החלטת הקבינט מאתמול לגבי הכפר רג'ר, יוצרת תקדים מסוכן שלא היה כמוהו בתולדות מדינת ישראל: זו הפעם הראשונה מעבירה מדינת ישראל אזרחים ישראלים, נושאי תעודות זהות כחולות, לאחריות זרה, אחריות של האו"ם במקרה זה.
השטח הצפוני של רג'ר נמצא מחוץ לשטח מדינת ישראל הריבונית. אהוד ברק, בהסכמתו בשנת 2000 לנסיגה לקו הגבול שקבעו בריטניה וצרפת בשנת 1920, יצר מצב של חלוקת הכפר בין ישראל ולבנון. אלא שגם בחלק הצפוני, הלבנוני של הכפר, חיים ישראלים בעלי תעודת זהות כחולה.
בממשלה, מן הסתם, לא חשבו על זה אתמול, אבל אצל אלו המבינים משהו בתקדימים מדיניים, כולל במסדרונות השלטון בקריית הממשלה, אפשר היה לשמוע אתמול את הדאגה, ש"המודל" הזה יועתק לגזרות אחרות, באופן הרבה פחות נוח לישראל. ביו"ש, למשל. אם ערביי רג'ר יכולים להיות אזרחים ישראלים בחסות האו"ם, למה לא המתנחלים?
בירושלים מצביעים על תקדים שכבר עומד על הפרק. ישראל איפשרה הכנסת כוח בינלאומי לדרום לבנון אחרי המלחמה. הפלשתינים כבר מדברים על המודל הזה גם ברצועה. ישראל מתנגדת, נכון לעכשיו, אבל בקהיליה הבינלאומית הרעיון קונה לו אוהדים, מחלחל למנהיגים בינלאומיים. ההתנגדות הישראלית לא ממש מרשימה חוגים מדיניים בעולם.
כך גם כאן. גם יהודה ושומרון אינם שטח ישראלי ריבוני. גם ביו"ש חיים אזרחים ישראלים בשטח שאיננו חלק מהמדינה הריבונית. אם היתה אמירה ישראלית נחרצת, עקרונית, ששום אזרח ישראלי לא יהיה באחריות גורם זר שאיננו מדינת ישראל או צה"ל, אפשר היה לעמוד מול כל ההצעות. במצב הנוכחי, כשהתקדים נקבע, לא מן הנמנע שבעתיד הלא רחוק יקום גורם או אישיות בינלאומית, שיאמץ את התקדים שממשלת ישראל קבעה אתמול בקלות דעת כדרכה בקודש, מבלי שבחנה את כל המשמעויות וההשלכות שלו.
השטח הצפוני של רג'ר נמצא מחוץ לשטח מדינת ישראל הריבונית. אהוד ברק, בהסכמתו בשנת 2000 לנסיגה לקו הגבול שקבעו בריטניה וצרפת בשנת 1920, יצר מצב של חלוקת הכפר בין ישראל ולבנון. אלא שגם בחלק הצפוני, הלבנוני של הכפר, חיים ישראלים בעלי תעודת זהות כחולה.
בממשלה, מן הסתם, לא חשבו על זה אתמול, אבל אצל אלו המבינים משהו בתקדימים מדיניים, כולל במסדרונות השלטון בקריית הממשלה, אפשר היה לשמוע אתמול את הדאגה, ש"המודל" הזה יועתק לגזרות אחרות, באופן הרבה פחות נוח לישראל. ביו"ש, למשל. אם ערביי רג'ר יכולים להיות אזרחים ישראלים בחסות האו"ם, למה לא המתנחלים?
בירושלים מצביעים על תקדים שכבר עומד על הפרק. ישראל איפשרה הכנסת כוח בינלאומי לדרום לבנון אחרי המלחמה. הפלשתינים כבר מדברים על המודל הזה גם ברצועה. ישראל מתנגדת, נכון לעכשיו, אבל בקהיליה הבינלאומית הרעיון קונה לו אוהדים, מחלחל למנהיגים בינלאומיים. ההתנגדות הישראלית לא ממש מרשימה חוגים מדיניים בעולם.
כך גם כאן. גם יהודה ושומרון אינם שטח ישראלי ריבוני. גם ביו"ש חיים אזרחים ישראלים בשטח שאיננו חלק מהמדינה הריבונית. אם היתה אמירה ישראלית נחרצת, עקרונית, ששום אזרח ישראלי לא יהיה באחריות גורם זר שאיננו מדינת ישראל או צה"ל, אפשר היה לעמוד מול כל ההצעות. במצב הנוכחי, כשהתקדים נקבע, לא מן הנמנע שבעתיד הלא רחוק יקום גורם או אישיות בינלאומית, שיאמץ את התקדים שממשלת ישראל קבעה אתמול בקלות דעת כדרכה בקודש, מבלי שבחנה את כל המשמעויות וההשלכות שלו.