ראוי היה להטיל על המחבל תאאר חמאד עונש מוות, אך רק הרכב של שלושה סא"ל יכול לעשות זאת, לפיכך לא נותרה ברירה אלא לגזור עליו 11 מאסרי עולם. כך כתב שופט ביהמ"ש הצבאי ביהודה רס"ן יהודה ליברמן, בגז"ד של מחבל ואדי חרמיה, אשר התפרסם אתמול.
בהחלטה מתוארת השתלשלות הפיגוע של אותו יום ב 3 במרץ 02. "באותו יום המחבל רב עם אחיו והחליט להרוג יהודים. הנאשם קם בבוקר מוקדם ומיקם עצמו בעמדת צליפה נוחה על המחסום הצבאי הסמוך לבתו. בשעה שש בבוקר החל הנאשם לירות לעבר האנשים המצויים שם, כאשר כתוצאה מתוואי השטח, לא נשאר סיכוי של ממש לאנשים אשר שהו באותה עת במחסום. הנאשם לא הבדיל בין חיילי צה"ל לבין אזרחים תמימים אשר נקלעו למקום, וירה בכולם ללא הבחנה. לאחר שסיים את מסכת הרציחות שלו, סיום אשר הגיע מבחינתו בטרם עת, ואשר נגרם אך מפאת התפוצצות נשקו, חזר הנאשם לביתו, רחץ את פניו והלך לישון", כתב השופט.
"איך ניתן להסביר התנהגות זו של בן אנוש, אם צלם אנוש עדיין דבר בו כלל, אשר קם בבוקר כאשר כל כוונותיו רצח, הרג ואבדן", ממשיך וכותב השופט. "אמות הסיפין של ההתנהגות המוסרית בחברת בני אדם מתוקנת נעקרות ממקומן כאשר עומדות הן מול רשעות כמו זו שהציג הנאשם באותו יום מר. מי יכול לשכוח את אותו יום נורא בו עם ישראל התעורר לידיעה כי בפיגוע ירי צפונית לרמאללה נהרגו מספר אנשים, כאשר מלכתחילה לא ברור היה אם זה שניים או שלושה, וכי האירוע ככל הנראה טרם הסתיים. במהלך הבוקר התבהרה התמונה טיפין טיפין, כאשר בכל מבזק חדשות מודיעים על הרוג נוסף, עד שבסופו של דבר התבררה התמונה כולה, וכי כתוצאה ממעשיו של הנאשם, עשרה אנשים מצאו את מותם, ועוד שישה אנשים נפצעו".
"את ההרוגים לא נוכל להשיב לחיים, לפצועים לא נוכל להביא החלמה, ולמשפחות לא נוכל להביא נחמה", כותב השופט, "אך שופטים אנו, ועל כן תפקידנו הוא לעשות משפט. אין המדובר בתפקיד בלבד, אלא צו מוסרי המטיל חובה עלינו לשפוט משפט אמת ומשפט צדק. איזה עונש הוא הראוי לאדם, אשר יכול להביט דרכה של כוונת של רובה, להבחין בדמותו של אזרח, או אפילו חייל אשר עומד למותו במקום, למקם את ראשו של האדם בתוך הכוונת, וללחוץ על ההדק? ומה העונש הראוי לאדם אשר מסוגל לעשות זאת 23 פעמים? בליבי לא מקנן ספק, כי העונש הראוי לנאשם הינו מוות. בספר בראשית, פרק ט' פסוק ו' נכתב: שֹפֵך דַּם האָדָם, בּאָדָם דָמו ישָּפֵך: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָה את האָדָם.
מקורות היהדות מלמדים אותנו באופן מפורש כי דינו של רוצח, 'אחת דינו להמית' (מגילת אסתר), וזאת אנו רואים, בין אם בדרך הרגילה, ובין ב'משפט המלך'. לטעמי, מקרה זה הוא מקרה מתאים לפעול על פי מסורת זו, ולפסוק משפט אמת הקובעת כי הנאשם יומת. עם זאת, לא משפט אמת בלבד מוטל עלינו, אלא גם משפט צדק הנשאב מהחקיקה באזור. אכן, באזור בנסיבות מסוימות ניתן לגזור על נאשם עונש מוות, אך על פי סעיף 47(א)(8) לצו בדבר הוראות ביטחון, עונש זה ניתן לגזור רק אם שלושת שופטי הרכב הינם נושאים למצער דרגת סגן-אלוף. במקרה דן אין הדבר כן, ומוגבלים אנו במתן עונש של מאסר עולם. לנוכח האמור אני מציע לחבריי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:
בגין רציחתו של ערן גד, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של אריאל חובב, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של אבי עזרא, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של יוחאי פורת, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של דוד דמלין, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של כפיר וייס, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של רפאל לוי, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של יצחק דידי, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של ואדים בלגולה, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של סרגיי בוטרוב, ז"ל – מאסר עולם.
בגין יתר העבירות בהן הורשע – מאסר עולם".
להחלטה הצטרפו השופט רס"ן אדריאן אגסי וגם אב"ד רס"ן רונן עצמון. עצמון עם זאת הביע הסתייגות מ'דרך ההנמקה וההתייחסות לעונש המיתה".
בהחלטה מתוארת השתלשלות הפיגוע של אותו יום ב 3 במרץ 02. "באותו יום המחבל רב עם אחיו והחליט להרוג יהודים. הנאשם קם בבוקר מוקדם ומיקם עצמו בעמדת צליפה נוחה על המחסום הצבאי הסמוך לבתו. בשעה שש בבוקר החל הנאשם לירות לעבר האנשים המצויים שם, כאשר כתוצאה מתוואי השטח, לא נשאר סיכוי של ממש לאנשים אשר שהו באותה עת במחסום. הנאשם לא הבדיל בין חיילי צה"ל לבין אזרחים תמימים אשר נקלעו למקום, וירה בכולם ללא הבחנה. לאחר שסיים את מסכת הרציחות שלו, סיום אשר הגיע מבחינתו בטרם עת, ואשר נגרם אך מפאת התפוצצות נשקו, חזר הנאשם לביתו, רחץ את פניו והלך לישון", כתב השופט.
"איך ניתן להסביר התנהגות זו של בן אנוש, אם צלם אנוש עדיין דבר בו כלל, אשר קם בבוקר כאשר כל כוונותיו רצח, הרג ואבדן", ממשיך וכותב השופט. "אמות הסיפין של ההתנהגות המוסרית בחברת בני אדם מתוקנת נעקרות ממקומן כאשר עומדות הן מול רשעות כמו זו שהציג הנאשם באותו יום מר. מי יכול לשכוח את אותו יום נורא בו עם ישראל התעורר לידיעה כי בפיגוע ירי צפונית לרמאללה נהרגו מספר אנשים, כאשר מלכתחילה לא ברור היה אם זה שניים או שלושה, וכי האירוע ככל הנראה טרם הסתיים. במהלך הבוקר התבהרה התמונה טיפין טיפין, כאשר בכל מבזק חדשות מודיעים על הרוג נוסף, עד שבסופו של דבר התבררה התמונה כולה, וכי כתוצאה ממעשיו של הנאשם, עשרה אנשים מצאו את מותם, ועוד שישה אנשים נפצעו".
"את ההרוגים לא נוכל להשיב לחיים, לפצועים לא נוכל להביא החלמה, ולמשפחות לא נוכל להביא נחמה", כותב השופט, "אך שופטים אנו, ועל כן תפקידנו הוא לעשות משפט. אין המדובר בתפקיד בלבד, אלא צו מוסרי המטיל חובה עלינו לשפוט משפט אמת ומשפט צדק. איזה עונש הוא הראוי לאדם, אשר יכול להביט דרכה של כוונת של רובה, להבחין בדמותו של אזרח, או אפילו חייל אשר עומד למותו במקום, למקם את ראשו של האדם בתוך הכוונת, וללחוץ על ההדק? ומה העונש הראוי לאדם אשר מסוגל לעשות זאת 23 פעמים? בליבי לא מקנן ספק, כי העונש הראוי לנאשם הינו מוות. בספר בראשית, פרק ט' פסוק ו' נכתב: שֹפֵך דַּם האָדָם, בּאָדָם דָמו ישָּפֵך: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָה את האָדָם.
מקורות היהדות מלמדים אותנו באופן מפורש כי דינו של רוצח, 'אחת דינו להמית' (מגילת אסתר), וזאת אנו רואים, בין אם בדרך הרגילה, ובין ב'משפט המלך'. לטעמי, מקרה זה הוא מקרה מתאים לפעול על פי מסורת זו, ולפסוק משפט אמת הקובעת כי הנאשם יומת. עם זאת, לא משפט אמת בלבד מוטל עלינו, אלא גם משפט צדק הנשאב מהחקיקה באזור. אכן, באזור בנסיבות מסוימות ניתן לגזור על נאשם עונש מוות, אך על פי סעיף 47(א)(8) לצו בדבר הוראות ביטחון, עונש זה ניתן לגזור רק אם שלושת שופטי הרכב הינם נושאים למצער דרגת סגן-אלוף. במקרה דן אין הדבר כן, ומוגבלים אנו במתן עונש של מאסר עולם. לנוכח האמור אני מציע לחבריי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים:
בגין רציחתו של ערן גד, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של אריאל חובב, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של אבי עזרא, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של יוחאי פורת, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של דוד דמלין, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של כפיר וייס, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של רפאל לוי, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של יצחק דידי, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של ואדים בלגולה, ז"ל – מאסר עולם.
בגין רציחתו של סרגיי בוטרוב, ז"ל – מאסר עולם.
בגין יתר העבירות בהן הורשע – מאסר עולם".
להחלטה הצטרפו השופט רס"ן אדריאן אגסי וגם אב"ד רס"ן רונן עצמון. עצמון עם זאת הביע הסתייגות מ'דרך ההנמקה וההתייחסות לעונש המיתה".