אם ישנו נושא שבו דווקא יש לחשוש מעמדה פשרנית אפשרית מימשל בוש, על רקע דו"ח בייקר, זה לא הנושא הסורי, וגם לא הנושא הפלשתיני – אלא דווקא היחס לאיראן. את החשש הזה אפשר היה לשמוע בשיחות מסדרון אתמול גם בקרבת ראש-הממשלה, בקרב אלו הקרויים "חוגים מדיניים בירושלים".
סוריה, בעיני הנשיא בוש, היא חלק בלתי נפרד מציר הרשע – זו אבן ראשה במדיניות ארה"ב. הסיכוי לשינוי בתחום הזה, קלוש. כך גם לגבי הפלשתינים. בוש יבקש וישוב ויבקש מאולמרט ללכת לקראת אבו-מאזן, להקל עליו בנושאים ההומניטריים, אך לא יוותר כהוא זה על שלוש הדרישות מהחמאס כתנאי להכרה בו. בוש מחפש שינוי כיוון בעיראק, זו היתה הסיבה היחידה שהזמין את דו"ח בייקר-המילטון. מבחינה זו, מחברי הדו"ח התפרצו לדלת פתוחה. בוש עצמו חיפש מוצא מהפלונטר העירקי, ודו"ח בייקר משמש לו סולם מצויין לרדת מהעץ, לשנות מדיניות בתירוץ מעולה של הסתמכות על הדו"ח. הרי גם דו"ח בייקר-המילטון לא קרה לסגת מיד מעירק, אלא לשנות את אופי הפעילות הצבאית עד לנסיגה בעוד שנה לפחות.
דווקא בנושא האיראני, בוש עשוי לקבל את ההמלצה לפתיחת דיאלוג עם שליטי טהרן. בעצם, הוא מעולם לא שלל את האפשרות הזאת. בירושלים חוששים שבוש עשוי אפילו להסכים, בתנאים מסויימים, לכור גרעיני איראני אזרחי, לצרכי שלום, אם התמורה שיקבל תהיה סיוע מאיראן בנושא העירקי. אמנם גם ראש-הממשלה אמר אתמול בוועדת העורכים שהוא סומך על בוש בנושא הזה, ולא ישלול דיאלוג עם טהרן אם התוצאה תהיה פירוק איראן מהגרעין, אבל כולם יודעים שהסיכוי לפירוק הגרעין הצבאי של איראן בדרכים דיפלומטיות קלוש. בנושא הזה, מהפך אפשרי במדיניות ארה"ב אכן מעורר דאגה.