לאחר שנות מחאה והתנתקות שב אתמול בירושלים עמיר בניון אל הבמות, והגעגוע שלו אל הקהל ושל הקהל אליו עמד שם באוויר. נראה שאין כמו הקהל הירושלמי כדי לסייע לעמיר לקבל ולתרגם את האמירות המורכבות שבשיריו לשפת הבמה.
עמיר בניון, כך מסתבר, מסתובב כשבכיסו מלחייה של אמונה ורוחניות. עם המלחייה הזו הוא מרחף מעל לשיריו שעוסקים בהוויות החיים, במציאות היומיומית של עצב שמחה רחוב ובית. במרוצת שירי ההופעה, בקטעי הביניים ובתוך השירים עצמם, הוא שולף את המלחייה הזו ומפזר בעדינות מבויישת פירורים של מחשבה אמונית על חיי היומיום. כל אחד בקהל, אם מסורתי, חילוני או דתי, כדרכם של ירושלמים, לוקח בדיוק את שהוא מבקש ממה שבניון משליך לעברו. גם הקריאה הנואשת של עמיר למישהו מאנשי הבמה או הנגנים שיעזור לו להתמודד עם מיקרופון סרבן "רבנו, שמישהו יעזור לי", מתקבלת בחיוך גדול. ככה זה בירושלים.
ואם הזכרנו את הנגנים, אי אפשר להתעלם מהנוכחות הבימתית המלאה והחדשה מבחינתו של בניון, שבעה נגנים וירטואוזיים, אי אפשר לפספס את הפסנתרן שבתנועות ידיים חדות מנהל גם את חבריו על הבמה, גם את אנשי התאורה וגם את הקהל, וכל זה תוך נגינה מרתקת על הפסנתר. וירטואוז של ממש.
פירגון ודרבון מיוחדים מקבל מעמיר אחיו, אבי בניון, שכידוע עושה בימים אלה צעדים משמעותיים אל קדמת הבמה. אבי הוא חלק מצוות הנגנים, אבל גם שר סולו אחד, וכשהוא שר עם אחיו דואט, בכיפותיהם הגדולות ובזקנקנים הצופה מתלבט אם לפניו צמד בחורי ישיבה או מוזיקאים מחוננים. ואולי שניהם גם יחד.
ובכן, רצף שירים, מכל התקליטים (מישהו אגב זוכר מה זה תקליט? לא ברור, אבל כך נהוג לומר), ובנוסף שתי הפתעות בדמות שני שירים שלא והעלו עד כה על דיסק, והנה מתגלה עמיר בניון, המסוגף והלכאורה סובל כאמן מצחיק. הוא שר על התגובות שהוא מקבל ברחוב, מהשאלה אם הוא קרוב של ההוא מהכדורגל, ועד 'אתה הרבה יותר רזה ונמוך ממה שחשבתי' דרך 'אני אף פעם לא צורב את הדיסקים שלך. רק של אחרים', ועוד ועוד, ובשיר האחר הוא מנסה כוחו בפארודיה על שיר יווני ועושה את זה נפלא.
כאן קצת מתחזקת השאלה אז למה אתה נשמע סובל כל כך בתקליטים? והוא עוד טוען בהופעה שהשירים שלו שמחים, רק צריך להכיר אותם באמת...
רגע מרגש בלתי נשכח אחד ינצור הקהל גם בימים הבאים, כך נדמה לי. היה זה כשלאחר תום ההופעה הרשמית שב עמיר להדרן מיוחד של השיר 'עיגולי שמחה'. צוות הנגנים ועמיר לא תכננו לשיר את השיר הזה, אבל בקהל היו הוריה של דסי רבינוביץ' ז"ל שבהשראתה נכתב השיר ולזכרה ביקש עמיר מהנגנים לאלתר איתו ביחד את השיר שלא הזדמן לו לשיר מזה שנים. הקהל, כך מסתבר, לא שכח, לא את השיר ולא את דסי המנוחה, ויחד שרו את השיר המצמרר. אחר כך בעלטת האולם ניתן היה להבחין בחיבוק החם והארוך בין עמיר לאביה של דסי.
את ההופעה הראשונה שלו מאז גזר על עצמו שתיקה חתם בניון כשהוא שולף שוב את מלחיית האמונה שלו ויחד עם הקהל שר את 'יגדל אלוקים חי'. כולם על הרגליים, הנגנים מדוממים מנועים ורק עמיר והקהל שרים את י"ג העיקרים.
ולפני סיום, אם כבר אנחנו מזכירים את הקהל. הערה קטנה: לידיעתכם, הופעה, למרות הנטייה לתעד כל דבר, היא לא מסיבת עיתונאים. אפשר להשאיר את מצלמות הסטילס, הוידאו, והמצלמות הסלולאריות בבית.
עמיר בניון, כך מסתבר, מסתובב כשבכיסו מלחייה של אמונה ורוחניות. עם המלחייה הזו הוא מרחף מעל לשיריו שעוסקים בהוויות החיים, במציאות היומיומית של עצב שמחה רחוב ובית. במרוצת שירי ההופעה, בקטעי הביניים ובתוך השירים עצמם, הוא שולף את המלחייה הזו ומפזר בעדינות מבויישת פירורים של מחשבה אמונית על חיי היומיום. כל אחד בקהל, אם מסורתי, חילוני או דתי, כדרכם של ירושלמים, לוקח בדיוק את שהוא מבקש ממה שבניון משליך לעברו. גם הקריאה הנואשת של עמיר למישהו מאנשי הבמה או הנגנים שיעזור לו להתמודד עם מיקרופון סרבן "רבנו, שמישהו יעזור לי", מתקבלת בחיוך גדול. ככה זה בירושלים.
ואם הזכרנו את הנגנים, אי אפשר להתעלם מהנוכחות הבימתית המלאה והחדשה מבחינתו של בניון, שבעה נגנים וירטואוזיים, אי אפשר לפספס את הפסנתרן שבתנועות ידיים חדות מנהל גם את חבריו על הבמה, גם את אנשי התאורה וגם את הקהל, וכל זה תוך נגינה מרתקת על הפסנתר. וירטואוז של ממש.
פירגון ודרבון מיוחדים מקבל מעמיר אחיו, אבי בניון, שכידוע עושה בימים אלה צעדים משמעותיים אל קדמת הבמה. אבי הוא חלק מצוות הנגנים, אבל גם שר סולו אחד, וכשהוא שר עם אחיו דואט, בכיפותיהם הגדולות ובזקנקנים הצופה מתלבט אם לפניו צמד בחורי ישיבה או מוזיקאים מחוננים. ואולי שניהם גם יחד.
ובכן, רצף שירים, מכל התקליטים (מישהו אגב זוכר מה זה תקליט? לא ברור, אבל כך נהוג לומר), ובנוסף שתי הפתעות בדמות שני שירים שלא והעלו עד כה על דיסק, והנה מתגלה עמיר בניון, המסוגף והלכאורה סובל כאמן מצחיק. הוא שר על התגובות שהוא מקבל ברחוב, מהשאלה אם הוא קרוב של ההוא מהכדורגל, ועד 'אתה הרבה יותר רזה ונמוך ממה שחשבתי' דרך 'אני אף פעם לא צורב את הדיסקים שלך. רק של אחרים', ועוד ועוד, ובשיר האחר הוא מנסה כוחו בפארודיה על שיר יווני ועושה את זה נפלא.
כאן קצת מתחזקת השאלה אז למה אתה נשמע סובל כל כך בתקליטים? והוא עוד טוען בהופעה שהשירים שלו שמחים, רק צריך להכיר אותם באמת...
רגע מרגש בלתי נשכח אחד ינצור הקהל גם בימים הבאים, כך נדמה לי. היה זה כשלאחר תום ההופעה הרשמית שב עמיר להדרן מיוחד של השיר 'עיגולי שמחה'. צוות הנגנים ועמיר לא תכננו לשיר את השיר הזה, אבל בקהל היו הוריה של דסי רבינוביץ' ז"ל שבהשראתה נכתב השיר ולזכרה ביקש עמיר מהנגנים לאלתר איתו ביחד את השיר שלא הזדמן לו לשיר מזה שנים. הקהל, כך מסתבר, לא שכח, לא את השיר ולא את דסי המנוחה, ויחד שרו את השיר המצמרר. אחר כך בעלטת האולם ניתן היה להבחין בחיבוק החם והארוך בין עמיר לאביה של דסי.
את ההופעה הראשונה שלו מאז גזר על עצמו שתיקה חתם בניון כשהוא שולף שוב את מלחיית האמונה שלו ויחד עם הקהל שר את 'יגדל אלוקים חי'. כולם על הרגליים, הנגנים מדוממים מנועים ורק עמיר והקהל שרים את י"ג העיקרים.
ולפני סיום, אם כבר אנחנו מזכירים את הקהל. הערה קטנה: לידיעתכם, הופעה, למרות הנטייה לתעד כל דבר, היא לא מסיבת עיתונאים. אפשר להשאיר את מצלמות הסטילס, הוידאו, והמצלמות הסלולאריות בבית.