך שנים נהרסו בתוך דקות, מפעל חקלאות מפואר מהטובים שידעה ישראל חרב. מחלוצי ההתיישבות,משליחי ממשלות ישראל, נהפכו המתיישבים בחודשים שלפני הגירוש, להיות 'אויבי העם', אלו שבגללם כביכול באים כל הצרות.
ההיגיון הישר היה מחייב, כי גם אם החליטה הממשלה להרוס מפעל שלם של התיישבות, שהיא תתייחס לפחות בכבוד כלפי בוניו, תיתן להם את הכבוד הראוי, את הפיצויים ההולמים, תדאג להם מראש לדיור זמני ולדיור קבע, וכן גם תפצה אותם כהוגן על הנזק והפגיעה הנפשית הקשה שבהחלטה האכזרית לעקור אותם מבתיהם וממפעל חייהם. אך לא כן נעשה כפי שנראה בהמשך.
הממשלה יצאה ערב הגירוש בפרסומות: 'יש פתרון לכל מתיישב'. מה שהתברר אחר כך כשקר, רמייה והונאה. התברר כי בעוד שבמשך חודשים ארוכים שקדו הממשלה וצה"ל וזרועות השלטון על ביצוע הגירוש לפרטי פרטים, דווקא מבחינת קליטת העקורים בתוך ישראל, לא הייתה מוכנות אמיתית. אלפי המגורשים שהו במלונות שונים בארץ תקופה ממושכת מאד בניגוד לתכנון ובניגוד לרצונם, בשל בעיות סחבת חמורות בהכנת הבתים במקומות הזמניים אליהם הם יועדו.
ציוד שהושאר במכולות, שלא היה ניתן להוציאו זמן רב, כיוון שלא היה מקום לשים אותו, נהרס.
חלק מהקהילות פוזרו במקומות שונים. מספר בתי מדרש נסגרו בעקבות הגירוש, ככולל כפר דרום והישיבה התיכונית בקטיף.
הבלגאן הגדול שהיה בימים הראשונים שאחרי הגירוש, תחושת ההשפלה והזעם בקרב מתיישבי גוש קטיף, היו כל כך גדולים שלאיש עוד לא היה ספק, כי אכן הממשלה לא התייחסה ביחס הראוי לחלוצי העם. גם אם לשיטתה היה צריך להחריב ולהרוס חבל ארץ זה, ולסגת ממנו חד צדדית.
לו היו עושים את כל ההכנות הנדרשות לקלוט את העקורים, והיו ברמה הפרטית נותנים יחס הגון לכל פרט ופרט, הייתה עדיין תחושה באוויר שנעשה מהלך נורא, מוטעה, שגוי, שיכול להביא צרות ביטחוניות לישראל, אך לא הייתה מחשבה כי בכוונה רוצים להשפיל את העקורים. אך בשל בעיות הבירוקרטיה הרבות, בעיות הסחבת המכוונות והלא מכוונות, הייתה התחושה הכללית שמלבד הגירוש המטרה גם הייתה לרמוס את מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון. העיקר שתבוצע תכנית הגירוש ולא משנה מה מחירה.
היו מגורשים שאף סיפרו כי התלאות שעברו אחרי יום הגירוש היו הרבה יותר קשים מהגירוש בעצמו. ישנם משפחות של מגורשים שרק לאחר שנה מיום הגירוש עברו סוף סוף למקום הזמני קראוון שאמור לשמש אותם עד לפתרון קבוע. ומדובר על משפחות ברוכות ילדים.
בפרק הבא, נביא בסקירה קצרה את מצב העקורים כפי שהוא מעודכן להיום, בכל יישוב ויישוב, לאן הגיעו המגורשים, היכן הם כיום, ומה מצב האבטלה במקום.
רשימת היישובים שנעקרו במסגרת תכנית הגירוש והעקירה בקיץ תשס"ה
יישובי גוש קטיף
נווה דקלים
כפר דרום
נצרים
נצר חזני
גני טל
קטיף
מורג
עצמונה
כרם עצמונה
בדולח
גדיד
גן אור
שירת הים
פאת שדה
תל קטיפא
רפיח ים
כפר ים
שליו
יישובי צפון חבל עזה
ניסנית
אלי סיני
דוגית
יישובי צפון השומרון
גנים
כדים
חומש
שאנור
נוה דקלים – היישוב המרכזי של גוש קטיף
היישוב נוה דקלים- היישוב המרכזי של גוש קטיף. מנה מעל 500 משפחות קודם העקירה. נוסד בשנת תשמ"ג. היישוב היה מרכז החיים בחבל קטיף. במקום היו משרדי המועצה האזורית חוף עזה. מוסדות החינוך האיזוריים, בית ספר אזורי, אולפנה אזורית, ישיבת הסדר וישיבה גבוהה, מתנ"ס, פינת חי ועוד.
תושביו נעקרו מיום רביעי י"ב אב ועד ליום ראשון ט"ז אב. רובם נעקרו כבר ביומיים הראשונים בימים רביעי וחמישי, וגורשו למלונות שונים בירושלים. למרות הבטחה שהמלונות הם זמניים והם יועברו מיידית למגורים זמניים, רק כעבור חודשים ארוכים ושהיה ממושכת, הם עברו ברובם לאתר הקראווליות בניצן.
כיום שוהים יותר ממחציתם באתר הקרווילות בניצן. כ-50 משפחות שהיו קשורות לישיבת 'תורת החיים' של הרב טל, נמצאות כיום ביישוב יד בנימין. כ-10 משפחות של בני מנשה עברו למושב 'מגן שאול' שבגלבוע. כ-100 משפחות התפזרו במקומות שונים בארץ, רובן באזור אשקלון וסביבותיה.
מגורי הקבע עתידים להיבנות באזור לכיש וניצן.
כפר דרום
יישוב שמנה כ- 65 משפחות. סמל העוז והגבורה של גוש קטיף. מהיישובים הותיקים באזור. היישוב נוסד עוד לפני מלחמת השחרור. במקום פעל המכון לתורה ולארץ, והמפעל הגדול לייצור ושווק ירקות ללא תולעים-חסלט.
תושביו גורשו ביום חמישי י"ג אב (18,8,05) בידי חיילי צה"ל. הם גורשו למלון פרדייז בבאר שבע, שם שהו במשך כחצי שנה. לאחר מכן עברו לבניין מגורים זמני באשקלון בשם "מגדלי אייל", עד שימצא להם פתרון של קבע. חלק קטן מתושבי היישוב, עזבו בעקבות הגירוש את הקהילה, והלכו למקומות אחרים.
נצרים
היישוב מנה כ- 80 משפחות. מהיישובים הותיקים באזור. היישוב הוקם תחילה בתשל"ב כגרעין נח"ל של השומר הצעיר, לאחר מכן אוזרח בשנת תשמ"ב על ידי תנועת הקיבוץ הדתי. כעבור מספר שנים פורק הקיבוץ והמקום הפך ליישוב קהילתי תורני. תושביו עסקו בחינוך, חקלאות ומקצועות חפשיים. בשטח החקלאות גידלו עגבניות ליצוא, מנגו, ירקות ללא תולעים, לול פטמים ואף מחצבת חול. בתחום החינוך פעל במקום בי"ס תורני ומדרשה ליהדות.
תושביו גורשו ביום שני י"ז אב (22,8,05). צעדת המגורשים עם המנורה, שהייתה מעל בית הכנסת החדש, הזכירה לרבים תמונות רחוקות מהעבר של הגליית עם ישראל מארצו. המגורשים השתכנו תחילה במכללת אריאל. כעבור זמן קיבל היישוב החלטה להתפצל, כ-20 משפחות מתוך הקהילה, החליטו להישאר באריאל במסגרת הקמת גרעין תורני בעיר, באופן זמני הם שהו בקרני שומרון עד להכשרת הבתים באריאל אליהם הם מיועדים לעבור. ורובם כ-50 משפחות הגיעו למושב יבול שבחבל שלום בנגב המערבי כדי להמשיך בחזון ההתיישבות. ביבול הוקמו מחדש מוסדות החינוך 'נעם נצרים', הישיבה הגבוהה, ומדרשת נצרים. בנגב המערבי החליטו התושבים להמשיך בחזון ההתיישבות.
נצר חזני
אחד היישובים הותיקים בחבל קטיף. נוסד באייר תשל"ג (מאי 73) בידי ממשלת המערך. היישוב הוקם בידי חברי תנועת 'עזרא' וחברי האחזות נח"ל קטיף. כעבור מספר שנים הוסב שמו של המקום ל'נצר חזני' על שם מיכאל חזני, שר מהמפדל, שהיה נחשב לאבי ההתיישבות הדתית. בטקס אזרוח היישוב בתשל"ח אמר רה"מ דאז יצחק רבין, כי זהו יום גדול להתיישבות, וכי הקמת יישוב זה מסמלת את הפיכת חבל עזה לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
ביישוב גרו כ-70 משפחות שמנו מעל 400 תושבים. רוב תושבי היישוב עסקו בחקלאות בגידול ירקות אורגניים ליצוא, ירקות ללא תולעים, מגוון גידולי תבלינים, ברכות דגים ועוד.
תושביו גורשו ביום רביעי י"ב אב (17,8,05), תחילה שהו חלק גדול מהמגורשים במאהל במרכז תל אביב, לאחר מכן עברו לבית הארחה בחספין, שם שהו זמן ארוך. כיום עדיין 25 משפחות נמצאות בבית הארחה בחספין. כ-28 משפחות גרות בקראוונים ובחדרים קטנים בקיבוץ עין צורים, ומשפחות נוספות גרות באתרי המגורשים ביד בנימין ובניצן.
גני טל
היישוב מנה 80 משפחות קודם לגירוש. הוקם בקיץ תשל"ט. רוב תושביו עסקו בחקלאות והגידולים המרכזיים היו: ירקות, ירקות אורגניים, פרחים, זרעים, צמחי-בית וגינה ותבלינים. שאר התושבים עסקו במקצועות חופשיים בגוש ומחוצה לו. המושב השתייך לתנועת המושבים של הפועל המזרחי.
תושביו גורשו ביום רביעי י"א אב, תחילה שוכנו בבית הארחה בקיבוץ חפץ חיים, כעבור שהות ממושכת עברו לקראווילות ביד בנימין. האבטלה בקרב תושבי מושב זה, עומדת על כחמישים אחוזים. יישוב הקבע מתוכנן לקום או ליד חפץ חיים, או בניצנים.
קטיף
מושב קטיף מנה כ-60 משפחות. תושבי המקום התפרנסו מענפי תעשיה וחקלאות, כמפעל פלאמיקס, מצעי קוקוס למשתלות, משתלות קטיף, רפת קטיף, גידולי ירקות ללא תולעים ומפעל בד קט למוצרי בד לא ארוג.
תושבי המושב גורשו ביום ראשון ט"ז אב (21,8,05), תחילה הועברו לאולפנה בכפר פינס, לאחר חג הסוכות התפצלו חברי המושב, כ-35 משפחות עברו לכפר הנופש באשקלון ולמלון המלך שאול. 8 משפחות נוספות מתגוררות באתר קראוונים בתנאים קשים סמוך לעיר האמונה בנתיבות. קבוצה נוספת של 10 משפחות עברה ליד בנימין. מרבית המשפחות עברו אחר כך למושב אמציה.
מורג
היישוב מנה כ-30 משפחות. תושביו עסקו בעיקר בחקלאות. בחממות היישוב, גידלו עגבניות, ירקות ללא תולעים, תבלינים ועוד. הוקם כמאחז נח"ל בתשל"ג ואוזרח בשנת תשד"ם.
תושביו גורשו ביום רביעי י"א אב לעופרה, לאחר מכן עברו למקום זמני – טנא עומרים, עד להקמת מגורי הקבע.
היום 12 משפחות, שהן כשליש מתושבי מורג, מתגוררות ביישוב טנא-עומרים שבדרום הר חברון. במקום נפתח גן ילדים נוסף, וילדי בית הספר משתלבים במוסדות חינוך באזור. שאר המשפחות ממורג פזורות בניצן וביד-בנימין. חקלאי מורג גרים רובם בניצן, ואיש מהם לא מצא מקור פרנסה חדש.
עצמונה
היישוב מנה כ-95 משפחות. בעל אופי תורני קהילתי. במקום הייתה מכינה קדם צבאית, וכולל אברכים. חלק מהתושבים עסקו בחקלאות, ב-12 דונם של לולי תרנגולי הודו, רפת, משתלות עצמונה, משתלה שנחשבה אחת מהגדולות והמתקדמות בישראל.
תושביו גורשו ביום ראשון ט"ז אב. תחילה חנו באתר בנתיבות שקראו לו "אהל האמונה" הם גרו בתנאים קשים תחת סככה ליד נתיבות. לאחר מכן עברו לקיבוץ שומריה לדיור זמני ושם גם ימצא להם בעתיד פתרון הקבע. קבוצה שנייה של היישוב המונה כ-30 משפחות עברה למושב יתד בחבל שלום, שבו עתיד להיות פתרון הקבע ליישוב. המכינה הקדם צבאית שמנתה כ-150 תלמידים, גורשה ממקומה ושוכנה תחילה בשערי אברהם, כעבור חצי שנה, עברו אף הם למושב יתד.
כרם עצמונה
היישוב הצעיר של גוש קטיף מנה 21 משפחות. תושביו גורשו בכוח ביום רביעי י"ב אב (17,8,05). לאחר הגירוש, עברו כ-15 משפחות להתגורר ביד בנימין במתחם של ישיבת 'תורת החיים' שהייתה בנוה דקלים. שאר המשפחות עברו להתגורר ביצהר וביישובים השונים בשומרון.
בדולח
היישוב מנה כ-50 משפחות. הוקם בשנת תשמ"ו, השתייך למושבי הפועל המזרחי. רוב תושבי היישוב עסקו בחקלאות. בגידול חממות מתקדם, פלפלים, עגבניות, ירקות ללא תולעים.. ליצוא ולשוק המקומי.
תושביו גורשו ביום רביעי י"א אב תשס"ה (17,8,05) יש לבדוק אם עזבו קודם הגירוש. רוב תושביו עברו לאתר הקראווילות בניצן, שם הם מחכים עד למציאת פתרון חדש למגורי קבע.
גדיד
היישוב שמנה כ-60 משפחות. נוסד בשנת תשמ"ב. רוב התושבים עסקו בחקלאות.
תושביו גורשו ביום רביעי י"א אב תשס"ה. תחילה שוכנו בבית הארחה בנוה אילן. אחר כך התפצלה הקהילה ל-3 קבוצות. חלק מהתושבים עברו לאתר הקראווילות בניצן. חלק מהתושבים עברו לבית הארחה בקיבוץ חפץ-חיים, שמתוכה חלקם יעברו לאתר הקראווילות ביד בנימין, וחלקם יעברו לאתר הקראווילות בעין צורים.
גן אור
היישוב מנה מעל 50 משפחות שהתפרנסו ברובן מחקלאות חממות. עסקו בגידול עלים וירקות.
תושבי היישוב חלקם התפנו קודם הגירוש וחלקם ביום הגירוש עצמו. מרבית התושבים עזבו קודם לגירוש לאתר הקראווילות בניצן. המשפחות הנותרות גורשו ביום רביעי י"ב אב (17,8,05) מספר משפחות עברו ליד בנימין, לקיבוץ יבנה ולישיבת כרם ביבנה. לאחר חג הסוכות עברו גם המשפחות מכרם ביבנה לאתר יד בנימין.
שירת הים
היישוב מנה כ-16 משפחות של זוגות צעירים שגרו במבנים ובקראוונים סמוך לשפת הים לא רחוק מנוה דקלים. היישוב הוקם על רקע פיגועי הטרור שאירעו בגוש קטיף.
תושביו גורשו בכוח ביום חמישי י"ג אב תשס"ה (18,8,05) אחרי הגירוש הם עברו מסכת נדודים, תחילה שוכנו לילה אחד במלון בבאר שבע, אחר כך עברו שבועיים לקדומים, לאחר מכן עברו לאלון שבות שם שהו כחודשיים וחצי. משם הועברו לבקעת הירדן, שם הם שוהים כיום בצימרים בכפר ברוש ומחכים לאישורים שיאפשרו להם לעבור ליישוב קבע במשכיות. תושבי שירת הים, ממשיכים בחלוציות ועוברים למשימה התיישבותית בבקעת הירדן.
תל קטיפא
יישוב שהוקם בשנת תשנ"ב לפני הסכמי אוסלו בידי זוגות צעירים סמוך לחוף הים. היישוב מנה לאחרונה כ-24 משפחות.
תושביו גורשו ביום רביעי י"ב אב (17,8,05). מתוך ה-24 משפחות, 17 משפחות מתגוררות באבן שמואל, התושבים מקווים להגיע לפתרון קבע באזור לכיש. יישוב זה סבל עד לאחרונה בהכרה בו על מנת שיוכל לקבל פיצויים.
פאת שדה
יישוב קהילתי שמנה כ-20 משפחות. הוקם בשנת תשמ"ט. חלק מהתושבים עסקו בחקלאות וחלק מהתושבים עסקו במקצועות חפשיים. ביישוב אוכלוסיה דתית חילונית ומסורתית שגרה יחד בהרמוניה. על אף רצונם להישאר באזור, כשאושרה תכנית הגירוש בממשלה ויצאה לדרך, חתמו תושבי היישוב עם מנהלת הגירוש על הסכם העברה של תושבי המושב למושב מבקיעים. למרות שמצבם אמור היה להיות מוסדר, שכן עברו קודם הגירוש, פרט לקראווילות לא חיכה להם דבר. והם נאלצו לחכות זמן רב עד לבניית החממות המובטחות.
רפיח ים
היישוב מנה 25 משפחות ושכן על שפת הים. תושבי היישוב התפרנסו מחקלאות חממות מתקדמת, חלק מתושבי היישוב עסקו במקצועות חפשיים.
תושביו גורשו ביום רביעי י"ב אב (17,8,05). חלקם התפנו עוד קודם ליום הגירוש. מרבית המשפחות מתגוררות כיום בשטח שבין מבקיעים לניצן.
כפר ים
התיישבות של בודדים על חוף הים מערבית לנווה דקלים. במקום גרו ארבע משפחות בבתים של כפר נופש נטוש של קציני הצבא המצרי. בימים שלפני הגירוש התגוררה במקום משפחת יצחקי עם עוד עשרות שב"חים מחזקים. המקום נחשב האחזות אסטרטגית בהיותו שולט על ציר החוף ועל אזור המואסי. הם גורשו בכוח ביום חמישי י"ג אב תשס"ה (18,8,05) בידי חיילי צה"ל. משפחת יצחקי עברה אחרי הגירוש לאפרת שבגוש עציון.
שליו
יישוב קטן בדרום חבל עזה שמנה מספר משפחות ובחורים צעירים שהתגוררו בהיאחזות נח"ל שהייתה קיימת בזמנו.
תושביו גורשו ביום רביעי י"ב אב (17,8,05). המשפחות הבודדות הצטרפו לאחר הגירוש חלקם לקהילת עקורי עצמונה, וחלקם לקהילת נווה דקלים.
יישובי צפון החבל: אלי סיני, דוגית וניסנית
רקע
על שטח המשתרע בצפון חבל עזה, ונמצא במרחק 10 ק"מ דרומית לאשקלון, בשטח שמעולם לא היה שייך לחבל עזה, אלא היה אזור מפורז, שכנו שלושת היישובים של צפון חבל עזה. ניסנית, היישוב הגדול באוכלוסיה שמנה כ-300 משפחות. יישוב אלי סיני שהוקם על ידי עקורי חבל ימית תוך הבטחה שלעולם לא ייעקרו שוב. ותושבי דוגית שהיו בסמוך לשפת הים.
רבים טוענים היום כי לא היה צורך אמיתי לוותר על שטח זה, ולעקור את כל היישובים חד צדדית. אפילו אנשים בשמאל הודו שבמסגרת הסכם היה אפשר להשאיר שלושה יישובים אלו על כנם. העקירה והגירוש של תושבי יישובים אלו מהשטח המפורז. הייתה למעשה עוד מחיר אכזרי של תכנית הנסיגה החד צדדית של אריאל שרון. ישראל נסוגה עד למ"מ האחרון ואפילו יישובים שבשטח המפורז נהרסו ונחרבו עד היסוד.
ניסנית
ביישוב זה מהגדולים שבחבל עזה, התגוררו כ-300 משפחות. אופי היישוב עירוני קהילתי בעל אוכלוסיה מעורבת של דתיים וחילוניים. הוקם בשנת תש"מ. תושבי היישוב עבדו ביישובי האזור, וחלקם ביזמות פרטית ביישוב. לאחר אישור תכנית הגירוש בממשלה. חלק מתושבי היישוב התפנו מבתיהם עוד קודם לגירוש, כיוון שלא רצו להישאר לימי העימות. וחלקם עזבו ביום הגירוש. ביום רביעי י"ב אב תשס"ה (17,8,05) גורשו אחרוני התושבים, והוחל מיידית בהריסת מאות הבתים שביישוב והפיכתו לעיי חרבות.
כיום מתגורר חלקם הגדול של משפחות ניסנית באתר הקראווילות בניצן. חלקם התפזר למקומות שונים באזור. 15 משפחות עברו לקיבוץ כרמיה. 7 משפחות עברו לקראווילות במושב אור הנר. 10 לקיבוץ מפלסים. ו15 ליישוב בוסתן הגליל. עשרות משפחות שכרו דירות באשקלון.
אלי סיני
היישוב הקהילתי מנה כ-85 משפחות. חלקם מעקורי חבל ימית, שייסדו אותו בשנת תשמ"ג לאחר עקירת חבל ימית ונשלחו למקום בידי ממשלת ישראל. בשם היישוב השתקפו געגועיהם לחבל סיני ממנו נעקרו. מרבית המשפחות עסקו במקצועות חפשיים. עם אישור תכנית הגירוש בממשלה, והתקרבות מועד ביצוע התכנית. התפנו חלק גדול מהתושבים על ידי הסדרים עם מנהלת העקירה. התושבים שנותרו גורשו מהמקום ביום רביעי י"ב אב תשס"ה (17,8,05), עת הגיעו אלפי החיילים לפנותם מבתיהם. אבי פרחן, מראשי היישוב, שגורש בזמנו מחבל ימית, קיים טקס של הורדת הדגל וביכה את הרס ההתיישבות וערכי הציונות. כ-40 משפחות מהיישוב שלא וויתרו על חלומם להישאר קהילה מאוחדת, הקימו עיר אהלים בצומת יד מרדכי, שם התגוררו בתנאים קשים קרוב לשנה. שאר המשפחות שהתגוררו ביישוב, עברו לאתרים שונים בהם: אתרי הקראווילות במושב אור הנר ובקיבוץ כרמיה.
היישוב אלי סיני מסמל יותר מכל את הטרגדיה הגדולה של הציונות בת זמננו. בתוך פחות מדור, עקרה שני חבלי התיישבות והפכה את הנסיגה מחלקי ארץ ישראל, למושג נרדף למדינת ישראל המקפלת דגליה ונסוגה ממרחביה, ומחפשת מקלט של שקט זמני במקום צר ומצומצם.
דוגית
היישוב השלישי שביישובי צפון חבל עזה, מנה כ-20 משפחות ושכן על שפת הים. שימש כמקום תיירות, והשתייך ליישובי אמנה. תושבי היישוב התפנו עוד קודם ליום הגירוש לאחר הסכם עם מנהלת הגירוש כי יעברו לצפון הארץ ושם יקבלו שטח חקלאי. הם הועברו ליישוב בוסתן הגליל. אל אף שפתרון זה הוצע בידי מנהלת הגירוש, עד היום החקלאים טרם קיבלו קרקעות לחקלאות ולבנייה, ואף כאן רבה האבטלה בקרב המגורשים.
יישובי צפון השומרון
רקע
בצפון השומרון בשטח ענק המשתרע שכנו 4 יישובים שהיו במקומות אסטרטגיים. שני יישובים צפוניים החולשים על העיר ג'נין, היישובים גנים וכדים. ו2 יישובים ששכנו על רכס ההר בשומרון, חומש ושאנור ואשר היוו חציצה ביטחונית בין אזור שכם לאזור ג'נין. מהיישוב חומש היה ניתן לראות את השפילה הפרוסה למרגלות ההרים, ואת הארובות בחדרה. היישוב שאנור היה סמוך למקום שבו היה בסיס חטיבת הצנחנים במשך כעשרים שנה. עם הופעתה של תכנית ההתנתקות והנסיגה החד צדדית משטחי ארץ ישראל. הייתה ביצוע עקירתם של ארבעת יישובי צפון השומרון כהצהרת כוונות של רה"מ אריאל שרון, על כוונתו להקים מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון, ולהראות על נכונותו וכוונתו לעקור גם באזור זה המהווה את מרכזה של ארץ ישראל, את ההתיישבות היהודית המתחדשת מאז מלחמת ששת הימים.
גנים
יישוב שמנה כ-30 משפחות. יישוב בעל אופי קהילתי חילוני שהשתייך לתנועת 'העובד הלאומי'. היישוב שוכן מזרחית לג'נין. עם אישור תכנית הגירוש בממשלה, התפנו תושבי היישוב מיישובם למקומות שונים בארץ.
כדים
יישוב שמנה 35 משפחות. יישוב בעל אופי קהילתי חילוני שהשתייך לתנועת 'העובד הלאומי'. הוקם בשנת תשמ"א. לאחר אישור תכנית הגירוש בממשלה וצאתה לדרך של התכנית. התפנו תושבי היישוב למקומות שונים בצפון הארץ. גם ביישוב זה על אף שנחתמו הסכמים עם מנהלת העקירה, יצאו המפונים מאוכזבים מאי קיום ההבטחות שנתנה להם המנהלת.
חומש
יישוב שמנה כ-40 משפחות, בעל אופי קהילתי חילוני המשתייך לתנועת 'העובד הלאומי'. בשנים האחרונות הצטרף למקום גרעין דתי תורני של בוגרי ישיבות, והשילוב בין אוכלוסיה דתית וחילונית המכבדת זו את זולתה עלה יפה. בחומש גם הוקמה ישיבה בשנה שלפני הגירוש.
ביום שלישי י"ח אב תשס"ה (23,8,05), עלו כוחות צבא רבים ליישוב חומש, בו התבצרו מאות צעירים, וגרשו את תושבי היישוב והשוהים במקום. הייתה זו הפעם הראשונה בה נעקר יישוב יהודי בשומרון מאז מלחמת ששת הימים.
אחרי הגירוש עברו התושבים למקומות שונים בארץ. תושבי היישוב הותיקים אשר חתמו על הסכם עם מנהלת העקירה לפיו יעברו כקהילה לקיבוץ יד חנה, עד היום ההסכם לא קויים.
שאנור
היישוב שא-נור, הוקם בשנת תשל"ז, ושימש כמקום מעבר לגרעיני התיישבות שקמו באזור. בו התחיל הגרעין של היישוב מבוא דותן, וכן היישובים גנים וכדים. בשנת תשד"ם, התיישבה במקום קבוצה של אומנים מחבר העמים, וכך זכה המקום לשם כפר האומנים. בשנת תשס"א הצטמצמה קבוצת האומנים בין השאר גם בגלל התנאים הקשים שיצרה האינתיפאדה, ובמקום הגיעו משפחות של חסידי חב"ד ונתנו תנופה מחודשת למקום, אליהם יותר מאוחר הצטרפו משפחות נוספות. בשנים האחרונות מנה היישוב כ-15 משפחות. בחודשים שלפני הגירוש התעבה היישוב בעוד עשרות משפחות נוספות, עברו אליו נאמני ארץ ישראל רבים במטרה לחזקו. ביום הגירוש, י"ח אב תשס"ה נעקרו תושביו יחד עם האורחים המחזקים. שא-נור שסימל את נחישות ההתיישבות היהודית בשומרון.
מספר פעמים הצליחו קבוצות שונות לחזור לבית הכנסת בשא-נור, והם נשבעים לשוב לשאנור ולבנותה מחדש.
נתונים:
8000 איש ואשה, נעקרו ממקום מושבם במסגרת תכנית ההתנתקות והגירוש. רבים מהם שהו במלונות ובאתרי הקליטה זמנים ארוכים בניגוד לרצונם, כיוון שלא נמצא להם פתרון זמני.
אצל חמישים אחוז קיימת בעיה קשה של אבטלה.
רובם מתגוררים באתרי הקראווילות בניצן ויד בנימין.
הפיצויים נמדדים בדרך כלל בשיטת סדום, ולא מפצים את המגורשים פיצוי הולם.
חלקם הגדול רוצים להמשיך בהתיישבות באזור חבל לכיש, חלקם באזור ניצן, רובם ככולם נשבעים לחזור לחבל עזה ולגוש קטיף ברגע שיוכלו.
כולנו תפילה, כי העקורים אשר שלמו את המחיר הכבד של איוולת הממשלה אשר החליטה על נסיגה חד צדדית מחבל עזה וצפון השומרון תוך עקירת כל היישובים שהוקמו באזור ב-30 שנה האחרונות, ימצאו את מקומם, ביתם ותעסוקתם, יוכלו להמשיך לתרום וליצור ולסייע לעם ישראל כפי שעשו בעבר.
יחד עמם נזכה כולנו לצאת מאפילה לאורה, ולחזור ולגאול את ארץ ישראל, ארץ אבותינו, ולראות בשוב ה' ציון, ובחזרת עם ישראל לארצו לכל חלקיה ומרחביה. ומתוך צרה ומיצר נצא למרחב הארץ אשר הובטחה לאבותינו.