בג"ץ דחה אתמול את עתירתו של מנהל מוקד עצורים בארגון המעניק סיוע משפטי 'חוננו', אריאל גרונר, נגד צו הרחקתו מביתו שבמאחז.
השופטים כתבו כי ניתן היה לדחות את העתירה כבר מן הטעם שגרונר "עשה דין לעצמו", והורו לו לשוב מיד לישוב רותם למעצר בית. עוד כתבו השופטים, גרוניס ארבל וג'ובראן, כי הצו הוצא בעקבות "חומר סודי" שהוצג בפניהם, "שגילויו עלול לחשוף שיטות ואמצעים של השב"כ ועל כן לא ניתן לגלותו".
בא כוחו של גרונר עו"ד נפתלי ורצברגר אומר כי בהחלטה "ירה בג"ץ לעצמו ברגליים". צו המעצר של גרונר מלא פגמים פרוצדורליים שהם גם מהותיים, אותם פתר בית המשפט ב'כלום', אומר וירצברגר.
למשל, "בצו המעצר של גרונר לא ננקב המקום שבו הוא צריך לשהות. הוא קיבל צו שהיה כתוב עליו: 'אני נותן לך צו הגבלה במקום שאני אקבע'. במכתב נלווה נאמר לו לשהות בינתיים בביתו. אחריי שבועיים קיבל עוד מכתב שהורה לו ללכת לרותם. אנחנו טענו, בהתבסס על פסקי דין של ביהמ"ש העליון עוד מימיה הראשונים של המדינה, ועוד לפני חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כי במצבים זהים בדיוק, כאשר לא היה פירוט מקום המעצר, הצו נפסל, ומקבל הצו שוחרר לחלוטין. במקרה של גרונר בית המשפט סירב להכנס לענין. הם טענו שראו את החומר ויש הצדקה עניינית. הוא היה במעצר מנהלי, ושיגיד תודה שעכשיו נתנו לו משהו פחות מזה".
ורצברגר מדגיש כי 'המורחקים' אפילו לא יכולים להתגונן מפני טענות נגדם, כולל אמירות כמו זו של סגן שר הבטחון סנה השבוע בכנסת, כי הם 'מסוכנים ועבריינים'. "הרי אין אומרים להם במה הם חשודים ובית המשפט אינו מנסה להתמודד עם זה".
גרונר לדבריו נשלח למושב נידח והוא ביקש להמיר את המקום. "במקום שבית המשפט יכתיב, בית המשפט שלח אותו להשתדל אצל אלוף הפיקוד. הם אמרו לו: תגיש בקשות לאלוף הפיקוד לשיפור התנאים, הוא אמר לנו שיתחשב בך'. למעשה יש כאן היפוך יוצרות, במקום שבית המשפט יכתיב, בית המשפט שלח אותו להשתדל אצל אלוף הפיקוד. לשם כך אין צורך בבית משפט. בסופו של דבר לא בית המשפט סייע אלא חברי כנסת שפנו לאלוף הפיקוד וביקשו שגרונר יהיה בחגים בבית הוריו, אז הדבר סודר".
התייחסות ביהמ"ש העליון לעניינו של גרונר היא עוד גלישה במדרון החלקלק ושמה לצחוק את כל נושא זכויות האדם אומר וירצברגר.
הרקע ליחס אל המורחקים נובע מהמכנה המשותף שלהם, המאחזים, והרחקתם היא התכלית מדגיש וירצברגר "אם מסלקים את יושבי המאחזים מבתיהם יוצרים פינוי דה פקטו. איני יודע אם זה יעבוד כי על כל אחד שהולך באים שניים. כששואלים אותי האם אין כלום נגד החבר'ה האלה, אני כעורך דינו של גרונר, מתוסכל, כי איני יכול לענות. בכתב אישום פלילי נכתב במה אדם חשוד. ניסיתי להעלות ביחד עם גרונר מה יכול להיות להם נגדו. הוא מתנגד לפינוי מאחזים אבל הוא ללא עבר פלילי. בית המשפט אומר שיש חומר. אבל זו יכולה להיות עלילה או הוצאת דבר מהקשרו. אין לי מושג. אני גם מרגיש שהיותי עורך דינו הוא עלה תאנה שכן לא מתנהל כאן הליך משפטי ראוי ותקין. לכן כיון שהכללים נגדם, המורחקים החליטו להתעלם מהם".
למעשה בג"ץ פוגע בלגיטימיות של עצמו, אומר ורצברגר. "בג"ץ מתיימר להיות בית המשפט של כל העם ותופס עצמו כאובייקטיבי, בלתי תלוי, פוסק עניינית לגופו של ענין. מהרגע שבו חלק מהמפה הפוליטי מפגין בו אי אמון, ואומר אני לא בא אליך יש פגיעה בלגיטימיות שלו, בדימוי העצמי שלו. בדיונים על מצעד התועבה, רוב הטענות כלפי בית המשפט היו כי יש שווים ושווים פחות. בגדול, כל עתירה שנוגעת לזכויות אדם שאותה מגישים פלסטינים או גורמי שמאל, זוכה להד בעוד שכאשר מוגשות עתירות מצד ימין, פתאום כל האינטרסים של חופש ביטוי ושל חירויות וזכויות אדם נדחקות. באותה עתירה נגד המצעד, נשאלה השאלה כיצד ראש תנועת נאמני הר הבית גרשון סלומון אינו מורשה מנימוקי 'שלום הציבור' לעלות להר הבית ואילו זכויותיהם של 'הגאים' מוקפדות ונשמרות. 'השופטים זעו בחוסר נוחות אבל אמרו שצריך להבחין וצריך להבין..'"
ורצברגר מצביע על תופעה שהולכת וגוברת, המנעות מלהגיע לבג"ץ "ומי שמגיע בחלקו הגדול גם בלי יומרה ובלתי תקווה לנצח אלא להשתמש בהגשת הבג"ץ כבימה ציבורית, כדרך לעתונות". הוא מוסיף כי הוא שוקל למשוך עתירה נוספת אותה הגיש בעניינו של המורחק בועז אלברט, "אין טעם" אומר וירצברגר, "ההרגשה היא שמטפסים על קיר חלק".