ציורים, פסלים, רישומים, הדפסים ותצלומים המתארים ילדים, מן המאה ה-16 ועד ימינו, יוצגו בתערוכה חדשה שתיפתח בימים הקרובים במוזיאון ישראל שבירושלים.
בין האמנים בתערוכה: פיטר ברויגל הבן, אסכולת הירונימוס בוש, פייר אוגוסט רנואר, פבלו פיקאסו ורבים אחרים.
אוצרי התערוכה מספרים על הרעיון מאחורי התערוכה: במסורת האמנות האירופית הרבו לתאר ילדים עם בני משפחתם, בחברת בני גילם ולעיתים גם לבדם. התיאורים מלמדים רבות על החברה שגדלו בה. המבקר בתערוכה יוכל לראות בתמונות את השתקפות ההבדל ביחס אל הילדים: כמעט עד שלהי המאה ה-19 היו הילדים שזכו להנצחה בדיוקן מבני המעמד הגבוה, אלה שמלידתם נועדו לגדולות – בן המלך או בת הבורגני האמיד, שהוריהם הזמינו את דיוקנאותיהם, והם הוצגו לבושים במיטב המחלצות כיאה למעמדם, פעמים רבות אוחזים בידם ספר המרמז על זכותם להשכלה. ילדים בני המעמדות הנמוכים תוארו באמנות בהקשרים מחיי היומיום, בציורים אלה רואים ילדים המשתלבים בעולם המבוגרים, הם מציעים בשוק את מרכולתם, נושאים משא כבד על ראשם, או שותפים לדבר עבירה של חבורת נוכלים.
בשלהי המאה ה-19 כבר נראים תיאורי ילדים באופנים המרמז על שיפור במעמדם ובשאיפה הרווחת להשכלה. סוגת תיאור חיי היומיום מתרחבת וכוללת בתוכה פכים מעולמו של הילד כנושא לגיטימי לכל דבר – גני ילדים, ה"חדר" היהודי או כיתת ציור.
במאה ה-20 אפשר כבר לראות יצירות המעמידות את הילד במרכזן ואף מקפידות לזהותו בשמו ולראות בו ישות עצמאית, הראויה להיות נושא לציור, גם אם איננו בן אצולה.
מקום חשוב בתערוכה שמור לילדות, המתוארות כנשים קטנות בשל הופעתן עם בובותיהן. נדיר יותר הוא התיאור של ילדות משכילות, אלה מתוארות אוחזות בספר תפילה. לא נפקד מן התערוכה גם מקומם של ילדים שחורי-עור, בטבע או בעירום, ויש בה גם יצירות המתארות ילדים יהודים כפעוטות של בית רבן.
מרבית העבודות בתערוכה הן מאוסף מוזיאון ישראל ומיעוטן יצירות שהושאלו במיוחד לתערוכה זו.
בין האמנים בתערוכה: פיטר ברויגל הבן, אסכולת הירונימוס בוש, פייר אוגוסט רנואר, פבלו פיקאסו ורבים אחרים.
אוצרי התערוכה מספרים על הרעיון מאחורי התערוכה: במסורת האמנות האירופית הרבו לתאר ילדים עם בני משפחתם, בחברת בני גילם ולעיתים גם לבדם. התיאורים מלמדים רבות על החברה שגדלו בה. המבקר בתערוכה יוכל לראות בתמונות את השתקפות ההבדל ביחס אל הילדים: כמעט עד שלהי המאה ה-19 היו הילדים שזכו להנצחה בדיוקן מבני המעמד הגבוה, אלה שמלידתם נועדו לגדולות – בן המלך או בת הבורגני האמיד, שהוריהם הזמינו את דיוקנאותיהם, והם הוצגו לבושים במיטב המחלצות כיאה למעמדם, פעמים רבות אוחזים בידם ספר המרמז על זכותם להשכלה. ילדים בני המעמדות הנמוכים תוארו באמנות בהקשרים מחיי היומיום, בציורים אלה רואים ילדים המשתלבים בעולם המבוגרים, הם מציעים בשוק את מרכולתם, נושאים משא כבד על ראשם, או שותפים לדבר עבירה של חבורת נוכלים.
בשלהי המאה ה-19 כבר נראים תיאורי ילדים באופנים המרמז על שיפור במעמדם ובשאיפה הרווחת להשכלה. סוגת תיאור חיי היומיום מתרחבת וכוללת בתוכה פכים מעולמו של הילד כנושא לגיטימי לכל דבר – גני ילדים, ה"חדר" היהודי או כיתת ציור.
במאה ה-20 אפשר כבר לראות יצירות המעמידות את הילד במרכזן ואף מקפידות לזהותו בשמו ולראות בו ישות עצמאית, הראויה להיות נושא לציור, גם אם איננו בן אצולה.
מקום חשוב בתערוכה שמור לילדות, המתוארות כנשים קטנות בשל הופעתן עם בובותיהן. נדיר יותר הוא התיאור של ילדות משכילות, אלה מתוארות אוחזות בספר תפילה. לא נפקד מן התערוכה גם מקומם של ילדים שחורי-עור, בטבע או בעירום, ויש בה גם יצירות המתארות ילדים יהודים כפעוטות של בית רבן.
מרבית העבודות בתערוכה הן מאוסף מוזיאון ישראל ומיעוטן יצירות שהושאלו במיוחד לתערוכה זו.