תושבת נצר חזני לשעבר, עינת יפת, אומרת כי גורמי השלטון כמו הממשלה ובית המשפט אינם נותנים דוגמא ראויה לדור ההמשך, בכל הנוגע לציונות ערכים ושמירה אמיתית על החוק. הייתה אכזבה גדולה מהם עקב התנהלותם בזמן תכנית הגירוש. יפת סיפרה כי היא עצמה באיזה שלב לא יכלה ללמוד יותר אזרחות. יפת אמרה את הדברים במהלך יום עיון 'מדינה במשבר' שהתקיים אתמול במכללת שערי משפט.
בתקופת הגירוש למדה יפת בכיתה יא' באולפנת נוה דקלים והיתה מעורבת במאבק נגד הגירוש. יפת אף יצרה סרט בשם "משחק ביתי", המספר על טורניר כדורסל שנתי של גוש קטיף ומגולל את מה שעבר על נוער גוש קטיף במהלך הגירוש. את באי הכנס שיתפה יפת בחוויותיה מהכנסת ומבג"ץ.
"כל מה שידעתי על הכנסת ועל בית המשפט לפני הגירוש היה מה שלמדתי באזרחות", סיפרה יפת. "היה לי כבוד גדול כלפי המשפט, כנסת ישראל והבג"ץ, שהיה בבחינת 'קדוש קדוש קדוש'. כשהתחיל נושא ההתנתקות הבנו שמדובר בחיינו האישיים פרטיים ולכן עזבנו את הכל, לימודים עבודה, והתגייסנו למאבק על הבית".
יפת הוזמנה במסגרת פעילותה, לישיבה שבה הצביעו בועדת החוקה על חוק פינוי פיצוי. היא מספרת "היום שבו הוזמנתי לועדת החוקה היה היום שבו קיבלתי את סטירת הלחי שלי הכי גדולה כילדה. הגעתי לכנסת ביראת כבוד נוראית, נכנסתי לועדת החוקה שעסקה בהצבעה על חוק פינוי פיצוי, והיו שם חברי כנסת רבים. יום לפני כן הראו לי את 'ספר' החוק פינוי פיצוי. דפדפתי בו ושאלתי: 'האם יש לזה תרגום? אני לא מבינה שום דבר'. סיפרו לי קצת, ואז הבנתי שבעצם לא מפצים אותנו אלא לוקחים לנו. אחרי העיון בספר החוק תהיתי איפה נבנה בתים, לאן נלך? אז הסתבר לי שחוק פינוי פיצוי אינו אלא חוק פינוי ביזוי".
יפת מוסיפה כי כשנכנסה לחדר הועדה נגלה לעיניה מחזה שבו חבר כנסת אחד מדבר והיתר אינם מקשיבים ומדברים אחד עם השני "לא הבנתי איך זה ייתכן, איך הם מעיזים לדבר כשהוא מדבר. כשהגיע תורי לדבר קמתי, הסתכלתי עליהם ושאלתי אותם: 'מישהו מוכן להרים את ידו ולהגיד שהוא קרא את כל הספר הזה שזה החיים שלי - שאם ח"ו הדבר הזה יתבצע, זה מה שיקבע מה יהיה איתי ועם הורי?'. כולם הורידו את העינים למטה. ניסיתי להסביר מה זה גוש קטיף עבורנו, מהם החיים בשבילנו ועל מה הם הולכים להכריע. יצאתי מהדיון בהרגשה נוראית, חזרתי לבית הספר ואמרתי למורה שלי לאזרחות: 'המורה, אני אזרחות לא לומדת יותר'".
יפת סיפרה גם על רשמיה מהדיון בבג"ץ שעסק בחוק פינוי פיצוי. היא ישבה על הספסלים באולם הדיונים "התבוננתי על 11 השופטים וראיתי שהם ישנים. הם לא זזים, לא מסתכלים עלינו, על העותרים. שאלתי מישהו שישב לידי, אולי שמישהו ילך להעיר אותם, כי הם באמת לא מסתכלים על מי שמדבר איתם. באותה שעה הסביר לי אבי את מהות העתירה, אמרתי לו: 'אבא אלו כל החיים שלך ושלנו. החקלאות שלנו, הבית שלנו, החיים שלנו, הילדים, הכל. איך יתכן שהם אינם מקשיבים, הרי אנחנו אותו עם".
לדבריה אחת העדויות שנחרתה בזכרונה 'כמזעזעת' כלשונה, מאותו דיוון היתה זו של האב השכול סם הילברג מהמושב נצר חזני, אשר שכל את בנו באסון השייטת. "הוא עלה ראשון לדבר בפני השופטים. הוא התפרץ בבכי מטורף. בתור בחורה צעירה לא יכולתי לעמוד במאסה הנפשית הזו. לראות אדם בן חמישים פלוס ככה מתחנן בפני שופטים שלא יעקרו את קבר בנו. זה היה מזעזע. כשאני עליתי הרגשתי שאיני רוצה אפילו לדבר מולם כי אני יודעת שהם אינם מקשיבים. לא רציתי לדבר כי הרגשתי שאני עומדת בפני בית דין שקובע אם אני הולכת לחיות או למות ופחדתי מהתשובה". לצערנו, אמרה יפת, כולנו יודעים היום את התוצאות 'והן אינן מזהירות'".
כעת קצת יותר משנה אחרי אומרת יפת כי גורמי השלטון הממשלה ובתי המשפט אינם נותנים דוגמא ראויה לדור ההמשך, שצריך להאמין בציונות, בערכים, במשפט ובשמירת חוק אמיתית. "זה משהו שאנחנו צריכים לבוא ולתקן. אני קטנה מידי מכדי לעשות זאת אבל צריך להחזיר את האמון לנוער ולתת לו מקום להאמין יותר במקום שנקרא משפט".
בתקופת הגירוש למדה יפת בכיתה יא' באולפנת נוה דקלים והיתה מעורבת במאבק נגד הגירוש. יפת אף יצרה סרט בשם "משחק ביתי", המספר על טורניר כדורסל שנתי של גוש קטיף ומגולל את מה שעבר על נוער גוש קטיף במהלך הגירוש. את באי הכנס שיתפה יפת בחוויותיה מהכנסת ומבג"ץ.
"כל מה שידעתי על הכנסת ועל בית המשפט לפני הגירוש היה מה שלמדתי באזרחות", סיפרה יפת. "היה לי כבוד גדול כלפי המשפט, כנסת ישראל והבג"ץ, שהיה בבחינת 'קדוש קדוש קדוש'. כשהתחיל נושא ההתנתקות הבנו שמדובר בחיינו האישיים פרטיים ולכן עזבנו את הכל, לימודים עבודה, והתגייסנו למאבק על הבית".
יפת הוזמנה במסגרת פעילותה, לישיבה שבה הצביעו בועדת החוקה על חוק פינוי פיצוי. היא מספרת "היום שבו הוזמנתי לועדת החוקה היה היום שבו קיבלתי את סטירת הלחי שלי הכי גדולה כילדה. הגעתי לכנסת ביראת כבוד נוראית, נכנסתי לועדת החוקה שעסקה בהצבעה על חוק פינוי פיצוי, והיו שם חברי כנסת רבים. יום לפני כן הראו לי את 'ספר' החוק פינוי פיצוי. דפדפתי בו ושאלתי: 'האם יש לזה תרגום? אני לא מבינה שום דבר'. סיפרו לי קצת, ואז הבנתי שבעצם לא מפצים אותנו אלא לוקחים לנו. אחרי העיון בספר החוק תהיתי איפה נבנה בתים, לאן נלך? אז הסתבר לי שחוק פינוי פיצוי אינו אלא חוק פינוי ביזוי".
יפת מוסיפה כי כשנכנסה לחדר הועדה נגלה לעיניה מחזה שבו חבר כנסת אחד מדבר והיתר אינם מקשיבים ומדברים אחד עם השני "לא הבנתי איך זה ייתכן, איך הם מעיזים לדבר כשהוא מדבר. כשהגיע תורי לדבר קמתי, הסתכלתי עליהם ושאלתי אותם: 'מישהו מוכן להרים את ידו ולהגיד שהוא קרא את כל הספר הזה שזה החיים שלי - שאם ח"ו הדבר הזה יתבצע, זה מה שיקבע מה יהיה איתי ועם הורי?'. כולם הורידו את העינים למטה. ניסיתי להסביר מה זה גוש קטיף עבורנו, מהם החיים בשבילנו ועל מה הם הולכים להכריע. יצאתי מהדיון בהרגשה נוראית, חזרתי לבית הספר ואמרתי למורה שלי לאזרחות: 'המורה, אני אזרחות לא לומדת יותר'".
יפת סיפרה גם על רשמיה מהדיון בבג"ץ שעסק בחוק פינוי פיצוי. היא ישבה על הספסלים באולם הדיונים "התבוננתי על 11 השופטים וראיתי שהם ישנים. הם לא זזים, לא מסתכלים עלינו, על העותרים. שאלתי מישהו שישב לידי, אולי שמישהו ילך להעיר אותם, כי הם באמת לא מסתכלים על מי שמדבר איתם. באותה שעה הסביר לי אבי את מהות העתירה, אמרתי לו: 'אבא אלו כל החיים שלך ושלנו. החקלאות שלנו, הבית שלנו, החיים שלנו, הילדים, הכל. איך יתכן שהם אינם מקשיבים, הרי אנחנו אותו עם".
לדבריה אחת העדויות שנחרתה בזכרונה 'כמזעזעת' כלשונה, מאותו דיוון היתה זו של האב השכול סם הילברג מהמושב נצר חזני, אשר שכל את בנו באסון השייטת. "הוא עלה ראשון לדבר בפני השופטים. הוא התפרץ בבכי מטורף. בתור בחורה צעירה לא יכולתי לעמוד במאסה הנפשית הזו. לראות אדם בן חמישים פלוס ככה מתחנן בפני שופטים שלא יעקרו את קבר בנו. זה היה מזעזע. כשאני עליתי הרגשתי שאיני רוצה אפילו לדבר מולם כי אני יודעת שהם אינם מקשיבים. לא רציתי לדבר כי הרגשתי שאני עומדת בפני בית דין שקובע אם אני הולכת לחיות או למות ופחדתי מהתשובה". לצערנו, אמרה יפת, כולנו יודעים היום את התוצאות 'והן אינן מזהירות'".
כעת קצת יותר משנה אחרי אומרת יפת כי גורמי השלטון הממשלה ובתי המשפט אינם נותנים דוגמא ראויה לדור ההמשך, שצריך להאמין בציונות, בערכים, במשפט ובשמירת חוק אמיתית. "זה משהו שאנחנו צריכים לבוא ולתקן. אני קטנה מידי מכדי לעשות זאת אבל צריך להחזיר את האמון לנוער ולתת לו מקום להאמין יותר במקום שנקרא משפט".