הספר 'המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות' יצא לאור לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות אחרי שנתיים של עבודה. ד"ר גדי טאוב, מרצה בחוג לתקשורת ובבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב אותו מתוך חשש גדול לעתיד הברית בין הציונות הדתית לציונות החילונית. בספר הוא מתאר את השינויים באופיה של האידיאולוגיה שעומדת מאחורי תנועת ההתנחלות ביהודה ובשומרון, את שאיפותיה ואת הקרע שנוצר בינה לבין חלקים נרחבים מן הציבור הישראלי.
על כריכת הספר מצולם דגל ישראל ענק הפרוס על קיר שלם. הדגל בצילום מקומט ומוכתם. 'מצד אחד רציתי את הדגל על העטיפה, זו היתה התעקשות שלי, ומצד שני רציתי שהעטיפה גם תביע מחלוקת' אומר טאוב. השאלה היתה איך לעשות שהעטיפה תגיד שיש מחלוקת וזה מה שהתכוונתי לומר. הכתם שיש על הדגל הוא המשמעות שזה דגל שעבר עליו הרבה. זה לא לשים פה קווים אידיאולוגיים נקיים והכל מסודר בעולם, יש פה מציאות סבוכה והדגל הוא לב הוויכוח. זה מתכוון להביע ששניים אוחזים ומושכים בדגל ושהוויכוח הוא לא נקי. 
אם מישהו חושב שהוא מצוייד במפרט כל כוונותיו של הבורא הוא הופך מסוכן וזה נכון אם הוא בין לאדן ונכון גם אם הוא יהודי. מי שחושב שהוא מוסמך באופן בלעדי ויודע את כוונותיו הנסתרות של הבורא בכל דבר ועניין הופך למסוכן. לכן יש ביהדות סייגים רבים לזה שאיש לא יתנשא ויתיימר לחשוב שהוא יורד לסוף דעתו של הבורא.
'הספר משתדל לא להיות פולמוס אידיאולוגי אבל אני כן רוצה לשים בו את השקפתי על השלחן. אחד הדברים שאני אומר במפורש הוא שבעיני אחד היעדים לטווח ארוך הוא מה נשקרא במחנכם 'שאלת אחדות העם' ואצלי 'הברית בין הציונות החילונית לציונות הדתית'. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כשיגמר הוויכוח הפוליטי איפה נעמוד. מי שחושב באחריות על הסוגיה הזאת לא מוכן לוותר בקלות על זה שנעמוד באותו צד ושנוכל עדיין לדבר על עצמנו כעל גוף אחד. זרעי הפירוד נזרעים ברגע שמורידים את הגאולה מהרמה המופשטת שמאגדת בתוכה את המדינה לרמת המדינה. אם יש תכנית פוליטית קונקרטית, מה שלא היה לרב קוק האבא, אז אם הממשלה סוטה ממנה הממשלה מאבדת את הלגיטימציה לא רק הפוליטית או האידיאולוגית אלא גם הדתית.
'הרבנים משחקים באש'
אם מישהו חושב שהוא מצוייד במפרט כל כוונותיו של הבורא, הוא הופך מסוכן, וזה נכון אם הוא בין לאדן ונכון גם אם הוא יהודי. מי שחושב שהוא מוסמך באופן בלעדי ויודע את כוונותיו הנסתרות של הבורא בכל דבר ועניין הופך למסוכן. לכן יש ביהדות סייגים רבים לזה שאיש לא יתנשא ויתיימר לחשוב שהוא יורד לסוף דעתו של הבורא.
אני לא מצפה מאדם דתי שכיהודי לא יאמין שאלהי היהודים איתו, זה ברור לי. השאלה היא באיזו מידה הוא חושב שיש לו תכנית פוליטית ובאיזו מידה פרטיה של התכנית הזאת נדמים לו כידועים. התשובה נמצאת בדיוק בזה שאם כל הזמן מחנכים ילדים לומר שכוונותיו של הבורא תומכות באופן סופי ומוחלט בהתנחלות, אז המסקנה מזה היא שפינוי התנחלויות היא מעשה בגידה בדברי אלהים חיים.
אם ההתנגשות מגיעה למקום כזה שמחנכים כך שאין שום מרווח בין ידיעת העתיד לתקוות העתיד, כניסוחו היפה של הפרופסור רביציקי, שאומר שאצל הרב קוק האבא יש תקווה וחזון לעתיד, ואצל הרב קוק הבן יש ידיעה של העתיד. אם למישהו נדמה שיש לו ידיעה של העתיד אז הוא עתיד בין השאר להיתקל כנראה בסמכותה של המדינה. מפני שאם המדינה לא עושה את מה שהוא חושב הוא עלול לקחת לעצמו היתרים.
מי שחושב שהוא יודע את האמת המוחלטת ומלמד ילדים שמי שמרים ידו לפנות יישוב יהודי מרים יד על דבר ה' משחק באש. זה לא אומר שהרב שאומר את זה מתכוון שמישהו יעשה את זה. זה רק אומר שכשאתה מחנך נוער אידיאליסטי חדור אמונה, נכון להקרבה ולמעשים, יהיה זה חוסר אחריות מצידך. כאשר אומרים דבר כזה, מישהו יצוץ בקצה ויסיק מסקנה שכזאת. במקרה של רצח רבין, היו רבים שאשמים באופן יותר ישיר בעיני. אני לא רוצה לפסוק בעניין הזה ומקבל את דבריו של הרב בן נון שהיו כאלה. אני לא אומר שזה הזרם המרכזי או שראשי הישיבות הגדולות הסיתו, אבל היו לפחות בשוליים מחנכים שיותר משיחקו באש.
מפתיע אותי שיש מי שמופתע שבשוליים יש מי שמסיק מזה מסקנות קיצוניות כמו המחתרת היהודית, כמו ברוך גולדשטיין וכמו יגאל עמיר. אני בהחלט לא אומר שיש על כל המחנה את הכתם אבל יש כאן משחק באש. כשמנהיגי הציבור מתנהגים כאילו הם מחזיקים בסוד ה' ליראיו, והם יודעים מה זה אומר מבחינה פוליטית אז עלול לצוץ מישהו שיסיק מסקנה כזאת. אני מאוד הקפדתי בספר להגיד את זה. הייתי באותה תקופה בתכניות הילדים והנוער בערוץ הראשון ודיברתי עם מאות בני נוער. אני יודע שהם היו מזועזעים, הם לא עשו לי הצגה. אני יודע שהם גם היו מזועזעים מכך שהוטל כתם בכולם. ועם זאת צריך לומר שכאשר מכניסים את התיאולוגיה לפוליטיקה באופן כזה ואומרים שמי שמרים ידו לפנות ישוב יהודי מרים יד על דבר ה' בעולם, מהדבר הזה מישהו עלול להסיק מסקנה קיצונית.
זה ברור לי כשמש שמועצת יש"ע, שהעיתונות הממוסדת של הציונות הדתית ושהרוב המכריע של המתנחלים גם הזדעזע, גם התנגד וגם מבחינה פוליטית חשב שזה בשבילו אסון, ועם זאת, מה שהיה צריך לצאת מזה זה חשבון נפש ברור, שאומר שיש להפריד בין הפוליטי לתיאולוגי במידה מסויימת.
ברור לי לחלוטין שתוצאות של בירור כזה יכולות להיות הפוכות מהשקפתי ואנחנו רואים את זה כל הזמן. המשמעות של זה בעיני היא שבר גדול. לכן, אלה שאומרים שעכשיו ברור שמלכתחילה היה זה טעות לעשות ברית עם הציונות החילונית שאיננה אלא התייוונות ושאין בה ערכים ושצריך להפנות לה עורף, זה בעיני דבר מאוד מצער. אבל אני מבין שזה בהחלט יכול לקרות.
מי בראש? התנחלות או ריבונות
הסתירה הפנימית נמצאת בעיני בתוך תנועת ההתנחלות הדתית שלא עסקה בהבהרת השאלה מה הערך החשוב יותר – הממלכתיות או ההתיישבות. אי הנכונות להבהיר את השאלה הזאת האם ההתנחלות חשובה יותר מן הריבונות או הריבונות גוברת על ההתנחלות, זה הדבר שלדעתי הוליד את המשברים החמורים שעברה הציונות הדתית בתקופה שמ-67' ועד הלום.
יש בעיני בעיה קבועה ויש את התוצאות השונות שלה בתקופות השונות. הבעיה הקבועה זה הטשטוש הזה. לא ביררו לעומקה את הסוגיה מה מעמדה של הריבונות ומה מעמדה של ההתנחלות, מה מעמדה מבחינה דתית והלכתית.
טאוב מדגיש פעמים רבות במהלך השיחה כי הוא איננו מוסמך לתת פרשנות לדברי הרב קוק וכי הוא 'עומד בענווה וברגלים יחפות ליד גדולים ממנו' אך מסתמך על אחרים כרב עמיטל וכפרוספור אבי רביצקי שעסקו רבות בתורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ועל פי דבריהם,
'יש הרבה אנשים שעוסקים בזה וחוזרים לזה מפני שכפי שהבינו את הרב קוק האבא בחוגי המזרחי ובמפד"ל שלפני השבר האידיאולוגי או הפרידה מתנועת העבודה, קידוש הממלכתיות היה חלק מן העניין. ואילו משנת 67' ומהשלב בו תורתו של הרב צבי יהודה תפסה את המרכז, שאלת הריבונות ממש הודחקה.
אם אתה מסתכל במסמך המכונן של גוש אמונים, לא דובר שם על נאמנות למדינה אלא על נאמנות לארץ ישראל. אינני מטיל דופי בנאמנותם של האנשים האלה למדינה כפי שהם הבינו את תפקידה. פה בעיני החטא הקדמון. פה לא הבהירו מה פירוש נאמנות למדינה. בכל מקום שאתה מסתכל בתוכן המעשי של הדברים, אתה רואה שנאמנות למדינה מתבטאת קודם כל בנאמנות למפעל ההתנחלות'.
'כואב לי שמתייחסים לממלכתיים כאל פשרה'
טאוב מדבר על המונחים בהם עוסקים בתי המדרש של הציונות הדתית כאחד מבאי בית המדרש. הוא עוסק בספרו במחלוקת ההלכתית בין הרמב"ם לרמב"ן על מצווה ד' של יישוב ארץ ישראל, מדבר על 'סיבוכים' במלעיל ועל 'יסוד כסא ה' בעולם' ונוגע גם בויכוח בין הממלכתיים לשאינם ממלכתיים.
מה שמקומם אותי הוא האופן הפשטני בו מוצג הוויכוח הזה. גם במחנה החילוני ובוודאי בשמאל וגם במחנה הדתי, הממלכתיים נראים כאילו הם חלשים, כאילו הם ויתרו. הדבר הזה מכאיב לי מאוד מפני שעיקרה של הציונות כמו שאני מבין אותה היה מדינה יהודית ודמוקרטית וריבונות היהודים על גורלם, לא רק אחיזה בארץ. זה היה דבר מובן מאליו במזרחי, אצל הרב ריינס, ועל פי פירושים מתקבלים על הדעת של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. עכשיו הפירושים האלה כאילו נעלמו. אם אתה נאחז באמונתך אתה נאחז בהתנחלות והממלכתים נראים כאילו הם ותרנים או פשרנים. בעוד שבעיני זו הברית המקורית בין הציונות החילונית לציונות הדתית בגדולתם של הרבנים שהבינו ששימורו של עם ישראל בתנאים מודרניים לאומיים דורש מדינה יהודית והם הבינו שמדינה יהודית זה לא רק אחיזה בקרקע בציון. היא צריכה להיות בציון אבל תחייתו של עם ישראל יש לה מיימד לא חומרי של חזרה אל המקומות אלא מימד מופשט מטה-פיזי של החזרת העצמאות ליהודים. לכן, אני תמה על האופן בו בתוך המאבק על ההתנחלות השאלות האלה כמעט נעלמו. האם המימד הרוחני של עצמאות, שבעיני הוא הליבה של הממלכתיות שהיא מסד רוחני ויסוד כסא ה', הדבר הזה כאילו נעלם, ועכשיו זה רק מי שבעיניו לוותר על ההתנחלות זה לוותר על האמונה ועל הציונות ולכן בעיניו הציונות החילונית כבר לא ציונית?
מפה תפתח הרעה. אם יאחזו בדבר הזה, אז לטווח הארוך דרכה של הציונות החילונית ודרכה של הציונות הדתית יפרדו.
לויכוח הזה יש בעיניו גם השלכות נוספות על התוקף המוסרי שמתעמעם ביחס לטיעוני אחדות המחנה הפנימי הנשמעים בתוך ציבור המתנחלים. 'באותה שבת שביליתי בעפרה, באביב 1997, שאלתי שוב ושוב על ברוך גולדשטיין והאנדרטה שהקימו לו מעריציו בכניסה לקרית ארבע. רוב תושבי עפרה לא אוהבים את האנדרטה הזאת אבל הם גם לא יקימו קול צעקה. זה לא הזמן לפילוג בתוך המחנה, אמרו. אל הנימוק הזה של אחדות המחנה מתלווה צליל חלול מפני שוויכוחים אחרים – שאלת לימוד תנ"ך בגובה העיניים או שאלת מקומם של לימודי חול בצד ההשכלה התורנית, פיצלו ישיבות והולידו חרמות ציבוריים'.
'אני חוטף הרבה ביקורת מהשמאל הקיצוני'
בעבר כתב טאוב ספר בשם 'המרד השפוף' שעסק בפוסט ציוניים והפך לנכס בידי רבנים רבים שביקשו להמחיש באמצעותו את הריקנות של תרבות השמאל. עובדה זו מצערת את טאוב שמעיד על עצמו שגדל בבית שמאלני אך ציוני לעילא ולעילא. 'אבי עלה לפה בתור נער פליט, למד בפנימיה והשתתף בהכשרה של הפלמ"ח, איבד יד במלחמת השחרור ואחר כך עבד בשירות המדינה עד לסוף החודש הזה. עכשיו הוא פורש בגיל 80. הוא כלכלן ולא עבר לעולם לסקטור הפרטי למרות כל ההצעות המפתות, כי הוא אמר שהוא בא לפה מסיבה אידיאולוגית והוא משרת ציבור. זו הדוגמה שלי מהבית לציונות שמאל".
"הדאגה האמיתית של השמאל היא לא רק דאגה לדמוקרטיה היא גם דאגה ללאומיות והחשש שאם לא יהיה פה רוב יהודי אנחנו נאבד את מדינת הלאום היהודי. ואם צודקת הציונות שהמדינה היא הכלי לשימורו של עם ישראל בתנאים מודרניים אז הציונות שלי קשורה לדבר הזה. מדהים אותי שמניחים כמובן מאליו שאם אני חושב שצריך לחלק את הארץ אז אני לא ציוני. אבל אני חושב את זה מטעמים ציוניים לעילא ולעילא מפני שלדעתי מדינה יהודית מוכרחה להתקיים עם רוב יהודי. אם אנחנו נאבד את הנכס הזה אנחנו נחזיר את עצמנו לגלות. אז נהיה גלות ישראל בארצו, כשלא נהיה רוב".
בשל העובדה שהוא נוהג להיפגש דרך קבע עם צעירים מתנועת בני עקיבא, על מנת לדון עמם בנושאים האקטואליים העומדים על הפרק ובראשם סוגיית אחדות המחנה הציוני, סופג טאוב חיצי ביקורת רבים מחוגי השמאל הקיצוני שזוכים לחיצים נגדיים מפיו שלו.
אני לא מאמין לגדעון לוי שהוא כזה נפש אנושית רחומה אם הוא מרחם רק על צד אחד. מאותן סיבות שאני לא מאמין בצד השני לנפשות טהורות שרק דם יהודי יקר להן יש לי אותו חשד בגדעון לוי שהולך לבקר בסוכה של שהידים. אם באמת אתה רוצה לא להבדיל בין דם לדם ובין אדם לאדם וכל בני האדם נבראו בצלם אז רוצח זה רוצח מכל הכיוונים.
"אני מניח שמשמאל אני אחטוף הרבה על הדבר הזה ואני כבר רגיל לזה. הזמינו אותי פעם לדבר בהפגנה של שלום עכשיו בשנות אוסלו ואמרתי שעכשיו צריך להושיט יד למתונים שקוראים לא למרוד במדינת ישראל וצעקו לי שם בוז. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי ועל פי שמועה כבר קראו לי בחוגי השמאל הקיצוני 'נאצי'. בהרבה מחוגי השמאל אני נהייתי משוקץ.
'רוצה את המתנחלים הביתה'
אני עומד מאחורי מה שאמרתי בספר שאני לא נגד המתנחלים כאנשים למעט אלה שבעיני יוצאים לדרך אלימות ולדרך שהיא נגד המדינה. כציבור, זה ציבור שאני רוצה להחזיר אותו למה שאני תופס כ'הביתה' ולא לנדות אותו. אני מבין שהם רוצים להחזיר אותי הביתה ושתפיסתם אחרת אבל אלה שלא רוצים לקיים את הויכוח, המתחרד"לים בצד אחד וחלק מהשמאל הציוני ומעבר לו- הפוסט ציוני, העמדות האלה הן עמדות של פילוג ואני אינני מקבל אותן.
'גדעון לוי מרחם רק על צד אחד'
נוסף לזה, השמאל שדיבר כל כך הרבה על זכויות אדם היה צריך לעמוד מאחורי דבריו בהתנתקות ולדאוג שמי שפונה יפוצה כיאות. הדבר הזה חורה לי מאוד. זכויות אדם שהן ערך מאוד חשוב, מקורו אצלנו. אבל דווקא מי שבמשך כל השנים צעק בשם זכויות הפרט למה הוא לא השמיע קול עכשיו? הוא היה יכול לומר שהוא לא מסכים איתם ושהם יריבים פוליטיים שלו ושיש לו הרבה בלבו עליהם, אבל האדם באשר הוא אדם זכאי לזכויות פרט. מדוע השמאל הציוני, שהוא ציוני ושערכי הדמוקרטיה יקרים ללבו, שתק כשזה קרה? מי שרוצה לגרום ליהודי דתי לדחות אותו החוצה מהפרוייקט הזה, אז הוא לא מבין על מה כל העסק היה מההתחלה, במובן הזה הוא לא ציוני בעיני.
הרבה מהאנשים שאני מדבר איתם יכולים להתגבר על הקושי התיאולוגי אבל העלבון קשה להם מנשוא. העלבון הזה שהוסיפו פה גם את הפניית העורף הזאת. זה בעיני דבר חמור. אני לא מאמין לגדעון לוי, שהוא כזה נפש אנושית רחומה, אם הוא מרחם רק על צד אחד. מאותן סיבות שאני לא מאמין בצד השני לנפשות טהורות שרק דם יהודי יקר להן, יש לי אותו חשד בגדעון לוי שהולך לבקר בסוכה של שהידים. אם באמת אתה רוצה לא להבדיל בין דם לדם ובין אדם לאדם וכל בני האדם נבראו בצלם אז רוצח זה רוצח מכל הכיוונים.
ההסבר לזה הוא שבשני המחנות היריבות המתמשכת יצרה פשוט שנאה מעוורת עיניים. אני בטוח שכשנסתכל היסטורית על הוויכוח הזה, נראה שהדבר החשוב באמת הוא שהחברה הזאת איבדה את הקונצנזוס שלה, והמחלוקת היא מסוכנת לא פחות מן התכניות הפוליטיות של כל הצדדים.
אני כתבתי את הספר מתוך אמונה ותקווה שההתחברות כוחה גדול יותר מההתנתקות, ותקוותי שכך יהיה. זה לא פשוט, אני לא מוותר על עמדתי ואומר שאני בא נטול עמדה אלא רק אומר שיש כאן צורך חשוב לברר את הוויכוח. יכול להיות שלבירור הזה תהיינה תוצאות שחלקן קשות מאוד, רק התוצאות של אי בירור נראות לי קשות עוד יותר".